משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ח:ח

1המשנה ממשיכה לעסוק במערכת היחסים הכלכליים שבין היבם לאלמנת אחיו.

2לא יאמר לה – היבם לאלמנה, הרי כתובתיך מונחת על השולחן – היבם מפקיד על השולחן כסף ומצהיר שהוא עומד לתשלום הכתובה. מטרתו לשחרר את נכסי אחיו מהשעבוד ולאפשר לו למכרם, אלא כל נכסיו אחריין לכתובתה – כל נכסיו של הבעל אחראיים לכתובה, ואין למכרם. בדרך זו ההלכה לוחצת על היבם להזדרז ולהחליט מה יעשה באלמנה. אם יחלוץ – תצא עם כתובתה ויתר הנכסים ייפלו ליורשים, אם יתחתן (ייבם) – עדיין הנכסים של הבעל אמורים להיות משועבדים לכתובה, אבל כבעל לאישה עומדות לפניו אפשרויות נוספות שתידונה בפירושנו להלן.

3בפועל, במקרה של יבמה, נמצאו דרכים לעקוף מצב משפטי זה הגורם לשיתוק כלכלי: "מי שמת והניח אשתו שומרת יבם, אפילו הניח נכסים של מאה מנה ואין כתובתה אלא מנה, אין היורשין יכולין למכור מפני שכל נכסים אחראין לכתובתה. כיצד יעשה? כונסה ומגרשה ושוברת לו על כתובתה" (תוס', פ"ט ה"א). אם כן, הפתרון הוא לכנוס את האלמנה (היבמה), לגרש אותה ולשלם לה את הכתובה. זהו כמובן פתרון דרסטי, יש בו התנגדות עקרונית לחליצה, שהרי פשוט יותר היה לחלוץ לה 56 על היחס בין חליצה וייבום ראו במבוא למסכת יבמות. , והעדפה של השיקול הכספי על פני טובת האלמנה. הירושלמי הכיר את הברייתא ומפרשה בדרך מעשית יותר: "כיצד הוא עושה? כונס, ומגרש, ומחזיר והיא שוברת לה כתובתה. אמר רבי יוסה לצדדין היא מתניתא: או שוברת לו כתובתה" (לב ע"ב). כלומר, הגירושין הם אפשרות אחת, ויש אפשרות אחרת שהיא תכתוב לו קבלה כאילו קיבלה את כתובתה. כך יוסר השִעבוד מעל נכסי האח המת, אבל האישה נשארת ללא כתובה. אין צריך לומר שזהו נתיב מסוכן המאפשר עקיפת חובת הכתובה באופן כללי. למעשה הוצעה דרך דומה במשנה לעיל (פ"ה מ"א), אבל שם הוצעה העקיפה למחצית הכתובה בלבד. ההצעה השנייה היא שהאח יגרשה ויחזירה, ובינתיים ישלם את הכתובה וישחרר את הנכסים המשועבדים. ספק רב אם זו כוונתה המקורית של הברייתא, וייתכן שהירושלמי פירש את הברייתא שלא כפשוטה 57 ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 324. . מכל מקום, לפי הצעת הירושלמי נדרשת השתתפותה של האלמנה בעקיפה שנועדה להרע את זכויותיה.

4בהמשך הסוגיה דנים האמוראים באפשרות זו, ומתברר שמבחינה משפטית שחרור הנכסים הוא בעייתי עד למאוד.

5גם הבבלי מתחבט בשאלה המעשית כיצד יכול האח לעשות עסקים בנכסי אחיו ומסביר: "שלח ליה רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זירא: ומי נתנה כתובה לגבות מחיים? והתניא: רבי אבא אומר שאלתי את סומכוס: הרוצה שימכור בנכסי אחיו, כיצד הוא עושה? אם כהן הוא – יעשה סעודה ויפייס, אם ישראל הוא – מגרש בגט ויחזיר" (פא ע"א). גם הבבלי מקבל את הפתרון של גירוש האלמנה והחזרתה ומציע פתרון נוסף המיועד לכוהנים, שהרי להם אסור לשאת גרושה, לפייס את האישה, כלומר לשכנע אותה שתוותר על הכתובה, כנראה מעין הפתרון של הירושלמי של כתיבת שטר קבלה על הכתובה.

6בַהמשך הבבלי מציע הסבר נוסף ולפיו משנתנו היא רק עצה טובה. כלומר, להלכה מותר לבעל היורש למכור את נכסי אחיו, והא ראיה שמהבעל הראשון אין מונעים למכור את נכסיו המשועבדים לכתובה, אף שמשנתנו קובעת להלן שכל נכסיו אחראים לכתובה. לא ברור האם הבבלי אכן מפרש שמשנתנו היא רק עצה טובה, או שמא הוא מציע זאת כתירוץ אפשרי לקושיה מדוע אי אפשר להביא מהמשנה ראיה לכך שמותר לגבות את הכתובה עוד לפני גירושין (לפי ההסדר שהוצע לעיל). מכל מקום, ניכר שהתלמודים מחלישים את ההגנה על האישה לטובת האינטרס של המשפחה.

7וכן 58 בדרך כלל "וכן" בא לבטא דין דומה במשהו לדין הקודם בסגנון או בתוכן. במקרה זה הסגנון והתוכן דומים אך יש הבדל יסודי בין משמעותן של שתי ההלכות, כפי שנבהיר בסוף הפירוש למשנה זו. לעתים המינוח "וכן" מביע דמיון בפרט מסוים, על אף הניגוד בפרט אחר של ההלכות המושוות. באופן זה המשנה מצביעה אמנם על השווה, אך הקורא נותן דעתו אף על השונה. עיינו גולדברג, לטיב, ואזר, וכן, וראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ב. לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן – הבעל רוצה להפקיד ממון כשעבוד יחיד לכתובה, א לא כל נכסיי אחריין לכתובתיך – לאישה זכות עדיפות על נכסי הבעל, ואם ימכור את האדמה ויגרשה ואין לו קרקע אחרת יכולה היא להפקיע את הקרקע מיד הלקוח. בפועל נמצאו דרכים לעקוף מגבלה קשה זאת, ועל כך להלן. בנוסח הכתובה נאמר במפורש "כל נכסי אחראין לכתובתך" 59 לעיל פ"ד מ"ז, וראו שם לחילופי הנוסח. נוסח הכתובה היה בארמית וממילא הציטוט במשנה תורגם לעברית, ובעדי הנוסח הארץ-ישראליים יש חילופי כתיב שאינם משנים את תוכנה של ההצהרה. . "נכסים" כאן הם רק נכסי קרקע, שכן כתובה גובים רק מקרקעות. להלן (פ"י מ"ג) נדון בכך.

8גירשה אין לה אלא כתובתה – אם גירשה בפועל הבעל החדש משלם את הכתובה ובכך משתחררים כל יתר הנכסים, החזירה – הרי היא לו [ כ ] כל הנשים ואין לה אלא כתובתה 60 כך גם ב- לפ; ביתר עדי הנוסח נוסף "בלבד". – אישה רגילה אינה נהנית משעבוד מקיף ומותר לבעל למכור מנכסיו, עם זאת לאישה זכות לגבות את כתובתה מנכסים משועבדים, אם אין לו נכסים פנויים.

9מבחינה משפטית זכויותיה של האישה ושל היבמה זהות, הרי שתיהן נובעות מאותו הסכם נישואים ומבוססות על אותו הרכוש. אלא שלבעל זכות חופשית למכור את נכסיו אף שהם משועבדים לכתובה, וחכמים מצאו דרך לאפשר חיי כלכלה חופשיים למרות השעבוד, כל זאת מבלי לפגוע ברמת הביטחון הכלכלי שהכתובה מקנה לאישה 61 ראו דיוננו במבוא למסכת. . לעומת זאת היבמה נהנית מזכויות וביטחון נוספים, ואסור ליבם למכור את קרקעותיו של אחיו אף אם יש בהם הרבה מעבר לכתובה. עודף ביטחון זה מוביל לפתרונות דרסטיים כמו גירוש האישה או עקיפת הכתובה. המחקר החברתי מכיר היטב תופעה זו שבה חוק נועד להגן על החלשים והופך לכלי המקפח עוד יותר את זכויותיהם.

10עם כל זאת, קשה לקבל מערך הסברים זה. מדוע נמצא פתרון המאפשר לבעל למכור את נכסיו (וכי יעלה על הדעת שנישואין ימנעו מאדם למכור מאדמתו?), אך לא נמצא הסבר קל ופשוט לעשיית עסקים בנכסי האח המת? דומה שיש לחפש את ההסבר בכיוון אחר. ההלכה הראשונית נועדה למצב שלפני הייבום בלבד. הוא מהווה תמריץ לאח לפתור במהירות את שאלת הייבום (לייבם או לחלוץ). אם הוא מייבם הופכת היבמה לאשתו לכל דבר, הוא יורש את חלקו בנכסי אחיו ומותר לו למכור את נכסיו כאדם רגיל. אם הוא חולץ הוא משלם את הכתובה (מנכסי הבעל), ויתר נכסי הבעל מופשרים. הלכה מאוחרת יותר קבעה שכתובת היבמה (אם היא נישאת ואם לאו) היא על נכסי בעלה הראשון. מגמתה של הלכה זו הייתה לעודד את האח לשאת את יבמתו ולהרגיע את חששותיו מפני נטילת התחייבויות כספיות לאלמנת אחיו. בשלבים אלו של היווצרות ההלכה ממכר הקרקעות היה מקרה רחוק ונדיר, ושאלת העצמאות הכלכלית לא הייתה משמעותית. בשלב מאוחר יותר הפכה מכירת הקרקע תדירה יותר, ותהליך היורודיפיקציה התקדם. במצב זה נמצאו ההגדרות ההלכתיות השונות סותרות זו את זו. ההלכה שהכתובה מוטלת על נכסי הבעל הראשון הפכה למחסום מפני מכירת הקרקעות גם לאחר הייבום. ההלכה שנועדה במקורה רק לתקופת הביניים, עד לייבום או החליצה, הפכה למצב קבוע, וכמצב קבוע הפכה לעול כלכלי קשה המונע מכירה של האדמות. בפועל ההגבלות חלות רק על המייבמים ולא על החולצים.

11לפי הסבר זה נקבעו שני כללים הלכתיים שכל אחד כשלעצמו נבע מהרצון לאפשר זרימה מהירה וחופשית של הכלכלה, ותמריץ למשפחה לסיים במהירות את שאלת הייבום כדי לאפשר מסחר חופשי. בתהליך ההאחדה המשפטית צורפו שני הכללים, ותחולתם המשותפת יצרה מסגרת הלכתית מגבילה ביותר. במצב זה התפתח נתיב עוקף לכתובה שמיעטו להשתמש בו בחיי היום יום, והוא נותר למקרים מיוחדים שבהם ההגבלות המיוחדות יצרו מצב של "אין ברירה". ייתכן שבשלב מאוחר יותר נוצלו נתיבי עקיפה אלו גם מעבר להזדמנויות שעבורן נוצרו.