משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ו:ג

1משנה זו התקשו המפרשים בפירושה. פירשנו בדרך אחת ודנו באופן מצומצם בפירושים שונים שהעלו חכמי הדורות.

2פסקה להכניס לו אלף דינר – כחלק משטר הכתובה, או בהסכם בעל פה, נהוג היה שהכלה מתחייבת להביא עמה סכום כסף. את הכסף נתן בדרך כלל אבי המשפחה. במבוא למסכת עמדנו על כך שלעתים נתן אבי הכלה נדוניה לזוג הצעיר, ולעתים עשה כך אבי החתן. כפי שנראה להלן היו בנושא מנהגים שונים: "יש שמשיא את בתו ונוטל מעות ויש שמשיא את בתו ונותן אחריה מעות" (תוס', פ"ו ה"ג). מכל מקום, משנתנו מניחה שעל אבי הכלה לתת למשפחה הצעירה מעין "מענק ביסוס", לפי כללי ריטואל קבועים המנויים במשנה וקובעים מהו התשלום הנגדי הראוי. במקרה זה הביאה עמה הכלה אלף דינר. זו דוגמה מופרזת ביותר, שכן סכום זה הנו פי חמישה מערך הכתובה הסטנדרטית, והוא – כך, בווי"ו, ברוב כתבי היד העיקריים, אך משמעותו היא "הוא", ואין הווי"ו אלא וי"ו הנשוא 31 אפשטיין, מבוא, עמ' 1083, 1093. , פוסק כנגדן חמשה עשר מנה – שהם אלף חמש מאות דינר. על כל דינר שהכלה מביאה הבעל מתחייב בכתובה שאם יגרשה יעניק לה חזרה דינר וחצי. ההבדל בין החתן והכלה הוא שהכלה נותנת ממון בעין, והבעל מתחייב להחזיר סכום גדול פי אחד וחצי בעתיד, אם יגרש את אשתו, וזו מתנה שסיכוי המימוש שלה, בזמן עריכת התנאים, אינו נראה גבוה. הירושלמי מסביר שזו הערכתם של חכמים בדבר רצון החתן. הוא מוכן לקבל כסף ולהחזיר בעתיד אחד וחצי.

3כנגד השום הוא פוסק פחות ח [ ו ] מש – לעומת זאת, אם האישה מביאה עמה בגדים או כלים ולא כסף נערכת "שומה", כלומר הערכה כספית של החפצים, והבעל מתחייב בכתובה להחזיר לה את ערך הבגדים פחות חומש. הירושלמי שם ממשיך ומסביר שזה מחיר שוק הוגן לבגדים. בבגדים היא משתמשת, ובעתיד הם יהיו רק בבחינת בלאות (או זיכרונות) ולכן מגיע לה פחות כסף עבורם. בהמשך נחדד פירוש זה.

4שום במנה [ ו ] שווה מנה – האישה פסקה להכניס בגדים ששמו אותם במנה, ואכן שומתם האמִתית היא מנה. לפי הנוהג הכתוב במשפט הקודם במשנה כדי שייכתב בכתובה שהשום הוא מנה הכלה צריכה להביא טובין במנה ורבע 32 כדי שהפחתת חומש מהסכום הכולל תביא למנה. , אין לו אלא מנה – הבעל אינו זכאי לטעון שעל האישה להכניס מנה ורבע, שכן נבדקה השומה והטובין אכן שווים מנה.

5שום במנה – אם כתבה לו בשטרות ההסכם שתביא לו טובין ששומתם מנה, כלומר 25 סלעים, נותנת שלושים ואחד – סלעים ועוד דינר – עליה לתת מנה ורבע. במנה 25 סלעים (שהם מאה דינרים או מאה זוז), ועוד עליה לתת רבע מנה שהם שישה סלעים ועוד קצת, לכן עליה לתת שלושים ואחד סלעים ועוד דינר. זאת על פי הנוסח בעדי נוסח רבים וטובים, מהענף הארץ-ישראלי ומהענף הבבלי 33 רב, ז, פ, פב, ת, ל, נ, ב, ן, ג2, ג3, ג19. , "שלושים ואחד ודינר". נוסח זה אמנם אינו מפרט על איזה מטבע מוסב "שלושים ואחד", אך ההיגיון הפרשני מוביל לכך שמדובר בסלע. ואכן, בנוסח הדפוס ובעדים נוספים נקוב במפורש "שלושים ואחד סלע ודינר". הנוסח של כתב יד קופמן, לעומת זאת, הוא "שלושים ואחד דינר". נוסח זה אינו דחוי לגמרי, שכן הוא מופיע בכתב יד פרמה ובמשנה שבכתב יד ליידן של הירושלמי. קיומו של נוסח זה בכתבי יד אלה מעלה תמיהה שמא יש כאן חשבון מורכב כלשהו. אולם נראה שנוח יותר לפרש כי גרסה זו אינה אלא טעות קדומה שהשתרשה. מסתבר כי הווי"ו נשמטה מ"ודינר" עקב היעדר שם העצם ("סלע") לאחר המספר ("שלושים ואחד").

6פירשנו את המשנה כפשוטה, וכפי שפירשה רש"י. אלא שהראשונים מתחבטים בבעיות מספר העולות מפירושו. בתוספות (ד"ה שום) הוצעו שתי הצעות אחרות. בשם רבנו חננאל הסבירו שלפנינו שתי נוסחאות, האחת שאמרה "שום במנה שוה מנה" ואז אין לו אלא מנה והמשפט השני ביטל את הראשון (פירוש זה קרוב לרש"י 34 לפי הרא"ש אלו מילים מיותרות ולכן הן מבטלות את הקודם להן. ), והאחרת שאמרה "שום במנה" בלבד, ואז חייבת לתת לו מנה ורבע. הראב"ד חילק בין שתי לשונות אחרות, בין "שום מנה" לבין "שום שוה מנה" 35 ראו חידושי הרשב"א לכתובות סו ע"א. .

7מכל מקום, להערכתנו יש במשנה חידוש כיוון שהיה נוהג מקובל לתת יותר ממה שנפסק, וניתן היה לחשוב שהנוהג חזק יותר מהתנאי שבין בני הזוג, על כן באה המשנה להדגיש שתנאי מפורש חזק יותר מההסכמה החברתית.

8ארבע מאות הוא נותן [ חמש מאות ] – המילים "הוא נותן" הן תיקון שנכתב בגוף הטקסט, כפי שניתן לראות בצילום. כך גם כתוב ב- פ, כלומר אין זו סתם שגיאה. בכל יתר עדי הנוסח נכתב "נותנת". נוסח זה קל להסבר: אם בכתובה נכתב שהיא מביאה שומה של ארבע מאות, הרי שעליה להביא בגדים בחמש מאות, שהרי כותבים את השומה פחות חומש. לפי נוסחת כתבי היד קופמן ופרמה (שאר עדי הנוסח הארץ-ישראליים אינם גורסים כך), "הוא נותן", יש להבין שאם הביאה בגדים בארבע מאות הרי שבכתובה נכתב שלוש מאות ועשרים או מעט יותר. הבעל יתחייב לתת בכתובה סכום זה כפול אחד וחצי, כמו ברישא. הווה אומר, בכתובה נכתב שום מוקטן בחומש, והבעל צריך לתת כנגדו אחד וחצי, שלוש מאות ועשרים כפול אחד וחצי שווה ארבע מאות שמונים, וכותבים בכתובה סכום עגול, חמש מאות. בפירוש זה חידוש גדול, שהשום אמנם מוקטן בחומש אבל כנגדו הוא פוסק פי אחד וחצי, כמו ברישא, ומעגל כלפי מעלה.

9אפשר, כמו כן, ש"הוא" של כי"ק מתייחס לאבי הכלה, שאם הוא פסק לחתנו 400 הרי שהוא מכניס בפועל 500. מאידך גיסא אפשר לפרש כמו הרמב"ם: אם נכתב 400 – על הבעל לתת בפועל 500. הירושלמי שואל מה ההבדל בין פסיקת כסף לשום, ומסביר שבשום האישה משתמשת בבגדים והם בלים. אבל אין בדבריו התייחסות לשאלה למה אין הבעל משלם פי אחד וחצי, ואולי הבין הירושלמי שגם בשום הבעל נותן פי אחד וחצי, אלא שהסכום הבסיסי מוקטן בחומש.

10וכשחתן פוסק הוא פוסק פחות ח [ ו ] מש – אם החתן מתחייב להביא למשפחה החדשה כסף הוא כותב את הסכום פחות חומש, כלומר עליו לתת רבע יותר ממה שהתחייב לו 36 כל זאת לפי הנוסח בכתב יד קופמן. בכמה מכתבי היד מופיע משפט זה כהסבר לקודמו, "שכשחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש". כלומר, כאשר היא הכניסה 400 הוא נותן בפועל 500, עקב ההנחה שהוא כותב פחות חומש. בעדי נוסח אחרים הנוסח הוא "ומה שחתן פוסק הוא פוסק פחות מחומש". נוסח זה מהווה כלל מסכם למשנה, אלא שהנוסח קיים בעדי נוסח משניים בלבד. . מהמשנה משמע שלעתים משפחת הכלה היא הנותנת כסף, ולעתים משפחת החתן. לשני המצבים מקבילות רבות, ואנו שומעים על מקרים שבהם החתן מתחייב להלביש את ארוסתו עוד לפני שבאה לביתו (להלן מ"ה), ועל מצבי ביניים נוספים שיוזכרו להלן.

11המשנה מניחה, כנראה, שהשום אינו מדויק ולכן בפועל צריך לתת יותר ממה שנישום. ייתכן גם שתוספת החומש באה להפגין כלפי חוץ יותר עושר מכפי שקיים בפועל. כך או כך, הכתוב בהסכם הכתובה איננו מדויק אלא הוא נתון לסדרת פרשנויות מקובלות הנקבעות לפי כללים מקובלים שאין בהם היגיון משפטי, אבל הם נקבעו בחברה. רושם זה של כללי טקס ומנהגי מקום עולה גם מהתוספתא:

12"1. פסקה להכניס לו שתי סלעים נעשית ששה דינרין. 2. מה שחתן פוסק פוסק פחות מחומש, חוץ ממאתים לבתולה ומנה לאלמנה. 3. פסקה להכניס לו זהב, הרי זהב ככלים 37 ראו גם בבלי, סז ע"א, ושם מתנהל דיון האם אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל. בהמשך הגמרא שם עוד מוצרים שהמסחר בהם תדיר והם ככספים. . דינרי זהב, הרי זהב ככספים. 4. אמר רבן שמעון בן גמליאל וכן הוא דבר, מקום שנהגו שלא לפרוט דינרי זהב, מניחן כמות שהן והזהב הרי הוא ככלים. 5. הכניסה לו בין שום בין כספים ונתן עיניו לגרשה, היא לא תאמר לו תן לי שומי, והוא לא יאמר לה טלי כספך, אלא נוטלת כל מה שכתב לה בכתובתה. 6. פסקה להכניס לו כספים, סלעים לעשות ששה דינר, חתן מקבל עליו עשרה דינרין למנה לקופת בשמים. 7. אמר רבי יוסה וכן השום. 8. הלכה מקום שנהגו שלא לפחות מן השום, ושלא להוסיף על הכספים, אין משנין ממנהג המדינה. 9. פסקה להכניס לו חמש מאות דינר שום וכתב לה אלף דינר בכתובתה, אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו גורע כנגדן שלשה דינרין לכל סלע וסלע. 10. פסקה להכניס לו חמש מאות דינר כספים כתב לה אלף דינר בכתובתה אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו גורעת כנגדן חמשה דינרין לכל סלע וסלע. 11. הכניסה לו אלף דינר בכתובתה וכתב לה שדה משנים עשר מנה אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו לא יפחות לבתולה ממאתים ומנה לאלמנה" (תוס', פ"ו ה"ה וה"ו).

13סדרת ההלכות עוסקת בפרטים שונים, חלקם זהים למשנה וחלקם מאירים פנים אחרות. מההלכות בתוספתא אנו למדים שהיו מנהגים שונים. המשנה מציגה מנהג אחד שיש בו הבדל בין "שום" (חפצים ובגדים) ובין כספים. אבל מתברר שהיו מנהגים שבהם טושטש הבדל זה והחתן צריך היה לפסוק בשניהם יותר ממה שקיבל. אולי היו גם מנהגים שבשניהם פסק החתן פחות ממה שקיבל, אם כי המשנה שימרה נוהג כזה רק לגבי שום. המנהג במשנה מצטייר כמעין פשרה בין נהגים שונים. חכמים ממליצים על נוהג זה, אך היו מנהגים שונים, שכן בכללי טקס אנו עוסקים.

14בירושלמי אנו שומעים על מעמד השומה, "סלקון לשומא" (ל ע"ד), ומהתיאור משמע שהיה זה מעמד חגיגי שבו השתתפו אורחים נכבדים. ביטוי אחר הוא "סלקון לקדשין" (לעסקי קידושין – ירו', שם) 38 ייתכן שהסיפור מדווח על המריבה שלאחר הגירושין, וייתכן שהוא מדבר על ההסכם החגיגי שלפני החתונה. , וכן אנו שומעים שבשומה השתתפו אנשים מספר ונקבעו לה כללי פשרה הנראים כאילו היה זה מעמד ציבורי וטקסי (תוס', פי"א ה"ב).