משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ו:ב

1משנתנו עוסקת בהסכמים הנלווים לכתובה ולתנאיה. לאחר שסיימה המשנה להגדיר את המחויבויות היסודיות של שני הצדדים, היא עוברת לדון בהתחייבויות וולונטריות הנרשמות בכתובה. הנחת היסוד של משניות אלה היא שהאישה מביאה עמה נדוניה, וכי כנגד נדוניה זו יש לרשום התחייבות של הבעל שתתווסף לדמי הכתובה במקרה של מוות (שלו) או גירושין. יחידה זו מתחילה בהצבעה על המרכיב הוולונטרי של ההתחייבויות הללו, אך מסיימת בהגדרת מינימום מחייב. עם זאת אין הדיון בחטיבה שבפרקנו ממצה, שכן המשנה תחזור לעסוק בהתחייבויות וולונטריות מסוג אחר בפרק יב, ומצד שני משנה ה עוסקת בהתחייבות קבועה ומחייבת של האב, ולא בהתחייבות רצונית בלבד.

2הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו – האב התחייב לתת לחתן סכום כסף או קרקע ללא כל הגבלה פורמלית שנאמרה במפורש. החתן מת, כנראה, עוד לפני החתונה ממש, או על כל פנים לפני שהאב מימש את הבטחתו-התחייבותו. האישה נפלה לייבום, והאח דורש מהאב לממש את הבטחתו. פסק הוא מונח להבטחה הקצובה של סכום מדויק. מילה זו היא מהפעלים שהתחדשו בלשון חז"ל בהשפעת הארמית. הוראתו היסודית של שורש זה הנה "חיתוך", ובמובן מושאל הפועל משמש, כפועלי חיתוך אחרים (קצ"ב, קצ"ץ), אף ל"חיתוך" של סכום כסף מוגדר 26 מורשת, הפועל, בערכו. .

3אמרו חכמים – אמרו חכמים, שאמרו חכמים ודומיהם הם מונחים המשמשים בדרך כלל להבאה של משנה קדומה. קרובים אליהם המונחים "ולמה אמרו", "כשם שאמרו" ודומיהם. לעתים אנו יכולים להצביע על המימרה ומקורה, אך לעתים קרובות המקור לא השתמר. בחלק מהמקרים אמרו חכמים משובץ בסיפור מעשה והמונח מתאר את דעתם של חכמים, לעתים בניגוד לדעתו של חכם אחר 27 כגון משנה, גיטין פ"ו מ"ו; פ"ז מ"ה; עבודה זרה פ"א מ"ד; בכורות פ"ו מ"ט; ידים פ"ג מ"א; תוס', שבת פי"ג ה"ט, ועוד. המונח משובץ במחלוקת במשנה, עדויות פ"ח מ"ה; כתובות פי"ג מ"ה (אפשטיין, מבוא, עמ' 1148). בשני המקרים מעידים על מחלוקת קדומה ועל דברי חכמים בה, והרי זה מעין סיפור מעשה. . בחלק גדול מהמקרים "אמרו חכמים" מביא כלל הלכתי מפורסם 28 משנה, ברכות פ"א מ"א; כריתות פ"ו מ"ט; נידה פ"ח מ"ג; תוס', ברכות פ"ג ה"ה. . בחלק מהמקרים אפשר גם לפרש שאלו דברים רגילים שנאמרו במהלך הדיון הרגיל. נראה שמשנתנו שייכת לקבוצה זו, ואין כאן ציטוט של הלכה קדומה 29 אפשטיין, מחקרים ב, עמ' 44 ומבוא, עמ' 1148, סבור כי במקרה זה מדובר בעניין סגנוני ולא מהותי. .

4יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך [ אי ] – המילה "אי" נוספה בידי המעתיק והיא מופיעה בעדי נוסח אחרים וחיונית להבנת המשפט, אפשי ליתן – אמנם האח המייבם עושה זאת על דעת כתובה ראשונה; הכלל הקבוע הוא ש"כתובתה על נכסי בעלה הראשון" (משנה, יבמות פ"ד מ"ד; פ"י מ"א; פ"ח מ"ז), ולכאורה צריך היה להיות שכל ההתחייבויות ההדדיות נותרות ללא שינוי. יתר על כן, בכל הדיונים על ייבום לא שמענו שהיבם מכין כתובה חדשה. על כן צריך היה לצפות שכך יהיה הדין בהתחייבויות של האב לחתן. אבל הוראתם של חכמים היא שהאב רשאי לראות בפסיקתו התחייבות אישית לחתן שאינה עוברת לחתן אחר, גם אם הוא היבם. כלל הלכתי זה הוא דוגמה לכך שהפסיקה מותנית בהסכם עלום שלא נאמר במפורש, אך הוא מקובל על הצדדים. מצד שני היו בפועל, מן הסתם, מקרים שבהם התחייב היבם לפחות ממה שהתחייב הבעל הראשון, או לפחות היה מקום לצפות לשינוי מעין זה. מקרה כזה יובא להלן בסוף פירושנו למשנה ד. בכל אופן, על ידי הצגת מקרה זה המשנה מלמדת אותנו על מידת הוולונטריות שיש בהתחייבות זו, לעומת ההתחייבויות הקשיחות של הכתובה עצמה.

5הירושלמי (ל ע"ג) מוסיף שההתחייבות של האב הייתה על מנת "לכנוס" (שהחתונה תתממש) 30 בכתב יד ליידן של הירושלמי הנוסח הוא "על מנת לבנים", אולם ראשונים רבים מצטטים ירושלמי זה וכולם גורסים "על מנת לכנוס". , ומכל מקום תנאי סמוי זה חל אף על פי שלא נאמר במפורש.

6הברייתא בבבלי (סו ע"ב) מדגישה שהדין במשנה חל גם אם החתן השני מעולה יותר מהראשון, שכן הוא תלמיד חכם והראשון (זה שנפטר) היה עם הארץ. הבחנה זו אינה מצויה כאן במשנה, והיא אופיינית להרחבות בברייתות תנאיות ובתלמודים המשתדלות להחדיר לסוגיות רבות את שאלת לימוד התורה שהייתה מרכזית בחיי חכמים.