משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ז:ד

1המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן – הורי האישה, ובדפוסים ובמעט עדי נוסח "שהוא", כלומר אבי האישה, עימה בעיר – הורי האישה חיים באותה עיר כמו בתם ובעלה, חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה – המשנה מוכנה לסבול ניסיון של הבעל למנוע מהאישה לבקר את הוריה עד חודש. המבנה הוא כמו במשנה הראשונה, אלא שאין כאן הבחנה בין כוהנת לישראלית.

2בזמן שהן בעיר אחרת – וממילא האישה אינה מגיעה לבית הוריה אלא לעתים רחוקות, רגל אחד יקיים ושנים 43 בחלק מעדי הנוסח "שלושה", וכן הנוסח שעמד לפני התלמוד הבבלי, עיינו פרידמן, רגל רדופים, עמ' 319-318. יוציא ויתן כתובה – המשנה מניחה שהאישה אמורה להגיע לבית הוריה, אולי בלוויית בעלה ומשפחתה, לפחות לרגל, ולכל היותר ניתן לעכבה רגל אחד. הירושלמי מגביל את ההלכה: "רבי יוחנן אמר: ברגל רדופין שנו. אי זהו רגל הרדופין? אמר רבי יוסי בירבי בון: זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה" (לא ע"ב). משמעו המדויק של "רגל הרדופין" אינו ברור דיו, על כל פנים עולה מן המקורות כי התקיים נוהג של הימצאות האישה בבית אביה ברגל הראשון שלאחר הנישואין 44 לפירוש הביטוי ולתולדותיו עיינו פרידמן, רגל רדופים. פרידמן דן בהצעות קודמות, ודוחה את השערת טור-סיני ושפרבר שביטוי זה הנו שיבוש של מונח לטיני לגירושין. פרידמן טוען כי מקור הביטוי במצב של כעס בין האישה ובין בעלה המוביל אותה אל בית אביה. עם זאת, גם פרידמן מצביע על אפשרות שנייה שהכוונה לרגל הראשון לאחר הנישואים שבו הבת חוזרת לביקור בבית אביה (לבד, או יחד עם בעלה ומשפחתו), להראות ולהתגאות בהצלחתה בבית החדש. במקרה זה השורש רד"ף מבטא את הדחף הפנימי של האישה לרצות בכך מחד גיסא, ואת הצורך של האב להחזירה כמעט בכוח לבית בעלה לאחר הרגל מאידך גיסא. כך מפרשת אף חנה ספראי בפרק מתוך ספרה על הנשים והמקדש המופיע באתר קולך: http://www.kolech.com/show.aspid=18879. . אם כן, ניתן לסבול מצב שהבעל מדיר את אשתו לבל תלך לבית אביה, אבל לא ב"רגל רדופין". אנו שומעים גם על מנהג מלבב שהאישה שנישאה זה עתה חוזרת לבית אביה להראות את עצמה ולספר להוריה כיצד התאקלמה בבית משפחת בעלה החדש, כדברי הבבלי: "כלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה" (ע"א ע"ב; פסחים פז ע"א). הנוהג המקובל היה שלרגל הראשון חזרה הכלה לבית אביה, ושם התפארה בהצלחתה כאשת איש. משנתנו מכירה בנוהג הזה כזכות של האישה, ואין האיש יכול למנוע מאשתו קיום נוהג רווח זה. באופן דומה, המשנה במסכת פסחים (פ"ח מ"א) מניחה כי בעלייה לרגל, ברגל הראשון לאחר הנישואין, האישה מסיבה עם החבורה של אביה. מנהג זה נזכר אף במדרש שיר השירים כנוהג מקובל: " 'אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום' – למה? שהיו כל אומות העולם מונין לישראל ואומרים להם: אם כן למה הגלה אתכם מארצו, ולמה החריב למקדשו? וישראל היו משיבין להם: אנו דומין לבת מלכים שהלכה לעשות רגל רדופים בבית אביה, סוף שחוזרת לביתה לשלום" (שיר השירים ח ב).

3מציאות זו שהאישה נדדה בה לבית בעלה בעיר אחרת עולה אפוא מעדויות רבות, והיא משתלבת בידיעותינו על נישואים בין תושבי עיירות סמוכות או רחוקות.

4הנוהג של "רגל רדופין" מוסיף נדבך על תהליך הנישואין. כפי שראינו במבוא ובפרקים הקודמים, הנישואין בתקופת חז"ל אינם מתהווים בטקס נקודתי כמעבר חד, אלא כשרשרת אירועים ותהליכים. האירוסין, תביעת הנישואין, הנישואין עצמם ולבסוף "רגל רדופין". האישה אינה מתנתקת או מנותקת ממשפחתה באבחת סכין, כפי שמקובל בחברות מסוימות, אלא עוברת תהליך הכנה לנישואין, ואף לאחר הנישואים הפורמליים אינה מאבדת את זיקתה לבית אביה. החזרה לבית אביה כדי "להגיד שבחה" מאפשרת אף תהליך של אישוש לנישואין – האישה מתגאה במצבה החדש וחוזרת אל בעלה מתוך השלמה מועצמת 45 מקורות מאוחרים לתקופת מעבר של קשר עם משפחת האישה לאחר הנישואין מובאים אצל פרידמן, רגל רדופים, עמ' 315-314, 325-324. . מעבר לכך, משנתנו מקבעת את זכות האישה לקשר מתמיד עם משפחתה במקום גבוה יותר בסולם הערכים מאשר שלמות הקשר הזוגי. נראה כי המשנה מכירה בתקופות ריב קצרות שעשויות לבוא לידי ביטוי בנדרים ואשר בעטיין אין מחיר הגירושין כדאי (ההלכה אף פועלת ומזהירה נגד נדרים כאלה). אולם מעבר לתקופות קצרות אלה, זכותה של האישה לקשר עם משפחתה גוברת על הרצון לקיים את התא המשפחתי הפטריארכלי.