משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ז:ה

1המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל – בית האבל הנו הבית שיושבים בו האבלים בשבוע שלאחר הקבורה. המשפחה האבלה יושבת בביתה ובני העיר, קרובים וידידים מגיעים לניחום האבלים. מההקשר של המשנה ברור שלהליכה לבית האבל יש תפקיד חברתי שאין לחמוק ממנו. איסור על השתתפות במעמד זה הוא פגיעה בזכותה של האישה לחיי חברה, כפי שיתברר בהמשך, או לבית המשתה – סתם משתה הוא יום חתונה של מישהו מבני העיר. גם כאן משמע שההשתתפות במעמד נחשבה לבעלת ערך חברתי גבוה, יוציא ויתן כתובה – זו עילה מידית לגירושין, ללא מגבלה על זמן הנדר, מפני שנעל בפניה – "נעל בפני" הוא מונח מקוצר לחסימה רעיונית או פיזית של אדם אחר. כך אנו שומעים על העזרה הננעלת בפני פלוני (משנה, עדויות פ"ה מ"ו), או פרגוד הננעל בפניו (בבלי, סוטה מט ע"א). במובן הפיזי מופיע מונח זה במיוחד בהקשר של סגירת אישה כדי שלא תתערב בין הבריות: "היה רבי מאיר אומר: כשם שדיעות במאכל כך דיעות בנשים. יש לך אדם שהזבוב עובר על גבי כוסו, מניחו ואין טועמו – זה חלק רע בנשים, שנתן עיניו באשתו לגרשה. יש לך אדם שהזבוב שוכן בתוך כוסו, זורקו ואין שותהו – כגון פפוס בן יהודה שנעל דלת בפני אשתו ויצא, ויש לך אדם שהזבוב נופל בתוך כוסו זורקו ושותהו – זו מדת כל אדם, שראה את אשתו שמדברת עם שכיניה ועם קרובותיה ומניחה. יש לך אדם שהזבוב נופל בתוך תמחוי שלו, נוטלו מוצצו וזורקו, ואוכל את מה שבתוכה – זו מדת אדם רשע שראה את אשתו יוצאת, וראשה פרוע, יצאת וצדדיה פרומים, לבה גס בעבדיה, לבה גס בשפחותיה, יוצא וטווה בשוק, רוחצת ומשחקת עם כל אדם – מצוה לגרשה, שנאמר..." (תוס', סוטה פ"ה ה"ט; ירו', פ"א ה"ז, יז ע"א). אם כן, פפוס בן יהודה "נעל את הדלת בפני אשתו", כלומר לא גירשה אלא מנע ממנה לצאת משום שחשד בה

2בקשרים אינטימיים עם השכנים 46 לפי מסורת חז"ל שרש"י מביא אותה ומקורה עלום אשתו זו של פפוס בן יהודה היא מרים המגדלנית, אותה זונה שהתחברה לחבורתו של ישו. "פפוס בן יהודה – בעלה של מרים מגדלא נשייא היה וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם ומדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו" (רש"י לגיטין צ ע"א). במסורת הבבלי פפוס בן יהודה קשור לכת הנוצרים, ראו שבת קד ע"ב; סנהדרין סז ע"א. . כמו כן מסופר על אברהם כי נעל את התיבה בפני אשתו כדי שלא יראוה המצרים (בראשית רבה, פ"מ ה, עמ' 384). עם זאת, "נעילה בפני" היא גם מאסר סתם, כגון "בבהלה נכנס אבינו יעקב לשם ונעל עשו בפניו וחתר לו הקב"ה חתירה במקום אחר ויצא" (בראשית רבה, עו ה, עמ' 901). במקרה שלנו דומה שהמשפט משמש במשמעות כפולה. הוא נועל בפניה את דלתות החברה ואוסר אותה בביתו.

3אם היה טוען משום דבר אחר רשיי – אם הבעל טוען שלאשתו קשרים אינטימיים מותר לו למנוע ממנה לצאת מהבית. לא ברור האם הטענה של הבעל היא ספציפית, נגד בית אבל פלוני, או שזו טענה כללית שהיא מתנהגת שלא בצניעות מספקת, ולכן אל לה לצאת מביתה. בבבלי נאמר: "משום בני אדם פרוצין שמצויין שם" (עב ע"א). אם כן, האיסור הוא ספציפי לבית אבל או לבית משתה מסוים. בתוספתא שציטטנו לעיל עולה התנגדותם של חכמים לנעילת דלת כזאת. חז"ל רואים בכך הקפדת יתר המביאה את האישה לאיבה ולחטא. ברוח זו דורש הבבלי שההתנגדות של הבעל צריכה להיות מנומקת: "לא אמרן אלא דאיתחזק", שיש חזקה שבאותו מקום יש התנהגות פרוצה. ודוק! לא נאמר "דאיתחזקה", שהיא הוחזקה להתנהג שלא כיאות, אלא שהמקום גורם והוא חושש לה.

4בתחום זה של היחסים בינו לבינה עולה מן המקורות מסר כפול. מצד אחד עולה פתיחות והבנה לצרכים החברתיים של האישה, ומצד אחר חשדנות מה, או לפחות הכרה בזכותו של הבעל לחשוד בכל מה שעושה אשתו מחוץ לביתה. ההכרה בזכותה של האישה לחיי חברה עולה מהמשנה ומקבילותיה: "הדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה, שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריא סופנה. היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר והחי יתן אל לבו, עביד דיעבדון לך, לוי דילוון לך, ספוד דיספדונך, קבור דיקברונך, שנאמר ללכת אל בית אבל וגו' " 47 תוס', פ"ז ה"ה-ה"ו, ובירושלמי לא ע"ב בנוסח שונה, תרגום – עשה שיעשו לך, לווה (את המת) שילוו אותך, ספוד שיספידו אותך, קבור שיקברו אותך. כמו כן: "הדירה שלא להשאיל נפה וכברה רחים ותנור יוציא ויתן בכתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה, וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכברה רחיים ותנור תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכונתו" (תוס', פ"ז ה"ד; ירו', שם; בבלי, עב ע"א). השאלת שלושת הכלים הללו בין השכנים הייתה מעשה שבכל יום, ראו משנת שביעית פ"ה מ"ט ופירושנו לה. . המשפט הארמי שבתוספתא שייך למשפטים המעטים בספרות התנאים שהם בארמית. בדרך כלל אלו מימרות קדומות או משלי עם, וכמה מהם מיוחסים להלל. מבחינה מבנית המשפט קרוב לפתגם אחר של הלל: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון" (אבות פ"ב מ"ו – על שהטבעת הטביעוך וסוף מטביעייך יטובעון). במקרה זה המימרה היא חלק מנוסח הספד, וידוע לנו שהספדים נאמרו בארמית כפי שעולה משירי הספד שנמצאו בגניזה, וכן מהמימרה הידועה המחלקת את התפקידים בין השפות השונות ומותירה לארמית את ההספד, "סורסי לאילייא" 48 ירו', מגילה פ"א הי"א, עא ע"ב; אסתר רבה, פ"ד יב (בשיבוש קל); מדרש תהילים, לא ז, עמ' 240. .

5המסר השני בדבר זכותו של הבעל לקנא לאשתו ולהגביל את תנועותיה עולה גם הוא ממשנתנו, ונדון בו בהרחבה במבוא למסכת סוטה.

6בית האבל הוא, כאמור, השבוע של ניחום האבלים. במהלך שבוע זה סעדו האבלים סעודות גדולות שהוזמנו אליהן השכנים, והסעודות נעשו ברוב עם ובהוצאות גדולות. יוספוס מספר על סעודות אלו שגרמו לעתים להתרוששות משפחה ולכילוי משאבי האב המנוח (מלח', ב 13), וספרות חז"ל מספרת על מגבלות שהטילו חכמים על סעודות אלו כדי למנוע הוצאות מופרזות (משנה, מועד קטן פ"ג מ"ז; בבלי, כז ע"א; תוס', נידה פ"ט הי"ז, עמ' 651). מאוחר יותר, בימי התנאים, היה בית האבל חלק מהפעילות הקהילתית, ו"חבר העיר" שהיה מוסד ציבורי (אזורי) נטל אחריות על המעמד 49 ראו פירושנו לברכות פ"ז מ"ז. על בית האבל כמוסד ציבורי ראו פירושנו לתרומות פי"א מ"ו; עירובין פ"ח מי"א. . על מנת להשתתף באירוע נהוג היה ששכנים השאילו זה לזה בגדי ייצוג (תוס', כלים בבא מציעא פ"ה ה"ג, עמ' 583; תוס', בבא מציעא פ"ח הכ"ח). אנשי ציבור ונכבדי הקהל פקדו את בית האבל (תוס', מגילה פ"ג הט"ו ומקבילות). מי שבא לשם השתתף בכל שבעת ימי האבל (תוס', בבא מציעא פ"ח הכ"ח). על רקע זה יש להבין שאי השתתפות אישה במעמד זה הובילה לבידולה החברתי 50 על ניחום האבלים ראו רובין, קץ החיים, עמ' 239-233. . בית המשתה היה מעמד דומה של שמחה ומשתה במשך שבעה ימים.

7אמר לה על מנת שתאמרי לאיש פלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי ליך או ( מה ) – המילה נכתבה בטעות ונמחקה בידי המעתיק הראשון. הבעל מטיל על אשתו לספר את השיחות האישיות שביניהם, והרי זו התעללות מילולית קשה, שתהא ממלא ומערה לאשפ ( ות )[ ה ] – בירושלמי מסבירים: "כגון מעשה ער, ורבנין דהכא אמרין דברים שלבטלה" (לא ע"ב). ב"מעשה ער" הכוונה למעשהו של ער בן יהודה שלפי המקרא השחית את זרעו. קדמונינו האמינו שלאחר קיום היחסים עלול הזרע ליפול מרחם האם, על כן אם היא תפסק את רגליה ותקפץ עלול הזרע לנשור ותימנע הולדת ילדים. בתלמוד הבבלי הדבר מכונה "נופצת". הרי"ף לסוגייתנו פירש: "פירוש אמר לה בשעת תשמיש שתתהפך כדי שתנפץ שכבת זרע ולא תתעבר". רש"י פירש: "תרוץ ברגליה ותנפצנו", כלומר שפשוף הרגליים יוביל לאיבוד הזרע ומניעת ההיריון. רמב"ן בחידושיו לנידה סד ע"א פירש שתימנע מקיום יחסים בימים שיש בהם סיכוי לכניסה להיריון. רק פירושו זה מלמד על טכניקה המצמצמת היריון, אך גם הפירושים האחרים רומזים לטכניקות שבהן האמינו קדמונינו, גם אם היום מפקפקים ביעילותן.

8הסברנו את האפשרות שלה למנוע היריון, וברור שלו יש אפשרות נרחבת ובטוחה הרבה יותר לכך. הרי"ף שהבאנו מפרש שהוא היוזם של המעשה, ובפירושנו למשנה א ראינו שכל הנדרים הללו הם נדרים שהוא מטיל על אשתו ואינם באים מיזמתה.

9הפירוש השני בירושלמי משמעו, כנראה, שהבעל דורש ממנה עבודה סיזיפית, למלא מים (כך בבבלי, עב ע"א) או מוצר אחר ולשפכם לאשפה. עבודה רוטינית של בזבוז זמן נחשבת לעינוי נפש. הבבלי מדגיש שנראית בעיני שכניה כשוטה, אבל ייתכן שהירושלמי הבין שעבודה סזיפית היא עינוי מספיק כעילה לגירושין.

10יוציא ויתן כתובה – כל אלו הם עינויי נפש, כפי שאמרנו. בתוספתא הנוסח הוא: "ושתאמר לכל אדם דברים שבינו לבינה, יוציא ויתן כתובה, מפני שלא נהג עמה כדת משה וישראל" (פ"ז ה"ו). בכך מתקשרת הלכה זו להלכה הבאה אחריה (במשנה ובתוספתא) הדנה באישה שאינה שומרת על דת משה וישראל. לאמִתו של דבר אין צורך בחוליית חיבור זו, שהרי סדר המשניות הגיוני כשלעצמו. דומה, אפוא, שהחלת המשפט "כדת משה וישראל" על עברות חברתיות אלו אינה במקומה. כפי שנראה להלן, דת משה וישראל מצומצמת לתחומים שבין אדם למקום, וכאן משובץ המינוח שלא במשמעותו המדויקת, רק מטעמים ספרותיים.