משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ח:א

1המשנה עוסקת בנכסים שהאישה ירשה, ומבחינה בין שלוש אפשרויות של זמן הירושה של הנכסים: לפני האירוסין, בין האירוסין לנישואין ולאחר הנישואין. השאלה היא בדבר מכירתם של נכסים אלו, כביטוי המרכזי לבעלות. שתי שאלות עומדות על הפרק: הזכות למכור לכתחילה, ותקֵפות המכירה במקרה שזכות זו אינה קיימת. המכירה גם היא התבצעה או תתבצע באחד משלושת הזמנים הללו. ברור שלפני האירוסין הנכסים שייכים לאישה לכל דבר ועניין, ורק לאחר האירוסין יש לבעל זכות טיעון על נכסים אלו. לכאורה גם ברור שלאחר הנישואין הנכסים הם כנכסי צאן ברזל או נכסי מלוג לכל דבר. דינם של אלו נקבע לעיל: "יותר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה" (פ"ד מ"ד), כלומר הקרן שייכת מבחינה משפטית לאישה, אבל בפועל הבעל מטפל בקרקע ונהנה מרווחי הקרקע. מעיון במשנה מתברר שהלכה זו אינה מקובלת על הכול 1 פרקנו מובא בשכל טוב לבראשית פט"ז עם סיכום של הבבלי עליו. .

2האשה שנפלו לה נכסים – האישה מצטיירת כדמות פסיבית. היא אינה "מרוויחה" ואינה רוכשת קרקע, אלא הם נפלו לה מבחוץ (ירושה, מתנה). בפועל היו מקרים שבהם נשים קנו ורכשו קרקעות, אך מסורת חז"ל מציירת את האישה כפסיבית, ונראה שהיא משקפת את הלוך הדעות הכללי בחברה היהודית 2 עסקנו בכך לעיל בפירושנו לפ"ו מ"א. .

3עד שלא תתארש – המשנה מניחה שהאישה אינה קטנה, יש לה כבר נכסים שקיבלה במתנה או שרכשה מכספה. אמנם מבחינה הלכתית יכול להיות שלאישה יהיה רכוש כבר כקטנה (מירושה או ממתנה), אך בדרך הטבע מדובר באישה מבוגרת. ואכן, ממקורות ארץ ישראל עולה שלעתים קרובות התחתנה האישה אחרי גיל נערות, אם כי חז"ל מעדיפים היו אירוסים בגיל צעיר, ועסקנו בכך במבוא.

4מודין בית שמי לבית הליל 3 בדרך כלל איננו מעירים על שאלות נוסח וכתיב שאין להן משמעות לפירוש המשנה, אך מן הראוי להפנות את הקורא לכתיבים השונים של השם הלל: "הילל" או "הליל", ובכתבי היד אין אחידות בעניין, ואף לא בכתב יד קופמן עצמו. שהיא מוכרת ו נותנת וקיים – עורך המשנה יודע שבהמשך חולקים בית שמאי ובית הלל, ועל כן הוא מודיע שכאן אין מחלוקת שהרכוש שייך לה. הנכסים נפלו לפני שהתארסה, ואין צריך לומר שהם שלה כל עוד לא התארסה. נראה, אפוא, שהמשנה מדברת על הזמן שאחרי האירוסין ולפני הנישואין. לכול ברור שלאחר הנישואים יהיו הנכסים בפועל של הבעל. אמנם האישה נשארת הבעלים החוקיים, אך הבעל אוכל פרות וממילא אין האישה רשאית למכור אותם. לאחר האירוסין האישה והנכסים הם במצב ביניים, אך עדיין ברשות האישה. לא נאמר במפורש מה הדין אם מכרה את הנכסים לאחר הנישואין, ולפי פשוטם של דברים מִכרה בטל, שהרי אלו נכסי מלוג רגילים.

5נפלו לה משנתארסה – הנכסים נפלו לאישה לאחר שכבר התארסה, אך עדיין לפני שנישאה.

6בית שמי אומרים תמכור – האישה טרם נישאה, וממילא טרם עברו הנכסים לבעלה, ובית הילל אומרים לא תמכור – נראה שבית הלל מניחים שהאירוסים (ותכנית הנישואים) נקבעו בין השאר על בסיס נכסים אלו, ואמנם הם טרם עברו לבעלה, אבל אסור לה למכור אותם. בלשון הירושלמי: "לזכותה ולזכותו נפלו" (לב ע"א), וכעין זה בבבלי (עח ע"א).

7אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה קיים – אם האישה מכרה את הנכסים (בניגוד להנחיות בית הלל) אין הבעל מוציא מיד הלקוחות. הלקוח לא אמור להיות ער לכך שעל האישה (והנכסים) מוטלות מגבלות. ההלכה במשנה מניחה שאכן האישה עשויה לפעול בניגוד להלכה (ולפעול לפי דעת בית שמאי). ההבדל בין נכסים שנפלו לה לפני אירוסין לבין נכסים שנפלו לאחר האירוסין נעוץ בהנחה שנכסים שנפלו לאחר האירוסין ניתנו לה על דעת שיהוו נכסי מלוג שלה וכתרומה למשפחה החדשה המוקמת, ולכן מוטלות עליה מגבלות קשות יותר (לפי בית הלל). יתר על כן, לפי בית הלל האירוסין הם צעד המקנה זכויות לאיש, ולכן כל נכס שתירש האישה בתקופה זו תהיה לבעל זכות כלפיו. לעומת זאת, ייתכן שבית שמאי מבטאים את הגישה הרואה באירוסין הבטחת נישואין שאינה מקנה זכות לבד מהבלעדיות. מכיוון שכן, אין הם מגבילים את האישה מלסחור בנכס זה.

8אמר רבי יהודה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא זכה בנכסים – מההמשך עולה שמשפט שאלה זה הופיע גם במקרים אחרים, ולא ברור כי אותו משפט נאמר יותר מפעם אחת. על כן ייתכן להניח שהמסורת שימרה את נוסח הוויכוח, אך נחלקו הדעות באיזה שלב בדיוק הוא נאמר. ייתכן, כמו כן, כי במקרה שלנו רבן גמליאל מביע פעמיים, באותו הנוסח, את חוסר הנוחות שלו משתי הלכות באותו עניין. לפי הקשרו הנוכחי נראה שרבי יהודה מספר על הוויכוח שהתחולל בדור יבנה. רבי יהודה מוסר מעשים רבים שהיה עד להם בצעירותו, עת למד בדור יבנה אצל גדול הדור הקודם. לפי מסורת זו רבן גמליאל דיבנה מצטייר כתומך בדעת בית שמאי. אמנם רבן גמליאל מיוחס להלל, אבל בפועל בהלכות רבות הוא משמר ומייצג את בית שמאי 4 ראו על כך ביכלר, בית הלל. לתופעה הרחבה יותר של חכמים הנוהגים כבית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . מהדיון מתברר שבדור יבנה עדיין לא הכריעו כבית הלל במחלוקת זו. המסורת מציגה כאילו אי שם בראשית דור יבנה הכריעו חכמים בצורה גורפת ושיטתית כבית הלל, הכרעה שנשענה על בת קול משמים. בפועל היה תהליך ההכרעה ארוך והורכב מדיונים פרטיים בכל נושא ונושא 5 ספראי, הכרעה כבית הלל. במהלך פירושנו הראינו דוגמאות רבות נוספות למשניות שנסתמו כבית שמאי ולתנאים שהילכו בשיטת בית שמאי למרות ההכרעה ואחריה. . המשנה לפנינו היא אחד הדיונים מעין זה.

9מתוך הדברים עולה שרבן גמליאל סבור כבית שמאי (שאם מכרה מִכרה קיים 6 כך גם מסיק הבבלי, עח ע"ב. ), ועל כן שואלים עליו (נגדו) שאם הבעל "זכה באישה", כלומר קידש אותה בצעד קנייני ("האשה נקנית"), עליו לזכות גם בנכסיה ולכן אסור לה למכור אותם.

10אמר להם בחדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את היישנים – אם רבן גמליאל אמר את דבריו בהקשר של משנתנו אזי ה"חדשים" הם ההלכה שנשנית להלן שנכסים "חדשים" שנפלו לה לאחר הנישואים הם ברשות הבעל. רבן גמליאל מקבל את ההלכה אך מתבייש בה, ולדעתו אין היא מוצדקת, מכל מקום אין היא בסיס "לגלגל" הלכה חדשה ולהכיל את הקביעה הזאת על נכסים "ישנים" שנפלו לה לפני שנישאה.

11נפלו לה משינשאת – האישה קיבלה את הנכסים לאחר נישואיה, אלו ואלו מודין שאם מכרה ונתנה שיוציא הבעל מיד הלקוחות – זו ההלכה הרגילה של נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל. אין בה מחלוקת, אך מהמשפט הקודם במשנה משמע שרבן גמליאל (בית שמאי) מצטערים על הלכה זו ומסתייגים ממנה, אף שהם מקבלים אותה.

12הביטוי "על x אנו מצטערים אלא שאתם מגלגלים עלינו את ה- y" חוזר בנוסח קרוב במשניות אחרות 7 למשל משנה, בבא בתרא פ"ט מ"י. .

13עד שלא נישאת ונישאת – הנכסים נפלו לאחר אירוסין ולפני נישואין, ובינתיים האישה התחתנה, רבן גמליאל [ אומר ] אם מכרה ונתנה קיים – אסור לה למכור את הנכסים, אבל אם עשתה זאת בניגוד להלכה – מִכרה קיים ואין הבעל מוציא מיד הלקוחות. מהמשנה אפשר היה להבין שאין חולק על רבן גמליאל, אבל בתוספתא נאמר במפורש: "ורבותינו חזרו ונמנו בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת, ונשאת, שאם מכרה ונתנה בטל" (פ"ח ה"א; ירו', לב ע"א; בבלי, עח ע"ב). אם כן, יש החולק על רבן גמליאל. בירושלמי: "אנן תנינן מוכרת ונותנת וקיים, תני רבי חייה לא תמכור ולא תתן, ואם מכרה ונתנה קיים" (לב ע"א) 8 אנו מפרשים שהירושלמי מיסב את דבריו על שורה זו שבמשנה, וכן נראה, אף שמלשון הציטוט אפשר היה להבין שהירושלמי מדבר על המשפט "נפלו לה משנישאת". גם בבבלי, עח ע"ב, מתנהל דיון דומה בשם אמוראי בבל וברייתות. רבו חילופי הנוסח של הבבלי, אך עיקרי הדעות מופיעים בכל חילופי הנוסח. ראו הרשלר, כתובות ח"ב, עמ' רל-רלא. . פירשנו, אפוא, לפי רבי חייא שגם רבן גמליאל מודה שלכתחילה לא תמכור. אבל בנוסח שהיה לפני הירושלמי משמע שגם לכתחילה תמכור: "מוכרת ונותנת וקיים", בלשון של לכתחילה. אנו נוטים לפרש כנוסח המשנה של הירושלמי ולא כתיקון של רבי חייא. ההלכה המאוחרת צמצמה את זכויות הרכוש של האישה, וקשה להניח שבתקופה זו היו מרחיבים את דעתו של רבן גמליאל. סביר יותר שהמסורת המאוחרת צמצמה את חידושו הגדול של רבן גמליאל ברוח ההלכה המאוחרת, וכך נוסחו דבריו כהיתר בדיעבד בלבד. תופעה זו חוזרת גם בנוסח המשנה. רוב עדי הנוסח גורסים "אם מכרה ונתנה" בלשון של דיעבד בלבד, אבל בכמה כתבי יד של המשנה בתלמוד הבבלי 9 רד, לפ, ג35. ובדפוס ראשון של המשנה (נ) "מוכרת ונותנת וקיים", כעדות הירושלמי לנוסח שלפניו.

14אמר רבי חנניא בן עקיבה אמרו לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא זכה בנכסים – לאחר הנישואים מעשה ידיה ומציאתה של האישה הם של בעלה, אם כן קשה כיצד זה הנכסים הללו נחשבים לשלה וכיצד יש לה זכות למכור אותם, אמר להן בחדשים אנו בושים – ה"חדשים" הם נכסים שנפלו לה משנישאה ובהם הבעל אוכל פרות; רבן גמליאל מסתייג מהלכה ידועה זו ומקבל אותה בדלית ברירה, אלא שאתם מגלגלין עלינו את היישנים – הלכה זו אינה יכולה להיות בסיס לקביעה שאין לה זכות למכור נכסים "ישנים" שהיו שלה לפני הנישואין. הסבר זה ל"חדשים" ו"ישנים" נאמר במפורש בירושלמי (לב ע"א; פאה פ"ו ה"ב, יט ע"ג).

15נפלו לה נכסים*

16* בקו הודגשו דברים שנאמרו במפורש

17הנוסח במשנה מציג כאילו אמר רבן גמליאל את דבריו פעמיים, אך כאמור לא ברור שיש לקבל שחזור כזה. ייתכן להבין, אפוא, שברישא ובסיפא מסורות חלוקות בשאלה מתי אמר רב גמליאל את דבריו. אנו ראינו שנוסח דבריו מתאים יותר לסיפא.

18בתוספתא יש נוסח מקביל אך שונה בפרטים: "אמר רבי יהודה: אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וארוסה אשתו ונשואה אשתו, מה זו מוכרה בטל אף זו מוכרה בטל. אמר להם בחדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. אמר רבי חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך אמר להם: לא! אם אמרתם בנשואה שהוא זכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, תאמרו בארוסה שאין זכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה? אמרו לו הרי שנפלו לה נכסים עד שלא נשאת, ונשאת? אמר להם אף זו לא תמכור, אם מכרה ונתנה קיים. אמרו לו הואיל וזו אשתו וזו אשתו, מה זו מכרה בטל אף זו מכרה בטל? אמר להם בחדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים? ורבותינו חזרו ונמנו בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת, ונשאת, שאם מכרה ונתנה בטל" (פ"ח ה"א). אם כן, רבן גמליאל מנמק את דברי בית שמאי ואמר את דבריו על הרישא ועל הסיפא, אך בכל אחת מהפסקאות טען טענה אחרת. לפי רבי יהודה ברישא טענו לפניו שנכסי ארוסה צריכים להיות זהים לנכסי נשואה, ורבן גמליאל מסתייג מכך שנכסים שנפלו לה לאחר נישואים הם שלו. לפי רבי חנינא טען רבן גמליאל את הטענה הפשוטה יותר שהעלינו לעיל, שיש הבדל בין ארוסה ונשואה. את הטענה "בחדשים אנו בושים" וכו' אמר על הסיפא שבמשנה, כמו שפירשנו את המשנה. בירושלמי נוסח הקרוב לתוספתא, אבל בסופו הבדל מה (לב ע"א).

19בירושלמי מתנהל דיון על פסיקת ההלכה ורבן גמליאל מוצג בו כ"יחיד" שאין לסמוך עליו להלכה, אך הסוגיה מוסיפה את המשפט שצוטט לעיל בשם התוספתא: "רבותינו חזרו נמנו והורו בנכסים שנפלו לה עד שלא נישאת ונישאת שלא תמכור ושלא תתן, ואם מכרה ונתנה מכרה בטל" (לב ע"א). אם כן, נדרש מניין מיוחד כדי לפסוק כדעת בית הלל.

20החידוש הגדול של המשנה הוא נימת ההסתייגות מההלכה הידועה שנכסי מלוג הם ברשות הבעל. בית שמאי אינם חולקים עליה, אך מביעים אי נחת ממנה. כפי שהראינו במבוא הכללי לפירוש המשניות, ההלכות הקדומות לא נקבעו בבית המדרש מתוך עיון אלא במציאות החברתית-דתית של קהילה יראת שמים. במקרה זה קבעה ההלכה הקדומה שנכסי אישה נשואה מצויים בשליטת בעלה. בעיון המאוחר הסתייגו בית שמאי מהלכה זו, אך כבר לא היו יכולים לחלוק על מציאות חברתית שנקבעה. במחלוקות רבות נקטו בית שמאי עמדה המתחשבת יותר בזכות האישה 10 על כך ראו במבוא למסכת קידושין. , וגם בהלכה זו באה לידי ביטוי עמדתם הכללית בנושא.

21כאמור, התוספתא מסכמת שנמנו וגמרו כבית הלל, וכן נפסק בבבלי בשם רב ושמואל (עח ע"ב). הבבלי מצטט את אחת מתקנות אושא הקרובה למסקנה זו. הבבלי מסיק שהיא אינה זהה למשנה, אך האבחנה נראית כדקדוק ספרותי, וכפשוטה ההכרעה המיוחסת לאושא היא הפסיקה כבית הלל של משנתנו. בתלמוד הבבלי מובאת סדרה של מסורות על הכרעות באושא. במקבילות הארץ-ישראליות (תוספתא וירושלמי) רק מספר קטן יותר של הכרעות מיוחס לאושא. אפשר שמסורת דווקנית זו של הבבלי מעוגנת בזיכרון היסטורי איתן, ואפשר כי הבבלי, כדרכו, מצרף יחד עניינים שונים למסגרת אחת. כפשוטה נמשכה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנושא בדור יבנה (בין "חכמים" לרבן גמליאל), והוכרעה בדור אושא.