משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ו:ז

1המשליש 69 ב- ג3: "המשלשל". מעות לבתו – האב נותן לזוג סכום כסף או קרקע, אך אינו נותן את המתנה מיד אלא מוסר את הכסף לאדם שלישי כדי שיתנם לזוג (לבעל) לאחר זמן. בדרך כלל התנאי הוא אם הנישואים מחזיקים מעמד או אם נולדים ילדים. שני בני הזוג רוצים לקבל את המתנה מיד, עוד לפני שהתמלא התנאי. המשנה דנה במעמד ההתחייבות של השליש לאב במקרה של הבעת רצון אחר מצד הבת. האב בחר בהסדר זה כדי להפיג את חששותיו של הבעל ומשפחתו, או בגלל זקנותו והחשש שימות לפני שיבוא מועד הפירעון, או מכיוון שאין הוא סומך על הבעל ואף על בתו ומעוניין שלא להפקיד את ממונו באופן שעשוי להתבזבז, והיא אומרת נאמן ( ל ) בעלי – הל' נכתבה בטעות ונמחקה, עלי – האישה אומרת שבעלה נאמן עליה ולכן היא מבקשת שהשליש יעביר לשליטתם את המתנה של האב, יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר – השליש חייב להתעלם מבקשת האישה ומדעתה וצריך למלא את התנאי שציווה האב.

2אמר רבי יוסה וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה והרי היא מכורה מעכשיו – רבי יוסי אינו אומר את עמדתו ההלכתית במפורש, ויש להבינה מלשון הטיעון 70 דבר זה מתברר בין השאר מלשון המשנה "אמר רבי יוסי", ולא "רבי יוסי אמר" המקדים לרוב הבעת עמדה חילופית ולא רק ביקורת על העמדה הקודמת. ואכן, בדפוסים המאוחרים תוקן הנוסח ל"רבי יוסי אומר" הסטנדרטי יותר. עיינו אפשטיין, מבוא, עמ' 636, 1035-1034. . לדעתו, לו היה השדה שבידי השליש נחשב לכזה שהאישה קיבלה כבר לידה, הרי מותר היה לה (לאישה) למכור את השדה. הלכות אלו תילמדנה במפורש במשנה הראשונה שבפרק ח. כל מה שנאסר שם הוא במקרה שהבעל אינו מסכים, והקרקע הגיעה לידי האישה לאחר הנישואין. אבל כאן השדה ניתן כבר לאישה, אלא שלמענה הוא טרם הועבר לידיה. רבי יוסי רואה, אפוא, בשדה רכוש של האישה. כשם שמותר לה למכור רכוש כזה, על אחת כמה וכמה שמותר לה להסכים ל"מכירתו" או להעברתו לבעלה. מתוך ההשוואה לדינים להלן (פ"ח מ"א) ההנחה היא שהשדה נחשב כנכסי מלוג של האישה שנמסרו לה לפני האירוסין או הנישואין. את העובדה שהשדה בידי השליש הוא רואה כעיכוב טכני שאינו משנה את מעמד השדה.

3במה דברים אמורים בגדולה – כפשוטה הלכה זו היא המשך דברי רבי יוסי 71 זאת בניגוד להבנת הבבלי המגיע למסקנה שהחילוק מוסב על דברי רבי מאיר. אולם הבבלי מסיק זאת עקב רצונו להתאים בין המשנה ובין הברייתא, עיינו אפשטיין, מבוא, עמ' 636. . הוא מקבל את דרישת האישה להעביר את השדה לידי הבעל בתנאי שהבת גדולה, שאז בסמכותה להעביר שדה, כשם שרק אז בסמכותה למכור שדה שלה. כאן המונח "במה דברים אמורים" בא לפרש, בניגוד לפעמים אחרות שבהן הוא בא לחלוק על המשפט הקודם. עסקנו בתופעה דומה לכך ("מאימתי") בפירושנו לעיל, פ"ב מ"ה 72 ראו שם הדיון במונח. .

4אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום – מעשה קטנה במכירת שדה אינו כלום, רק האפיטרופוס שלה זכאי בכך, וממילא אין היא יכולה גם לאשר את העברת השדה לבעלה, כפי שעולה מהטבלה.

5אישה שביקשה שהקרקע תימסר לבעלה מיד, לפי המשנה

6בתוספתא הנוסח שונה: "המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לו מן האירוסין, יעשה שליש מה שהושלש בידו. מן הנישואין, הרשות בידה, דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר אם היתה קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש שלישותו, אם היתה גדולה מן האירוסין יעשה שליש שלישותו, מן הנישואין הרשות בידה" (פ"ו ה"ט) 73 הבאנו כאן את נוסח כתב יד ערפורט. בכתב יד וינה נפל ככל הנראה שיבוש עקב החזרה של מילים דומות, ושיבושים אחרים חלו בשאר עדי הנוסח. עיינו במהדורת ליברמן ובתוספתא כפשוטה, עמ' 283. .

7התוספתא מכלילה גורם נוסף, והוא טיב הבקשה של הבת. אם ביקשה שהשדה יימסר מן האירוסין בקשתה נדחית (לדעת רבי מאיר), ואם ביקשה זאת מן הנישואין בקשתה מתקבלת 74 אין זה משנה לענייננו האם הבקשה עצמה למסור "מן הנישואין" הייתה בזמן האירוסין או לאחר הנישואין; בכל מקרה, הבקשה למסור "מן הנישואין" תמומש רק אם הנישואין אכן יתקיימו. חילוק זה שבתוספתא מובן – בעודם ארוסים אנו עשויים לחשוש שמא לא יתממשו הנישואין ועל כן בקשתה תידחה; אך אם הבת מבקשת להעביר את הכספים לאחר הנישואין, הרי שחשש זה אינו קיים. הירושלמי מציע שני חילוקים אחרים: האם האב פסק שהשליש ישתמש בכסף עבור הבת עוד בתקופת האירוסין או רק בתקופת הנישואין; האם האב השליש בפועל את הכספים בתקופת האירוסין או רק לאחר שנישאו. עיינו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 283-282. . רבי יוסי מבחין הבחנה נוספת, בין קטנה לבין גדולה, כמבואר בטבלה.

8אישה שביקשה שהקרקע תימסר לבעלה מיד, לפי התוספתא:

10מהתוספתא משמע שגם רבי יוסי מודה שאי אפשר לדרוש מהשליש למסור את הקרקע לפני הנישואין. לאחר הנישואין הרשות בידה, אלא שלדעתו "אין מעשה קטנה כלום". משפט זה מקורו בדברי רבי אליעזר (משנה, יבמות פי"ג מ"ב), והוא כנראה משפט כללי המדגיש שקטנה אינה יכולה לבצע כל פעולה קניינית. בתלמוד הבבלי (ע ע"א) מובאת ברייתא דומה לזו שבתוספתא, אלא שיש בה הבדל בדברי רבי יוסי. לפי הברייתא בתלמוד הבבלי רבי מאיר מבחין בין בקשה למסור מן האירוסין לבין בקשה למסור מן הנישואין, תחת זאת מציע רבי יוסי הבחנה אחרת, בין גדולה לקטנה. גדולה יכולה להחליט עבור עצמה מה לעשות בכסף, על כן בין מן האירוסין ובין מן הנישואין דעתה מתקבלת. לעומת זאת "אין מעשה קטנה כלום", ולכן בכל מקרה על השליש לעשות כבקשת האב.

11מעבר לשאלה ההלכתית, האב התנה והשהה את העברת הכספים לבת כדי להגן על בתו ולהבטיח שאם הנישואין יעלו על שרטון יישאר הרכוש בידה. אולי יש בתנאי זה גם איום סמוי על הבעל. החשש הוא שאישה בבית בעלה אינה עצמאית ובקשתה היא פרי לחץ של בעלה, ואינו רצונה האמִתי. רבי יוסי אינו מקבל חשש זה, כל עוד מדובר בגדולה. למעשה גם הברייתות בתוספתא ובתלמוד הבבלי מסייגות חשש זה, ודעתו של רבי יוסי חדרה גם לדברי מתנגדו. עם זאת, רבי מאיר עדיין סבור שבקשתה מהאירוסין נדחית משום שעדיין לא התממשו הנישואין, ומתנת האב מותנית לפחות בקיום נישואים בין בני הזוג.

12הסברנו ש"יעשה שליש שלישותו" משמע יקיים את בקשתו המקורית של האב ובקשת האישה נדחית, וכן מסבירים המפרשים. אלא שאפשר להסביר גם "יעשה השליש מיד את שלישותו", כלומר בקשת האישה מתקבלת והשליש צריך לבצע מיד את מה שהופקד בידו ולמסור את הקרקע לבני הזוג (לבעל). לפי אפשרות זו תיכתבנה הטבלאות בצורה הפוכה.

13משנתנו, לעומת המקורות המקבילים, אינה מבחינה בין אירוסין ובין נישואין לעניין זה. ייתכן שהניסוח שבמשנה "ינתנו לבעלי" כוונתה דווקא לאחר הנישואין. אם כן, יוצא כפירושנו שהתוספתא והברייתא שבבבלי אינן פורסות בפנינו את הפרטים המלאים של המחלוקת שבמשנה, כפי שניתן היה לחשוב, אלא הן מבטאות שינוי מהדין המוצג במשנה. לפי הבנה זו, עמדת רבי מאיר במשנה היא פטרנליסטית באופייה – הוא סבור כי האב יודע מה טוב עבור בתו ועל כן אין בכוחה של הבת לפגום בהוראתו. רבי יוסי מצמצם עמדה זו לבת קטנה, אך נמנע מלתת מנדט לאב לקבוע מראש את טובתה של בתו הגדולה. הברייתות מעצימות את עצמאותה של הבת ומציבות את כל החשש והכוח הפטרנליסטי בתקופת האירוסין או בקטנותה בלבד. ניסחנו עמדה זאת כ"פטרנליסטית", אך אין בכך היגד שיפוטי. ייתכן שבאמת הסדר כזה הוא לטובת האישה, ומעניק לה כוח לעמוד בפני לחצי בעלה.

14פרק זה עמד בסימן המשולש אב-בת-בעל. במערכת יחסים משולשת זו עסקנו כבר בפרק ג, אלא ששם הדיון היה בהשוואה של זכויות האב כלפי בתו עם זכויות הבעל כלפי אשתו. כאן המשנה עוסקת ביחסים הכלכליים-משפטיים בתוך משולש זה. עניין זה נבחן בכמה אופנים:

151. מעמד ירושתה – הבת זוכה להיות היורשת של נכסי האב, אך בזמן הנישואין הבעל נהנה מפֵרות הנכסים (משנה א).

162. זכות על הנדוניה – האב זכאי שלא לתת את הנדוניה ליבם, המחליף את החתן המקורי (משנה ב).

173. פסיקת מעות – המשנה מציעה סדרה של נוסחאות באשר לגובה הנדוניה המוצהרת והניתנת בפועל (משנה ג-ד).

184. גובה הנדוניה – המשנה קובעת גובה מינימלי לנדוניה ומבהירה את הדין במקרה שהאב נמנע במפורש ממסירת כל הרכוש ביד בתו (משנה ה-ו).

195. בא כוח האב – המשנה דנה במקרה שבו האב משליש את מעותיו בידי גורם אחר הממלא את מקומו. כאן מתקיימת במלוא עצמתה הדילמה של עצמאות הבת וזיקתה לבעלה אל מול כוחו של האב.

20נראה כי הפרק מנסה למצוא את האיזונים שבין שלושת הכוחות הפועלים במגרש זה. המשנה מעוניינת לדאוג לטובת הבת, לשמור על נכסיו של האב ולאפשר רווחה כספית לבעל (וממילא למשק ביתו). הקביעות השונות בתוך המשנה מתמודדות עם יצירת מצב שיאזן בין שלושת האינטרסים הללו.

21עוד יש לשים לב כי ישנו דמיון בין סופו של הפרק ובין חתימת הפרק הקודם. כאן עסקנו ב"משליש מעות לבתו", ושם ב"המשרה את אשתו על ידי שליש". תופעה ספרותית זו של דמיון הסופים מאפיינת את המשנה ומסייעת בחריזת הפרקים ובזכירתם בעל פה 75 עיינו וולפיש, עריכה. .