משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ו:ה

1המשיא את בתו סתם – האב לא התחייב למאומה, והמשנה באה לדרוש ממנו לספק לבתו נדוניה של חובה.

2לא יפחות לה מחמישים זוז – סכום מינימום זה נשמע גבוה ביותר. הוא כרבע מדמי הכתובה. ואכן, בתוספתא אומר רבי יהודה: "לא יפחות לה מחמש סלעים" (פ"ו ה"ד), שהם עשרים זוז, פחות מחצי הסכום שבמשנה 50 אך עיינו בפירושו של ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 275-274. .

3שני הסכומים מופיעים פעמים מספר בהקשרים שונים בעיקר כדוגמאות, אך גם כסכומים הלכתיים. משקל חמישה סלעים בהלכה הוא בדרך כלל כמות הצמר שאישה צריכה לטוות (לעיל פ"ה מ"ט), וזו גם הכמות שיש לתת לכוהן כראשית הגז (תוס', חולין פ"י ה"ד; ספרי דברים, קסו, עמ' 216). משקל זה נקבע כדי "שיהא בו כדי מתנה" 51 עיקרון זה, שנתינה צריכה להיות משמעותית "כדי מתנה", חוזר בהלכות חלה (ראו תוס', חלה פ"א ה"ז; ספרי במדבר, קי, עמ' 115, וראו המבוא למסכת חלה) וכן בהלכות פאה (ראו משנה, פאה פ"ח מ"ה ועוד). . במשנה המקבילה נקבע שאדם צריך לתת לכוהן בגד קטן (משנה, חולין פי"א מ"ב), ומכאן שבגד קטן משקלו חמישה סלעים. חמישה סלעים הם גם המתנה לכוהן עבור פדיון הבן.

4חמישים זוז מופיעים בעיקר בהקשר כלכלי של תשלומי חובה. זה סכום הכסף שיש לתת כל שנה לאישה להוצאות בגדים (לעיל פ"ה מ"ח). אדם שיש לו סכום כסף כזה ו"נושא ונותן בו" אינו נחשב לעני (פאה פ"ח מ"ט). כפי שאמרנו בפירושנו למשנה ח בפרק הקודם, אין זה הגיוני שאישה תצרוך בגדים בסכום כה גבוה. מה שמספיק כקרן (בסיס כלכלי) לאדם עצמאי לשנה הוא בוודאי יותר מביגוד לאישה. על כן פירש הבבלי שם (סה ע"ב) שמדובר ב"זוזי פשיטי", מטבע בערך נמוך 52 מקור המילה לא התבהר, ולא מן הנמנע שאלו זוזים פחותי ערך שרווחו בבבל ולא באימפריה הרומית. . בעקבות פירוש הבבלי ניתן לומר כי הסכום הנקוב במשנה אינו רֵאלי, אלא כוונתו, בעזרת הפרזה ספרותית, לסכום שדי בו לצורכי האישה. גם בפירוש משנתנו הבבלי חוזר על הסבר זה (סז ע"א). על כן נראה שמשנתנו מתייחסת למשנה ח בפרק הקודם. אב צריך לתת לבתו בגדים שיספיקו לה בשנה הראשונה. עם זאת, אין זו הלכה חזקה כמו תנאי בית הדין שבפרק ד. בפרק ד היה תנאי בית דין חזק יותר מההסכמה הדו-צדדית, ואילו כאן ההסכמה עוקפת את הנוהג הרצוי (ההלכה), שכן מדובר במי שהתנה עם חתנו שהוא (האב) לא ייתן לבתו בגדים 53 על מידת הרֵאליה של סכומי הכתובה ראו במבוא. . עם זאת, חכמים מביעים את דעתם כיצד ראוי לנהוג, וגם כיצד צריכה לנהוג קופת הצדקה העירונית.

5כפשוטה, נראה כי משנתנו מתייחסת למשנה ח בפרק הקודם. אב צריך לתת לבתו בגדים שיספיקו לה בשנה הראשונה. התוספתא, לעומת זאת, קובעת סכום של חמישה סלעים בלבד (20 זוז), והיא משמרת כנראה מחיר היסטורי קדום, כפי שמעיד שם רבי יהודה: "שבראשונה היה לוקח לה בהן כל צרכה" (פ"ו ה"ד) 54 יש לשים לב לכך שבעל עמדה זו בתוספתא הוא רבי יהודה, המציג שם (ובמשנתנו, להלן מ"ו) שורה של התנגדויות לעמדות הקונבנציונליות בעניין נדוניית הבת ופרנסתה. .

6פסק להכניסה ערומה – האב לא התחייב לתת לבתו בגדים לנישואיה. כפי שראינו בראשית הפרק הקודם, האישה מכינה את בגדיה בשנה האחרונה של האירוסין, לפני הנישואים, והיא עצמאית מבחינה כלכלית במובן זה שמזונותיה על אביה ומעשה ידיה לעצמה. מסתבר שבני הבית מסייעים לבת בהכנות. עם זאת, לעתים אין לאב די כדי לתת לבתו, או שלחתן יש הרבה יותר, והוא נטל אחריות על לבוש הבת.

7לא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה – חתן צריך לספק בגדים לרעייתו המתוכננת בעודה בבית אביה ולקראת נישואיה. יש להניח שאין הכוונה לכל זמן האירוסין. לאחר הנישואין ודאי שזו חובת הבעל להלבישה ולספק את מזונותיה, כמות ששנינו בפרק הקודם (מ"ח).

8מקרה קרוב לזה שבמשנה מופיע בתוספתא (פ"ו ה"ז): "המשיא את בתו ופסק עם חתנו שיעמוד ערום וילבישנה, אין אומרים יעמוד ערום וילבישנה, אלא מכסה את הראוי לה". סוגיית הירושלמי שופכת אור על מקרה זה: "אורחא דבר נשא מימר: 'הני לי מיקום ערטיליי ומכסייא איתתי' " (ל ע"ד), כלומר: דרכו של בן אדם לומר: "נוח לי לעמוד עירום ולכסות את אשתי". מהירושלמי עולה כי מדובר באמירה עממית המשתמעת כהתחייבות. התוספתא מפרשת כי התחייבות זו אינה ניתנת להתפרש כפשוטה. מצד אחד אין החתן צריך באמת "לעמוד עירום"; מצד שני אין החתן יכול להסתפק בכיסוי מינימלי של אשתו אלא עליו להלבישה כראוי. נמצא שהמשנה והתוספתא משלימות זו את זו: המשנה עוסקת בהתבטאות של האב שמשמעותה שהוא אינו מספק ביגוד לבתו כלל, והתוספתא בהתבטאות של הבעל שהוא ילביש את אשתו על חשבונו, אף אם ייוותר עירום בשל כך. בשני המקורות ההלכה קובעת כי אין לפרש התבטאויות אלה כלשונן, אלא יש להפעיל במקרים אלה אמות מידה סבירות (איור 46, תמונה 16א).

9וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז – המשיא את היתומה הוא מי שעושה כן לשם צדקה. בדרך כלל הכוונה לבני משפחה או להנהגת הקהילה. הכנסת כלה נחשבה לאחת הצדקות החשובות והתדירות, והדבר נבע מריבוי הנפטרים בגיל צעיר. משפחה שאביה נפטר הפכה כמעט תמיד לנזקקת, והקהילה או המשפחה המורחבת נחלצו לעזרתה. ההלכה קובעת שיתומה כזאת צריכה לקבל את המינימום המקובל. עיקרון הלכתי זה חוזר גם בדינים העוסקים בהספקת מוצרים לליל הסדר. ההלכה קובעת נורמה של צורכי המצווה ומטילה אותה גם על מפרנסי העניים (משנה, פסחים פ"י מ"א), וכן נותנים לעני צדקה כדי מזון שתי סעודות כמקובל בחיי היום יום, וכפי שנקבע בהלכה לגבי הגדרת המונח "סעודה" לצרכים הלכתיים שונים (עירוב, טומאה וכיוצא באלו) 55 ראו משנה, פאה פ"ח מ"ז, וראו פירושנו לפאה שם ולעיל פ"ה מ"ח. . דומה שבהלכות אלו באו חכמים לקבוע את הנורמה הציבורית שעני ראוי לצדקה באותה רמה המקובלת בציבור. לעניין השוואת העני לכל אדם ראו פירושנו לפרק ד משנה ד. במקורותינו עדויות רבות לטיפול ביתומות ולעידוד מצוות הכנסת כלה. עסקנו בכך מעט בנספח למסכת פאה, ומשנתנו היא עדות מרגשת לכך.

10ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה – הבבלי מפרש ש"כיס" הוא כיס הצדקה 56 הבבלי משתמש במונח "ארנקי" שמקורו ביוונית (αρνάχις – במקור: עור כבש; ממנו עשו כנראה את הארנק) אך היא תדירה בתלמוד ומופיעה מעט במקורות ארץ ישראל (מעט בירושלמי ובעיקר במדרשים. הצירוף "ארנקי של צדקה" מופיע רק בתלמוד הבבלי). , וכפשוטו אם בקופת הצדקה יש מספיק כסף נותנים לה יותר מחמישים זוז, ו"לפי כבודה". גם הירושלמי מניח בפשטות שמשפט זה מכוון לפרנסי הצדקה, ומוסיף שאומרים לפרנסים ללוות (ל ע"ד). עם זאת, הירושלמי חולק בפרטי ההנחיה. האם אומרים לפרנסים ללוות כדי להגיע לחמישים זוז, ואם יש בקופת הצדקה נותנים לה לפי כבודה, או שמא זה הסכום המרבי. אם יש בכיס הצדקה נותנים לה חמישים זוז, ואם אין – נותנים לה פחות. גם בדעה זו באה לידי ביטוי התחושה שחמישים זוז הם סכום גבוה ואי אפשר להטילו כחובה.

11"לפי כבודה" משמעו ברמה שהייתה רגילה לה בחברתה ובבית אביה כשהיה אביה חי. עיקרון זה, שלעני נותנים "כפי כבודו", חוזר במקורות (ירו', פאה פ"ח ה"ו, כא ע"א; בבלי, סז ע"ב). לעתים הוא מוצג כחזון אוטופי המציג רף גבוה שאינו מציאותי. כך, למשל, מסופר על עני שקיבל סוס לרכב לפניו (ספרי דברים, קטז, עמ' 175; בבלי, סז ע"ב) 57 סיפור ה"מעשה" הוא נופך סיפורי להלכה העקרונית שעני בן טובים ראוי לסוס. ראו תוס', פאה פ"ד ה"י; כתובות פ"ו ה"ח. , וקשה להאמין שאין זה יותר מתיאור אגדי. ברם, חכמים מציגים מטרה אוטופית האמורה לעצב את המציאות האפורה ולהציג רף מטרות גבוה מהאפשרי לא כדי לבצעו, אלא כדי לחתור אליו. אפשר שהמונח "כיס" כולל גם כיס פרטי של המשפחה ורק הבבלי הוא

12שמוצא לנכון להסב את המשנה לדין צדקה, אבל להערכתנו פירושו של הבבלי הוא פשט המשנה.

13בפירושנו לפרק ג (משנה ז) דנו בשאלת השוויון החברתי המשתקפת גם ממשנתנו, ולא נרחיב בנושא כאן.