משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ח:ב

1רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים – זו הכותרת. רבי שמעון נוקט בשיטת ביניים בין בית שמאי ובית הלל. זו דוגמה נוספת להלכה שדעת בית שמאי אמנם נדחתה בה, כפי שראינו במשנה הקודמת, אך חכמים מאוחרים עדיין מקבלים מרכיבים ממנה 11 לתופעה בכללותה ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . המדובר בנכסים שקיבלה האישה לאחר אירוסיה, ונישאה, נכסים הידועים לבעל לא תמכור שאם מכרה ונתנה בטל ושאינן ידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים – בשאלה מהם "נכסים ידועים" נחלקו אבות עולם. התוספתא מפרשת בפשטות: "רבי שמעון חולק בין נכסין לנכסין. נכסין הידועין לבעל לא תמכור. אם מכרה ונתנה בטל, שעל מנת כן נשאה. ושאין ידועין לבעל לא תמכור, ואם מכרה ונתנה קיים, שעל מנת כן קיימה" (פ"ח ה"א). אם כן, לפי ההבנה הפשוטה נכסים שאינם ידועים הם נכסים שהאישה הצליחה להבריח מבעלה, והבעל לא ידע עליהם לפני הנישואין 12 ראשונים נחלקו בשאלה מתי לא ידע הבעל על הנכסים, לפני שנמכרו או לפני שנפלו בירושה, וראו פירושו של אלבק על אתר. לפי התוספתא ברור שהבעל לא ידע עליהם לפני שהתארס עם אשתו, ורצונו באירוסין לא היה קשור אליהם. כך גם הבין הרא"ש בדברי רש"י. . ההנמקה המשפטית פשוטה. האירוסין נערכו (והנישואין ייערכו) על בסיס רכוש האישה, לכן אסור לה לפעול לצמצום רכושה. אבל אם הבעל אינו יודע על רכושה הרי שהנכסים הללו לא היוו תנאי (בלתי כתוב) לנישואים, ומותר לה לעשות בהם כרצונה. זו, כאמור, דעתו של רבן גמליאל, אם כי ראינו גם הצעת פירוש שלפי רבן גמליאל מותר לה למכור לכתחילה.

2להיבטים החברתיים של הברחת הנכסים נשוב להלן.

3שני התלמודים הכירו את פירוש התוספתא, וניכר שהם מנסים לדחותו ולהמעיט בחדשנותו של הפירוש: "רבי שמעון חולק בין נכסין לנכסין כו', אמר רבי יוחנן 'נכסים הידועין לבעל' אילו הקרקעות, 'ושאינן ידועין לבעל' אילו מטלטלין. רבי יוסי בן חנינא אמר, 'נכסים הידועין לבעל' אלו שנפלו לה ברשות הבעל, ו'שאינם ידועים לבעל' אילו שנפלו לה ובעלה נתון במדינת הים" (ירו', לב ע"א). בתלמוד הבבלי (עח ע"ב) מובאות אותן דעות בחילוף שמות הדוברים, ושני התלמודים מצטטים ברייתא כדעה האחרונה. לפי רבי יוחנן (של הירושלמי) נכסים שאינם ידועים הם מטלטלים, ולפי הדעה השנייה אלו נכסים שהבעל אינו יודע עליהם, כי הוא שוכן במקום רחוק. במקרה זה נתנו תוקף, בדיעבד, למכירת הנכסים על ידי האישה. ההנמקה המשפטית לכך היא שהקרקע הרחוקה אינה חלק מהעסקה הכוללת של הנישואין 13 תפיסת הנישואין כעסקה כוללת של אישות וקרקע עולה ממושג ה"נחלה" בתורה ובאה לידי ביטוי בספר רות: "ביום קנותךָ השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתָ" (ד ה). . ייתכן שיש כאן גם נימוק חברתי של אפשרות האישה לכלכל את עצמה בהיעדרו. שני התלמודים מסרבים בכך להכיר באפשרות ה"טבעית" של הברחת נכסים. עם זאת, גם הבבלי מצרף למשנתנו דיון בהברחת נכסים. לכאורה "הברחת נכסים" מאן דכר שמיה? הרי את המשנה יש לבאר אחרת כהצעות הבבלי. אין זאת אלא שהעורך הכיר את עניין הברחת הנכסים וגם הוא ידע שזה פירוש המשנה, אלא שרצה לחסום את הנתיב של הברחת נכסים.

4המשנה בנויה בצורה ברורה. נכסים (קרקעות ועוד) במשנה א, כספים ופרות במשנה ג, עבדים ועצים במשנה ה. כמו כן לגבי שומרת יבם, "נכסים" במשנה ו, כספים ופרות במשנה ז. נראה בפשטות כי "נכסים" כוללים את הקרקע ואת המטלטלין, למעט הדברים המוזכרים במשניות הבאות שיש להם דין מיוחד: מעות (שייחודן בהיותן אמצעי קנייה ולא נכס שמיש), פרות השדה (שייחודם בזיקתם החלקית לקרקע), עבדים ועצים זקנים (שייחודם במשמעותם הרגשית).

5הברייתא שצוטטה מהתוספתא פותחת פתח רחב לדיון בנושא נכסים "מוברחים". ההלכה המלאה מובאת להלן: "הרוצה להבריח נכסיה מפני בעלה, כותבתן בטפיח 14 צריך להיות בטפיס או בפסיס, הוא pistis ביוונית שמשמעו שטר אמנה, כלומר מכירה פיקטיבית. לאחר, דברי רבן שמעון בן גמליאל, וחכמים אומרים: מצחק הוא בה, אלא כותבתן במתנה מהיום עד שעה שארצה" (תוס', פ"ט ה"ב; בבלי, עט ע"א). מההלכה משמע בבירור שתופעת ההברחה הייתה מוכרת, ובמידה מסוימת יש אפילו הסכמה לעצם התופעה. ההבדל הוא שחכמים דורשים שיהא זה שטר של ממש, כשר לכל דבר, ורבן שמעון בן גמליאל מסתפק בשטר פיקטיבי. ברם, גם חכמים מוצאים דרך לשטר של ממש שמאפשר החזרת הרכוש לאישה לכשתרצה (כשהבעל ימות או תתגרש). דעתו של רבן שמעון בן גמליאל הולמת את שיטת אביו, רבן גמליאל, המצדד בזכות האישה לשלוט על רכושה.

6בברייתא אחרת אנו שומעים על תופעה של "אישה מברחת", וההגבלה היחידה היא שעליה לכתוב את כל נכסיה, ואם שיירה לעצמה חלק מהנכסים הרי שהשטר אינו חל (בבלי, בבא בתרא קנ ע"ב). אמוראי בבל התנגדו, בדרך כלל, לשטר הברחה. בסוגיה למשנתנו מובא סיפור על אישה שהבריחה נכסים כחוק וכדין והחכם קורע את השטר. פעולתו של החכם אינה מוּנעת מנימוק הלכתי-טכני, אלא מתפיסתו הרעיונית המתנגדת להברחת נכסים. מבחינתו של החכם זו עשיית צדק ומניעת מצב של נבל ברשות: "מורה הוראה אני, אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו" (בבלי, עט ע"א). במקביל מביא התלמוד ברייתות אחרות המאפשרות הברחת נכסים, או לפחות מבטאות מצב של הכרה בדיעבד בכך. הירושלמי מנמק כמה הלכות המצמצמות זכויות כספיות של אישה בנימוק שאין להתיר נכסים בידי אישה כדי למנוע מצב של הברחת נכסים. כך, למשל, מציאתה לבעלה כדי למנוע אפשרות של הברחת נכסים (ירו', פ"ו הא, ל ע"ג), וכן לעניין אחר 15 ירו', בבא מציעא פ"א ה"ה, ח ע"א; בבא בתרא פ"ח ה"ה, טז ע"ב. . ניכר שאמוראים מתנגדים להברחת נכסים ומנסים לצמצם תופעה קיימת ונרחבת שאינה לרוחם. לעומת זאת, במקורות התנאיים הברחת הנכסים נתפסת כמהלך לגיטימי וההתנגדות אליו מעטה. מגמה זו של התנגדות להברחת נכסים נמשכת בתקופת הגאונים ששללו ברייתות מפורשות המאפשרות זאת 16 הלכות גדולות, הלכות הלוואה מט; תשובות גאונים הרכבי, עה; קלו ועוד. .

7הסבר התוספתא שהאירוסין היו על דעת הנכסים, ולכן נכסים מוברחים שייכים לאישה, יש בו הצדקה משפטית לנוהג החברתי הקיים, ואין בו גינוי שלו אלא להפך, קבלתו כלגיטימי.