משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ט:ו

1המפרשים נחלקו האם משנתנו ממשיכה את המשנה הקודמת ועוסקת באישה שבעלה הצהיר כי לא ישביענה או שמא מדובר באישה רגילה שבעלה נפטר. אנו נפרש כאן לפי האפשרות הראשונה, שכן הניסוח "הלְכה", בעבר, בראש הלָכה, ללא נושא למשפט, מציין בדרך כלל המשך להלכה הקודמת 34 זאת בניגוד לניסוח האפשרי "האשה ההולכת מקבר בעלה..." המתאים למקרה חדש לגמרי. . כמו כן, אפשרות זו נתמכת מהתוספתא הקושרת במפורש בין שתי ההלכות, כפי שנראה להלן 35 עיינו בהרחבה בפירושו של ליברמן, עמ' 332-330. .

2הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה 36 בכתב יד ליידן של הירושלמי (ל): "בית אמה". אין לתיקון זה טעם, שהרי מה בין "בית אביה" ל"בית אמה"? אך נראה שזה תיקון של סופר שהתקשה כיצד זה חוזרת האישה לבית חמיה, הרי אם היא נשארת במשפחת בעלה ראוי שתישאר בבית הבעל. מסתבר כי ההנחה היא שבני הזוג התגוררו עדיין אצל אבי האב, במבנה חמולתי או מעין חמולתי, ועל כן חזרת האישה לבית חמיה פירושה שהאישה נשארת בבית שגרה בו בנישואיה. כמו כן, ייתכן שמדובר במציאות שלאישה יש ילדים ומשפחת האב רוצה להמשיך לטפל בהם, והם סבורים שייטב לאישה או ליתומים בבית אבי האב. – עם מותו של הבעל עומדות לפני האישה שתי אפשרויות. היא רשאית להישאר בבית בעלה (חמיה) ואינה מקבלת כתובה 37 ראו לעיל פ"ד מי"ב, ושם מחלוקת בדבר השאלה מי מחליט איזו אפשרות עדיפה. , או שתלך לבית אביה ותקבל את כתובתה. הבעל שפטר את אשתו משבועה אינו זכאי להשביע אותה, כפי שאמרנו לעיל (במשנה הקודמת), ומשנתנו דנה בשאלה האם היורשים מנועים מלהשביע את האישה במקרה זה גם אחרי מות הבעל. המשנה קובעת כי במקרה רגיל שבו לא קיבלה האישה אחריות על רכוש בעלה אין היורשים יכולים להשביעה כלל. הצהרת הוויתור של הבעל על השבעת אשתו עדיין בתוקף, ואף אם היורשים חוששים שהיא מחזיקה בידיה נכסים המגיעים להם בדין – אין הם זכאים להשביעה. שבועה כזו הייתה מוצדקת רק אילו הייתה לאישה אפשרות סבירה לפגוע בזכויות היורשים. על כן אם היא הלכה מיד לבית אביה, או שנשארה בחסות משפחת בעלה ולא קיבלה אחריות על נכסיו, אין נענים לטענה של היתומים היורשים (או יורשים אחרים) ואין להשביעה. להלכה זו חשיבות רבה. כפי שראינו קיימת אפשרות של גלגול שבועה, ואם תהיה ליורשים אמתלה להשביעה יוכלו להשביעה גם על מה שהשתמשה בו בהיותה בבית בעלה.

3ולא עשת אפיטרופא אין היורשין משביעין אותה – אפשרות אחרת, תדירה ביותר, היא שהאישה נשארת בבית משפחת בעלה, מפעילה את רכושו ומשמשת כאפיטרופה על היתומים. האפשרות החוקית למינוי אישה לאפיטרופה תידון להלן. המשנה קובעת כי אף אם האישה מצויה בבית משפחת בעלה, אם לא היה לה מעמד של אפיטרופה על נכסי בעלה – הרי שאין ליורשים זכות להשביעה כלל. אבל, אם עשת אפיטרופיא משביעים אותה לעתיד לבוא – היתומים והיורשים, ואולי גם קרובי היתומים, רשאים להשביעה על כל מה שתעשה מיום המינוי, ואין משביעים אותה לשעבר – כפשוטו בא משפט זה למנוע ניסיון של היורשים להשביעה על חשדות ישנים, מלפני מות בעלה, בין על דרך של גלגול שבועה ובין אם על ידי שבועה עצמאית.

4לפי פשוטה של משנה ניתן להשביע את האישה רק אם הצטרפו שני תנאים: 1. האישה נשארה בבית משפחת בעלה הנפטר; 2. היא הפעילה את רכושו כאפיטרופה. יש היגיון רב בשבועה זו, שכן בעלה לא יכול להתחייב אלא על אשר מתרחש בחייו, אבל אם היא אפיטרופה על היתומים ועל הנכסים היא חשופה לשבועה כמו כל אפיטרופוס. משנתנו, לפי פירוש זה, מתייחסת למקרה ביניים שבין משניות ד-ה. משנה ד קבעה כי אדם שמינה את אשתו לאפיטרופה זכאי להשביעה בכל עת; משנה ה קבעה כי הצהרתו של אדם כי אין ליורשיו זכות השבעה על אשתו תקפה; משנתנו נדרשת לשאלת היחס בין שתי קביעות אלה: האם מינויה כאפיטרופה גובר על ההצהרה האמורה, או שמא ההצהרה תקפה אף במקרה שהאישה נכנסה לתפקיד חדש בתוך מערכת היחסים הכלכליים-משפטיים במשפחה 38 מבחינת צורת המשנה ניתן לפרש את המשפט כחל על הרישא, כמו שאנו מפרשים את התוספתא להלן. כלומר, אם הבעל התחייב רק בשם עצמו אי אפשר להשביע את האישה על מה שהיה בחיי בעלה, וגם היורשים אינם רשאים להשביעה. אבל אם נשארה בבית בעלה – היורשים רשאים להשביעה. .

5בתוספתא מנוסחת משנתנו בזיקה ישירה להלכה המקבילה לזו שבמשנה הקודמת (ויתור הבעל על זכות ההשבעה של אשתו): "כתב לה 'נדר ושבועה אין לי עליך' – אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה 39 כך הנוסח בכתב יד וינה, אך בכתב יד ערפורט ובדפוס הנוסח הוא "בחיי בעלה". עיינו בדיונו של ליברמן בכך, תוספתא כפשוטה, עמ' 332-330. . במי דברים אמורים? בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה, אפילו כתב לה 'נדר ושבועה אין לי עליך' – היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה לאחר מיתת בעלה" (פ"ט ה"ג). התוספתא שונה בכך שבמקרה שהאישה הלכה לבית חמיה היא אינה מבחינה בין מצב שבו היא מונתה כאפיטרופה ובין מצב שלא קיבלה אחריות על הנכסים. בבית חמיה היא עדיין משתמשת ברכוש בעלה (גם אם אינה אפיטרופה), ולכן חשופה לשבועה. ההשוואה בין המשנה לתוספתא מעלה כי המקורות התנאיים מכירים את המשפט "הלכה מקבר בעלה" וכו', אבל במשנה ובתוספתא הוא משובץ בהקשרים שונים ובהתאם לכך משתנה משמעותו המדויקת, כאשר השיבוץ השונה מבטא ניגודים הלכתיים דקים. הניגוד הוא האם צמצום זכותם של היורשים להשביעה חל בכל המקרים, ובתנאי שהיא אפיטרופה, או שמא זכותם מצומצמת רק במקרים שבהם בעלה הודיעה שהוא מוחל על זכותו להשביעה.

6זו עדות מעניינת לשלבי ההתגלגלות של הנוסחאות התנאיות. היה משפט קבוע, וכל עורך שיבץ אותו בהקשר שונה במקצת.

7"נדר ושבועה אין לי עליך" במשנה:

8כאמור, אנו מציעים את האפשרות שהמשפט "כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אם אינה תובעת כתובתה אין [היורשין] משביעין אותה" נאמר על משניות ה-ו. אפשרות זו מתחזקת מכך שבתוספתא מופיעים דברי רבי שמעון, יחד עם דברי חכמים החלוקים עליו, כהמשך להלכה המקבילה למשנתנו ולמשנה ה. נראה כי רבי שמעון חלוק על הנחת היסוד של משניות אלה. המשניות הניחו, כפי שפירשנו, כי ללא הצהרה של הבעל ניתן להשביע את האישה בכל מקרה, ואילו רבי שמעון סבור כי אם אינה תובעת את כתובתה אין היורשים זכאים להשביעה.

9הירושלמי (לג ע"ב) מצמצם את המשנה למקרים שבהם נעשתה האישה אפיטרופה בחיי בעלה, אבל אם החלה בכך לאחר מותו אין היורשים רשאים להשביעה גם על העתיד. הווה אומר, יחסי האמון ממשיכים לשרור בין האם ליתומים בכל הקשור להווה, וזכותם לחשוד היא רק אם האישה הייתה עצמאית למחצה בחיי בעלה, וגם אז הם רשאים להשביעה רק על ההווה ולא על אשר התחולל בחיי בעלה. בהמשך הסוגיה מצמצמים האמוראים עוד יותר את אפשרות השבועה הזאת. גם התלמוד הבבלי מתחבט בשאלות אלו ומובאות הצעות שונות (פז ע"א). ניכר שבין האמוראים היו שניסו לצמצם את אפשרויות השבועה. עוד מוסיפים האמוראים דיון במצב הביניים בין הקבורה להליכה לבית הבעל (ירו', לג ע"ב; בבלי, פז ע"א).

10מעמד האישה

11עתה עלינו לברר איזו מציאות כלכלית-חברתית המשנה משקפת. המשנה מתארת אישה הנוטלת חלק מעשי בניהול הכלכלי של הבית; מבחינה משפטית הרכוש שייך לבעל, אך למעשה האישה מנהלת אותו. אפילו רבי אליעזר (משנה ד) מדבר למעשה על אישה המנהלת את משק הבישול ועיבוד הצמר באופן עצמאי. המשנה עוסקת באישה המשמשת כאפיטרופה בחיי בעלה, ורומזת למצב שבו האישה משמשת כאפיטרופה על היתומים לאחר מות בעלה.

12בסדרת הלכות המובאות בברייתא בתלמוד הבבלי נדונים דיני אפיטרופסין, ושם נקבע: "אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים, ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו" (בבלי, גיטין נב ע"א). הווה אומר, בית הדין לא ימנה אישה לאפיטרופה ואף אין הדבר רצוי (לפחות מנקודת מבטם של חכמים) 40 "אין אנו רוצין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופא" – תוספות הרא"ש לכתובות עמ' רצט. . זאת ועוד, לעתים קרובות האלמנה זקוקה לאפיטרופוס, ובמקרים מיוחדים היא זקוקה לו בחיי בעלה (לעיל פ"ה מ"ח). עם כל זאת, ייתכן מקרה שבו מונתה אישה לתפקיד זה. להלכה זו, כמכלול, אין מקבילה ארץ-ישראלית. עם זאת, נראה שזו הלכה ארץ-ישראלית במקורה, שכן במשנתנו נחלקים חכמים האם הבעל רשאי להשביע את אשתו שמונתה לאפיטרופה. בירושלמי למשנתנו התלמוד מדבר על שני המקרים: על אישה אפיטרופה בחיי בעלה, ועל אפיטרופה לאחר מיתת הבעל (לג ע"ב).

13כמו כן שנינו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאישה בנכסי בעלה (בבא בתרא פ"ג מ"ג). הירושלמי מעיר כי כלל זה נכון בחייו (בבא בתרא פ"ד ה"ג, יד ע"א). דין חזקה אפשרי רק לאחר שאדם עיבד שדה במשך שלוש שנים וטוען כי קיבל את השדה כדין. במקרה זה בית הדין מאמין כי אכן נכס זה הוא שלו, אחרת היו הבעלים מוחים בידו. מדובר, אפוא, באישה המנהלת את עיבוד השטח החקלאי לבדה, ובעלה לא הגיע כלל לשדה זה במשך זמן רב. בהלכה זו מדובר על מצב רגיל אשר מהווה בסיס לדיני "חזקה", ודינים אלו, כידוע, אמורים לשקף את הרגיל והמקובל. אם כן, עבודת האישה בשדה השייך לבעלה היא מצב רגיל ונפוץ. האישה במקרה זה עובדת עצמאית, ולמתבונן מהחוץ היא נראית כבעלים של השדה. על כן המשנה קובעת כי היא אינה יכולה לזכות בשדה מדין חזקה.

14ברייתא בבלית אחרת קובעת: "תנו רבנן המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה סימן ברכה לעולם" (פסחים נ ע"ב). גם לברייתא זו אין מקבילה ארץ-ישראלית, וקשה להוכיח מהו מקור הברייתא. התלמוד הבבלי מסביר, ובצדק, שאין הכוונה לסתם אישה העובדת, שכן דבר זה איננו פסול, ומסביר שמדובר במקרה של השכרת רחיים. הסבר זה דחוק, וקשה לראות את הרקע הרֵאלי לצמיחתה של הלכה כזאת. ואכן, לפי פשוטם של דברים מדובר באישה העובדת בצורה עצמאית, ורק הבבלי נמנע מלפרש כך מסיבות שתוסברנה להלן. ביקורתם של חכמים מעידה על אשר ראו כרצוי, אך לא בהכרח על המצוי. יש בברייתא ביקורת על בעלים השולחים את נשותיהם לנהל עסקים, אך גם עדות לכך כי לא היה זה בלתי אפשרי. אם כן, גם הלכות המשקפות את שליטת הבעל ברכוש המשותף מבטאות, לעתים, מצב שבו האישה מנהלת בפועל את העסק המשפחתי. לא הבאנו כאן דוגמאות למקרים שבהם הרכוש המשפחתי, או חלק ממנו, שייך פורמלית לאישה, ולעיל פ"ו מ"א ריכזנו עדויות לכך.

15מספר החוקים הסורי-רומי עולה שאישה אינה רשאית להתמנות לאפיטרופה 41 לחוק הסורי-רומי ראו ברונס וזכאו, ספר חוקים; וובוס, ספר חוקים; הנ"ל, ספר בלתי ידוע. ספר חוקים זה משקף את הנוהג בחברה הסורית הגבוהה בתקופה הביזנטית, ומשלב ערכי משפט ומונחים רומיים בצד חוק מקומי מזרחי. למינוי אפיטרופה ראו למשל וובוס, ספר חוקים, פרק ד, עמ' 4. ; בתחום זה העניקה ההלכה היהודית לאישה עצמה רבה יותר ואוטונומיה רחבה יותר מהחוק הנוהג בסביבה הנכרית. ראוי לציין שלבבתא, גיבורת המסמכים ממדבר יהודה, הייתה אפיטרופה, כפי שמאפשרת ההלכה היהודית ושלא כחוק הסורי-רומי 42 פפירוס ידין 20, ומסמכים נוספים. ראו כותן, אפיטרופסות; אילן, יוליה קריספינה. הניתוח המשפטי המוצע שונה משל אילן. .

16הדגשנו את השפעת השבועה על מעמדה הכללי-אוטונומי של האישה, וטענו כי המגמה לצמצום השבועה משקפת אישה שזוכה לאמון אך מגמה זו עשויה להוביל לצמצום מעמדה האוטונומי. ברם, לשבועה גם פן נוסף והוא המגמה לצמצום מספר השבועות. בספרות חז"ל מגמה לצמצם את ההזדמנויות לשבועות בעיקר מתוך החשש לשבועת שקר, ועוד יותר לשבועת שווא והזכרת שם שמים לבטלה. חששות אלו תדירים יותר בתלמוד הבבלי, ונעמוד על כך במבוא למסכת נדרים.

17המשנה מזכירה מינוי אישה לאפיטרופה על היתומים, וכאמור לעתים מינו לה אפיטרופוס. אין במקורות הסבר מי הוא הגוף הממנה אפיטרופוס. המקורות מזכירים אפיטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים, עוד בחיי האב, ואפיטרופוס שמונה על ידי בית דין 43 משנה, גיטין פ"ה מ"ד; תוס', בבא בתרא פ"ח הי"ז; יבמות פ"ט הי"ב ועוד. . אבל לא ברור מי דאג לכך אחר מיתת האב, ומי יזם את המינוי. לפי ספר החוקים הסורי-רומי היזמה למינוי היא מצד המשפחה, והמינוי הוא למעשה תפקידם החברתי של אחי האב המת, או של קרובים אחרים. זאת משום שבעיניהם תפקידו המרכזי של האפיטרופוס היה להגן על נכסי המשפחה (ולמנוע מהאישה לבזבזם). ממקורותינו לא ברור מה תפקיד האם: האם היא רשאית לתבוע אפיטרופסות, האם היא רשאית להשפיע על בחירתו, וכיוצא באלו שאלות נוספות.

18מקרה מעניין של אפיטרופסות היא בבתא. למרות היותה עצמאית ופעילה יש לה אפיטרופוס האחראי על היתומים, ודומה שמינויו נכפה עליה, ותפקידו היה להגן (מפניה) על האינטרסים של היתומים. מכל מקום, בבתא מתווכחת עם האפיטרופוס של היתומים, ומצטיירת כאישה היודעת לדאוג לעצמה. עם זאת, כלפי בית המשפט גם לה יש אפיטרופוס. דומה שמבנה זה מתאים יותר לנוהגים המשתקפים בספר החוקים הסורי-רומי מאשר לעולה מספרות חז"ל.

19הביטוי "נדר ושבועה אין לי...", בצורה זו או אחרת, מופיע במסמכי מדבר יהודה (איור 53 לעיל).