משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ו:ד

1פסקה להכניס לו כספים סלעו [ ו ] נעשת ששה [ דינרין – כתשלום חד פעמי בשעת החתונה, או כסכום קבוע (תמיכה למשפחה). המשנה מדברת על "פסקה לו", אבל בדרך כלל לא היא הפוסקת אלא אביה. עם זאת, יש הבדל הלכתי בין שני המקרים ("פסקה לו" ו"פסק אביה לו") לעניינים אחרים, ראו להלן (פי"ג מ"ה). במשפט זה ובבא אחריו נפלו חילופי נוסח המשנים את תוכן המשנה. בנוסח הדפוס "פסקה להכניס לו כספים – סלע כסף נעשה ששה דינרים" (כך בדפוס ראשון – מנ). זו ההלכה במשנה הקודמת, שעל כל סלע (ארבעה דינרים) הוא מתחייב בכתובה לתת שישה דינרים. הבבלי למשנה הקודמת ולמשנתנו (סו ע"ב) מסביר את הכפילות בכך שבמשנה הקודמת דנים בשומה גדולה וכאן בשומה קטנה, ומשמע שזה נוסח המשנה שעמד לפני הבבלי (כנוסח הדפוס), ומשנתנו חוזרת על מה שנאמר במשנה הקודמת. לפי דרכנו אין ההכפלה קשה, שהרי יש במשנה הכפלות דומות. ייתכן שמשנה ד באה ממקור שונה והובאה בגלל הסיפא שיש בה חידוש 39 בכמה מעדי הנוסח במקום "סלעה" מופיע "סלע" (מ, רג, לפ, ג19), והוא הוא. אבל בעדי הנוסח הטובים של הענף הארץ-ישראלי של המשנה, כמו בכתב יד קופמן "סלעו" (ז, פ, ג2; ג3 – "וסלעו"). בעדי נוסח אחרים המילה קטועה ("סלע") או בלשון רבים ("סלעים" או "סלע כסף", כך ב- פב, ט, נ, ן). דומה שבמשנה הקדומה נאמר רק "סלע", והמעתיקים פירשו את המילה. מכל מקום, נוסחת כתב יד קופמן קשה, שהרי הסלע שלו אינו משתנה אלא הסלע שלה. עם זאת, ייתכן כי הכוונה ב"סלעו" היא לסלע שהוא קיבל ממנה, ואם כן אין הבדל במשמעות בין הנוסחים השונים. . לפי נוסח כתב יד קופמן אין כאן הכפלה כלל. המשנה הקודמת עסקה בסכום שהוא פוסק כנגדה, ומשנתנו עוסקת בפרשנות מה ערכו האמִתי של הסכום שהוא כותב בכתובה (ערכו גדול יותר ב- 50%, ואם כתב שייתן לה ארבעה דינרים משמעות הדבר שהוא התחייב לשישה דינרים).

2החתן מקבל עליו עשרה ] דינרין וקופה – כך בעדי הנוסח של הענף הארץ-ישראלי 40 ג3, ג19, ז, פ, פב, ל, ן. ובירושלמי. ביתר עדי הנוסח: "לקופה" 41 אפשטיין, מבוא, עמ' 494. . לפי כתב יד קופמן החתן מקבל על עצמו גם עשרה דינרים וגם קופה, ולפי יתר הנוסחאות עשרת הדינרים הם עבור הקופה בלבד. ה"קופה" היא כנראה קופת הבשמים, כפי שמופיע בתוספתא המקבילה וכפי שמפורש בירושלמי ובבבלי. עם זאת, ייתכן בהחלט ש"קופה" היא מינוח כללי יותר והכוונה היא לסל האישי של האישה הכולל בשמים ותכשיטים כאחד.

3לכל מנה – על כל מנה החתן פוסק סכום זה, כלומר תשלום שוטף של 10% 42 במנה 25 סלעים, והם מאה דינרים. לא נאמר כל כמה זמן עליו לספק את הבשמים. הבבלי (סו ע"ב) שואל זאת ואינו עונה. דומה שכל השאלה אינה מעשית והיא מהלכות עשירים בלבד, כפי שנפרש בהמשך. . הנוסח אצלנו "לכל מנה", וכן בכמה עדי נוסח נוספים 43 ג3, ג19, ז, ת, ן. , וביתר עדי הנוסח "לכל מנה ומנה". מדובר בחילוף סגנוני בלבד הרווח בעדי הנוסח של ספרות התנאים. הירושלמי מתקן או מפרש "הכל מנה" (ל ע"ד), כלומר בסך הכול קופת הבשמים היא מנה אחד, וסכום זה נשמע רֵאלי יותר. מסתבר גם שהירושלמי גרס "לכל מנה" ופירש הכל מנה, ולא כגרסת עדי הנוסח של מסורת בבל, כפי שהבאנום לעיל 44 אפשטיין, מבוא, עמ' 494, סבור כי יש לתקן את הירושלמי ל"לכל מנה", וכך פירשו גם פנ"מ וקה"ע. .

4רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה – רבן שמעון בן גמליאל מתייחס להלכה האחרונה, ואם כן לדעתו אין סכום קבוע שאותו מקבל על עצמו החתן לכל מנה. ייתכן כי רבן שמעון בן גמליאל מתייחס לכל ההלכות במשניות ב-ד ואומר שהכול כמנהג המדינה 45 להתלבטות הפרשנית לגבי דברי רבן שמעון בן גמליאל עיינו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 277 והע' 30 שם. . כבר ראינו כי אכן בכל אחד מהנושאים הנזכרים יש גם חילופי מנהגים.

5המשנה מדברת כמובן על חתן עשיר, ורק עשיר כזה מקבל כלה שנדונייתה כה גבוהה. הנחה זו טבעית, שכן על כתובות העשירים רווחו סיפורים ואגדות. במקרה זה דומה שיותר מתיאור של עושר לפנינו סכומי כסף "עגולים".

6בתוספתא נאמר: "פסקה להכניס לו כספים סלעים לעשות ששה דינר. חתן מקבל עליו עשרה דינרין למנה לקופת בשמים. אמר רבי יוסה: וכן השום. הלכה: מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה" (פ"ו ה"ו). במקביל לדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה, אף בתוספתא יש מחלוקת האם המנהג קובע או הכללים שבמשנה.

7נשים רגילות לא נהנו מאספקת בשמים, והייתה זו זכותן של נשים ממעמד אמיד בלבד. כך אנו שומעים: "מעשה בבתו של נקדמון בן גוריון שפסקו לה חכמים חמש מאות דינרי זהב בכל יום לקופת בשמים 46 הבבלי מוסיף "לבו ביום", כלומר ליום החתונה, ובכך המעשה הופך להיות אגדי ומופרז עוד יותר. , ולא היתה אלא שומרת יבם. אף היא קיללה ואמרה להם כך תתנו לבנותיכם" 47 תוס', פ"ה ה"ט; ירו', פ"ה ה"ט, ל ע"ג; בבלי, סו ע"ב; איכה רבה, פ"א ח; פסיקתה רבתי, כט-ל, קמ ע"א. . אישה רגילה, לעומת זאת, אינה מקבלת בשמים והם אינם מופיעים בתשלומי החובה שהבעל חייב לאשתו (לעיל פ"ה מ"ט). בתלמוד הבבלי אומר רבי אשי 48 ב- לפ אסי, וכן ברי"ף, וראו הרשלר, כתובות. : "לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים" (סו ע"ב). הבבלי משקף את המצב הכלכלי בזמנו ובמקומו. "ירושלים", בהקשר זה, היא מקומם של העשירים, ועל עושרם מספרים סיפורי אגדה מעין הסיפור על בתו של נקדימון בן גוריון. כאמור, גם הירושלמי מצמצם את ההלכה ("הכל מנה"); המשנה מייצגת כאן את הווי העשירים הגדולים, והתלמודים את החברה הרגילה בת זמנם שבה "עני" הוא סתם אדם. כפי שהערנו, במשנה חסרה הגדרת זמן: כל כמה זמן האישה מקבלת כמות אגדית זו של בשמים. היעדר פרט זה מחזק את הרושם שמדובר בהלכות עשירים, לאנשי ירושלים, ולא לבני אדם רגילים. הווה אומר, אין זו כלל הלכה אלא קביעה המשקפת את הווי העשירים המופלגים של ירושלים, שכבר הפכו למיתוס.

8פירשנו עד כה מתוך הנחה שהמשנה עוסקת בתשלום שוטף. אפשר להבין אחרת, כי מדובר דווקא בתשלום חד פעמי: הבעל מתחייב שעל כל מנה ומנה שהאישה מכניסה הוא יפריש 10 דינרים לצרכיה, מעבר למתחייב מהפרק הקודם. כך דואגים למקור לצרכיה הקוסמטיים של האישה מתוך הנכסים שהיא מביאה, ומתוך מקור זה ניתן לאורך השנים לספק את הצרכים הללו. אם פירוש זה נכון, הרי שניתן להציג אחרת את היחס להלכות העשירים. הנורמה לעשירים מוצגת בסיפור התוספתא על בתו של נקדימון בן גוריון, ואילו המשנה עוסקת בנורמה מקובלת יותר. אף בנורמה זו, אספקת הצרכים נעשית באופן מידתי לכספים שהאישה פוסקת לבעלה: בכל אופן הסכום הוא 10%.

9עוד שמענו מהתוספתא שאמנם שומרת יבם מקבלת כאישה לכל דבר, וכל נישואיה הם על דעת הסכם הכתובה הראשון, אף על פי כן התוספתא מרמזת שהלכה זו לא הייתה כל כך מובנת מעצמה. אישה עשירה זו קיבלה את קופת הבשמים אף שהייתה "רק" שומרת יבם. עוד אנו שומעים שההסכם נעשה בפומבי וההסדרים הללו, שהם בעצם הסכמים בין בעל לרעייתו, הפכו למעמד ציבורי למחצה.

10חוק דומה מצינו בספר החוקים הסורי-רומי 49 סעיף 50, עמ' 22. . גם שם הבעל צריך לפסוק בכתובה סכום כנגד מה שהביאה הכלה. אבל אין שם רמז למערכת ההסכמות המקומיות בדבר היחס בין מה שמשלמים בפועל לבין מה שכותבים; מערכת שיש בה שילוב של כללי מעמד ציבורי (מעין ריטואל) עם נדיבות לב (החתן גומל לכלה פי אחד וחצי) מצד אחד, והתחשבנות מדוקדקת מצד שני.