משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ח:ז

1המשנה ממשיכה לעסוק בשומרת יבם, בזכויותיה לכתובה שלה. התפיסות וההנחות הכלכליות זהות לאלו של משניות ג-ה.

2הניח אחיו מעות – המשנה עוסקת ברכושו הנזיל של בעלה המת של היבמה, אחיו של היבם. המשנה קובעת כי המעות מתורגמות לנכסי מלוג, השייכים לאישה אך מנוהלים על ידי בעלה, והוא נהנה אף מרווחיהם. כך היבם נהנה מרכושו של אחיו המת, בתנאי שהוא בוחר לייבם את אשתו. אם יבחר היבם לחלוץ ליבמתו הרי שרכוש זה יתחלק בין כל יורשיו של המת – אם האב בחיים הרי שהוא יירש את הכול, ואם לא – יתחלק הרכוש בין כל האחים. בכך יוצרת המשנה אינטרס כלכלי עבור היבם לייבם את אשת אחיו. יתר על כן, אם היבם ייבמה ואחר כך יגרשנה או ימות יהיו נכסים אלה בבעלותה, ככל נכסי מלוג, "הנכנסים והיוצאים עמה". בכך המשנה חורגת מדיני הירושה המקובלים אשר בהם אין האישה יורשת את בעלה. כאן, במסגרת הסדרי הייבום, האישה יורשת באופן עקיף את בעלה הראשון. במקרה של חליצה, לעומת זאת, יירשו כאמור היורשים החוקיים של הבעל המת את רכושו והאישה תזכה לכתובתה מתוך נכסים אלה.

3הירושה עומדת לפירעון הכתובה, על כן צריך לשמר את ערכה ולא להשתמש בה. הירושלמי מסביר: "רבי אבהו בשם רבי יוחנן לכן צריכא במופקדים אצלו, שלא תאמר הואיל ואני הוא היורש, שלי הן" (לב ע"ב). אם כן, החידוש של המשנה הוא שהמעות שייכות לה (כלומר עומדות לפירעון הכתובה), ואם היורש של הבעל תפסן מוציאים אותן מידו. הירושלמי אף מדגיש שייפו חכמים את כוחה של היבמה משום מצבה הקשה. כתובתה על נכסי בעלה הראשון, והיבם אינו אחראי לכתובתה (המשנה הקודמת). אם בעלה לא הותיר נכסים של ממש צפוי לה הפסד. כל אישה עומדת בפני מצב זה, ברם היא זו שמחליטה מרצונה להיכנס לחיי נישואים ולסיכון שבעלה לא יוכל לפרוע את הכתובה. ברם, היבמה אינה מחליטה מרצונה על הסיכונים. היא עומדת לייבום נגד רצונה ומעתה תלויה בבעל שלא היא בחרה. על כן ייפו חכמים את כוחה שלפחות הכסף המזומן יעמוד לרשותה לפירעון עתידי של הכתובה 54 הרמב"ם מעלה את האפשרות שדעת רבי מאיר מבוססת על ההנחה שגובים כתובה ממטלטלים. כאמור, אנו הסברנו את דעתו על סמך הירושלמי כתקנה מיוחדת לשומרת יבם. .

4יילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות – יש צורך לשמר את ערך הכסף, על כן הפתרון זהה לדרך שבה שומרים את ערך נכסי המלוג של האישה, כפי ששנינו במשנה ג. דברי רבי מאיר זהים לדבריו במשנה ג, אבל בדעת חכמים יש חידוש.

5פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות המחוברים לקרקע – האח היורש (או כל יורש אחר) אוכל פרות, והקרקע עומדת לתשלום הכתובה אם יידרש לשלם אותה (אם האח יחלוץ ולא ייבם), אמר רבי מאיר שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר יילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות – הכול כפי שפירשנו במשנה ג לעיל, וחכמים אומרים המחוברים לקרקע שלו – פרות המחוברים הם כקרקע, והם עוברים לרשות האח יורש המת. השאלה היא למה הפרות המחוברים לקרקע הם שלו, הרי כל נכסי האח המת עומדים לפירעון הכתובה, והפרות המחוברים הם חלק ממאגר נכסים זה. לפיכך קשה מדוע הם "שלו" (של האח). הירושלמי מסביר: "רבי אבהו בשם רבי יוחנן: לית כאן שלו אלא להיי דא מילה שאם קדם היורש ותפס מוציאין מידו" (לב ע"ב). כלומר, אין לגרוס כאן "שלו" (של האח) אלא להפך, שאפילו אם תפס האח את הפרות מוציאים אותם מידו, בניגוד לפרות תלושים. נוסחה זו המצויה בכתב יד ליידן קשה: אם מוציאים מידו למה מצב זה מכונה "שלו"? בדפוס זיטומיר הנוסח הוא "אין מוציאין מידו", ונוסח זה מסביר את המינוח במשנה, אך אין הוא הולם את המשך הסוגיה. אפשטיין פירש כי המשפט המלא אמור להיות "לית כאן 'שלו' אלא 'שלה' ", כמו בבבלי להלן 55 אפשטיין, מבוא, עמ' 289. . אולם נראה שניתן לפרש אחרת את הירושלמי: אין דין זה "שלו" חל אלא לדבר זה, שאם קדם יורש אחר (אחד האחים) ותפס – מוציאים מידו והכסף נשאר כחלק מנכסי הבעל המת האחראיים לכתובת אשתו. כמו כן, אם תפס היבם את הרכוש מתוך כוונה שהנכסים יהיו ברשותו ממש (מדין ירושה) – אזי מוציאים אותם מידו והם עומדים כנכסי הבעל המת, כאמור. בבבלי מגיה ריש לקיש במפורש את המשנה: "תני 'שלה' ", כלומר הם כקרקע שלה. הבבלי אינו מתכוון שהפֵרות שלה ממש, אלא שתילקח בהם קרקע שתעמוד לרשות כתובתה. שני התלמודים מסבירים, אפוא, את המשנה בניגוד לכתוב בה. נראה שאין לנתק את דברי חכמים מדבריהם במשנה ג. חכמים סבורים שפרות המחוברים הרי הם כקרקע. במשנה ג הדברים מנוסחים: "המחוברין לקרקע – שלו". דברי חכמים במשנתנו הם העברה ממשנה ג, ומנוסחים כדוגמת משנה זו. על כן השתמש העורך באותן מילים כדי להראות את הקשר בין המשניות. הניסוח אינו מתאים במדויק למשנתנו, ולא בא אלא לומר שמשנתנו כמשנה ג.

6הירושלמי מסביר את הדין המיוחד של האישה: "לפי שהירעתה כוחה שלאשה שלא תהא כתובתה אלא על ניכסי בעלה הראשון, ייפיתה כוחה בדבר הזה שאם קדם היורש ותפש מוציאין מידו. ותני כן אילנות וקצצות זקינים ונערים מוציאין מידן" (לב ע"ב).

7ותלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה – הפרות התלושים הם במצב של ספק. ספק אם הם רכוש הבעל המת, ואז הם עוברים לאח היבם, או שהם חלק מהקרקע, ואז הם עומדים לכתובת האישה. חכמים מניחים שמטלטלים (פרות) אינם עומדים לפירעון כתובה, ועל כן אינם רכושה. מצד שני הם צמחו על קרקע שהיא הביאה עמה ולבעלה המת הייתה הזכות לאכול אותם, אבל לאח היורש אין זכות כזאת (אלא אם וכאשר ייבם אותה), ומצד שני אין הפרות אחראיים לכתובה, ומכאן שאינם שלה.

8הלכה דומה חוזרת להלן (פ"ט מ"ג). הפרות התלושים הם במצב של ספק וממילא כל הקודם לזכות בהם (מבין בעלי הדין) נחשב לתפוס, והמוציא מחברו עליו הראיה. כאמור, זו דעת בית הלל. במשנה הקודמת ראינו שבית שמאי מעדיפים לחלק ממון הנמצא בספק, ומסתבר שגם כאן הם יעדיפו חלוקה שווה בין התובעים.

9נראה שאין מדובר בסתם פרות המאוחסנים בביתו של הבעל המת, אלה הם כבר רכושו לכל דבר והאח יורשם, אלא בפרות המצויים בשדה וטרם נאספו. התוספתא מדגישה את הדין המיוחד של הפרות: "היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה, אם קדם ותלש מן הקרקע כל שהוא הרי זה זריז ונשכר" (פ"ח ה"ב). אם כן, הפרות שייכים לבעל עד לגירושין, אבל במשנתנו מדובר בפרות שטרם נאספו, או אולי אף בכאלו שנתלשו לאחר הגירושין. במקרה כזה של ספק "נכסים בחזקתן" (לעיל משנה ו), מי שמחזיק בהם זכה בהם. במשנה הקודמת מדובר היה במי שתפוס בנכסי הספק, וכאן חכמים מקצינים עמדה זו וקובעים שכל הקודם בהם נחשב לתפוס, קדם הוא זכה – "הוא" הוא האח היורש, קדמה הוא יילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות – אם האישה תפסה את הפרות הרי שיימכרו ותילקח בהם קרקע כמקודם.

10כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר – אם האח ייבם את אשתו הרי שהוא יורש את אחיו ואת התחייבויותיו לכתובה, ובלבד שתהא כתובתה על ניכסי בעלה הראשון – זו הלכה כללית שהאח המייבם יורש את נכסי אחיו המת ואת התחייבותו לכתובה. את הכתובה יש לשלם מנכסי האח המת, ולא מנכסי האח המייבם. המשנה כאן עוסקת רק במקרה הפשוט שבו יש אח אחד שהוא המייבם והיורש. הבבלי (פב ע"ב) חש שהמשפט "הרי היא כאשתו" למעשה מיותר וברור מעצמו, ומוצא חידוש בכך שאם ירצה לגרשה עליו לעשות זאת בגט ולא בחליצה. דין זה אמנם אמִתי, אך אינו שייך לנושא המשנה. המשפט חשוב בשל ההמשך שהיא אשתו לכל דבר והוא אוכל פרות מהרכוש, אבל לא כל נכסיו אחראיים לכתובתה, אלא רק הנכסים שירש מבעלה (אחיו).

11דברי חכמים אינם זהים לחלוטין לאלו שבמשנה ג. גם שם הפרות המחוברים הם חלק מהקרקע, אבל ההבדל הוא בפרות התלושים. שם (במשנה ג) הפרות התלושים הם שלה שכן הם צמחו על אדמתה (לפני שנמסרה לבעלה), וכל שנותר הוא רק לקבוע כיצד שומרים על ערכם. במשנתנו הפרות הם במצב של ספק.

12בתוספתא נאמר: "מי שמת והניח אשתו שומרת יבם, אפילו הניח נכסים של מאה מנה ואין כתובתה אלא מנה, אין היורשין יכולין למכור, מפני שכל נכסים אחראין לכתובתה. כיצד יעשה? כונסה ומגרשה ושוברת לו על כתובתה. הניח אחיו מעות או שהיה יבמה חייב לבעלה מעות, לא יאמר הואיל שאני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות" (פ"ט ה"א). ההלכה הראשונה מחריפה את הנאמר במשנה. כל נכסי הבעל אחראיים לכתובה, על כן אין למכור אפילו חלק מהם, אפילו אם נותרה מספיק קרקע לתשלום הכתובה. יש כאן החמרה רבה, ולמעשה ביטוי למגמה הלוחצת על האחים לסיים במהרה את מעשה הייבום (לחלוץ או לייבם). ההלכה מעודדת הכרעה מהירה ומקשה על המשך מצב של המתנה או ספק. במגמה כללית זו עסקנו במבוא למסכת יבמות, ובמשנה הקודמת.

13ההלכה השנייה בתוספתא מדגישה את ההבדל בין מעות לפרות תלושים. מעות הן חלק מהירושה ועומדות לפירעון הכתובה, על כן יש להשתמש במעות ולקנות בהן קרקע, ואין אומרים שכל התופס בהן זכה בהן. אפילו אם היבם תופס בהן כדין, כגון שהיבם חייב לאחיו כסף, אבל בפועל הכסף מצוי בידי היבם, מוציאים מידו וקונים במעות קרקע העומדת לפירעון הכתובה ושומרת על ערך הכסף. בניגוד לכך הפרות התלושים, ששם התפיסה היא הדרך היחידה להכרעה של מי הפרות.

14כפי שהסברנו, רבי מאיר סבור שגם המטלטלין עומדים לפירעון הכתובה, וחכמים סוברים שמטלטלין אינם עומדים לפירעון. אמנם מבחינת מבנה המשנה נראה שהמשפט ברישא "הניח אחיו מעות" הוא לדעת הכול, אבל ייתכן כי יש לומר שחכמים חלוקים גם על הרישא וסבורים שאם הניח אחיו מעות מקבל אותם היורש כדין פרות תלושים שתפס. שאלה זו מביאה אותנו לבעיה הלכתית כבדה של פירעון כתובה ממטלטלים. כל קרקעותיו של אדם משועבדים בראש ובראשונה לפירעון כתובה, אבל לא המטלטלין. אנו נדון בשאלה זו בהרחבה בפירושנו להלן (פ"י מ"ג).