משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ט:ח

1משנה זו מסבירה את כל ההלכות שבמשנה הקודמת. לעתים קרובות אנו מוצאים תוספתאות הכתובות בסגנון זה של הסבר המתחיל במילה "כיצד...". משנתנו היא מעין תוספתא למשנה הקודמת 45 וויס, משניות תוספתא. .

2הפוגמת בכתובתה כיצד – כיצד יש לבאר מקרה זה שבמשנה הקודמת? היתה כתובתה אלף זוז אמר לה התקבלת כתובת [ י ] ך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תיפרע אלא בשבועה – שני הצדדים מודים שהיה פירעון, והוויכוח הוא האם הפירעון היה חלקי או מלא. היא טוענת שקיבלה רק מנה, והוא טוען שכבר קיבלה את כל כתובתה.

3במקביל למקרה של "פוגמת" שבמשנה מציגה התוספתא את דינה של ה"פוחתת": "היתה כתובתה אלף זוז, אמר לה: 'התקבלת כתובתיך', והיא אומרת: 'לא התקבלתי ואינה אלא מנה', נפרעת שלא בשבועה" (פ"ט ה"ד). בניגוד ל"פוגמת" שבמשנה, ה"פוחתת" אינה מודה שקיבלה סכום כלשהו מבעלה, אך מודה שהתחייבות הכתובה כלפיה נמוכה מהכתובה הנתונה. התוספתא טוענת שבמקרה זה אין האישה נזקקת לשבועה, והיא זכאית לקבל את כתובתה אף ללא שבועה. נראה כי הטעם הפשוט להבדל בין שני המקרים הוא שהפוגמת מודה במקצת הטענה, ועל כן, לפי הכללים המקובלים בהלכה, חייבת להישבע. הפוחתת, לעומת זאת, כופרת בכל טענת הבעל, אך במקביל מודה בטענה שכלל לא נטענה כלפיה. מכיוון שאין היא מודה במקצת טענת הבעל הרי שאינה חייבת להישבע. הבחנה זו מתיישבת היטב עם הכללים הנקוטים במשנת שבועות פרק ו.

4הירושלמי מכיר גם הוא את ההבחנה בין הפוגמת לפוחתת ומדגיש כי משנתנו עוסקת בפוגמת בלבד. את ההבחנה בדין מסביר שם רבי חנינה באופן אחר: "פוגמת – בא משא ומתן בנתיים; פוחתת – לא בא משא ומתן בנתיים" (לג ע"ב). כלומר, הפוגמת מודה שבין כתיבת הכתובה לבין מועד הדיון היה תשלום חלקי, והוויכוח הוא רק על הסכום; פוחתת כופרת בעצם מעבר הכסף, וטוענת שלא היה משא ומתן כספי מאז כתיבת הכתובה. הסבר זה הוא אחד ההסברים העולים מבין השיטין לגבי חיוב שבועה למודה במקצת 46 זאת בניגוד להסבר הפסיכולוגי המצוי בבבלי, "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו..." (שבועות מב ע"ב ומקבילות). . אגב הדיון בפוחתת אנו שומעים שבניגוד לכל חוזה רגיל הסכום הקבוע בכתובה אינו נחשב למחייב. שני הצדדים הסכימו ביניהם שבפועל הסכום ה"אמִתי" יהיה נמוך יותר מהמציאות, ולא חששו למה שכתוב בחוזה עצמו. נתון זה מתקשר לנתונים אחרים שהעלינו: נוסח הכתובה היה קבוע, ובמציאות היו הסכמות שונות בעל פה. במקרה זה אין מדובר בהסכמות כלליות שאפשר גם להגדירן כמעין תנאי ציבורי מגביל, אלא בהסכמה פרטית בין שני הצדדים.

5אף בסוגיית הבבלי (פז ע"ב) מוצעת תחילה האפשרות שדין הפוגמת מבוסס על דין "מודה במקצת", אולם הגמרא דוחה זאת, בין השאר עקב העובדה שהשבועה המדוברת כאן סוטה משבועת "מודה במקצת" הקלסית באפיון מרכזי – כאן התובעת (האישה) היא הנשבעת, בניגוד לשבועת "מודה במקצת" שבה הנתבע נשבע. בתלמוד מוצע הסבר אחר לדין הפוגמת – השבועה נועדה להכריח אישה לשים לב היטב ולדייק כאשר פורעים לה את כתובתה. או בלשון אחרת, המקרה שלנו מתאים לדין "מודה במקצת" באופן כללי, אך לא לפרטים המגדירים דין זה. הבבלי מסביר שאמנם אין כאן דין "מודה במקצת", אבל כמו בדין "מודה במקצת" טענת האישה מעידה על חוסר ביטחון בטענותיה ומעלה חשד, ולכן הטילו עליה חכמים שבועה. זאת בניגוד למי שמכחישה את טענות הבעל מכול וכול.

6ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה – הבעל טוען שפרע את כל כתובתה והיא מכחישה. במקרה כזה הדין עמה, שהרי שטר החוב בידה. אבל במשנה מדובר במקרה שעד אחד מעיד שראה כיצד פרע הבעל את הכתובה. עד אחד כוחו לחייבה בשבועה, כפי שהסברנו לעיל.

7מנכסים המשועבדים כיצד מכרה נכסיו 47 בכתב יד מ בטעות: "מבריח נכסיו". לאחרים – בכל יתר עדי הנוסח בלשון זכר: "מכר נכסיו לאחרים", ודומה שבכתב יד קופמן נפלה שגיאה, שהרי היא אינה רשאית למכור את נכסיו וברור שאם עשתה זאת אין המכירה בתוקף, והיא נפרעת מן הלקוחות – הנכסים אחראים לכתובה, וכתובה גובה מ"נכסים משועבדים", כלומר זכות גביית הכתובה קודמת לזכות המכירה. אם האיש מכר מנכסיו לאחר התחייבותו לכתובת אשתו הרי שהיא יכולה לגבות מהלקוחות, במקרה שאין נכסים נזילים שלו בעין שניתן לגבות מהם. אבל כדי למנוע אפשרות של קנוניה בין האישה לבעל: לא תיפרע אלא בשבועה – האישה תישבע שלא קיבלה את הכתובה ושאין מקורות אחרים לגבות מהם.

8מנכסי יתומים כיצד – המשנה ממשיכה ומסבירה את המקרים שנכללו במשנה הקודמת, מת והניח נכסיו ליתומין והיא נפרעת מן היתומין לא תיפרע אלא בשבועה – היתומים חייבים לתת לאישה את כסף הכתובה אם היא רוצה בו (לעיל פ"ד מי"ב). כל הבא להפקיע ממון מיתומים חייב בשבועה, והסברנו זאת במשנה הקודמת. המשנה במסכת גיטין מספרת: "אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. נמנעו מלהשביעה, התקין רבן גמליאל הזקן [בכתבי היד: רבן שמעון בן גמליאל] שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, וגובה כתובתה" (פ"ד מ"ג). לא נאמר מי הם ש"נמנעו מלהשביעה". האם אלו בית הדין? או אולי היתומים עצמם נזהרו בכבוד אמם, או אשת אביהם, ונמנעו מלהשביעה? על כן תיקנו שתידור ליתומים כל מה שירצו, ובכך יסתפקו. אם כן, משנתנו היא כמשנה הראשונה. עדי הנוסח הטובים של משנה זו גורסים כאן "רבן שמעון בן גמליאל" 48 רבן שמעון בן גמליאל – כך ב- ט, ג, נ, פ, ק, פסקאות בבבלי וטיקן 130, 140, פיהמ"ש לרמב"ם ועוד, לעומת משנה בשני כתבי היד הנ"ל: רבן גמליאל. . נראה שהנוסח "רבן גמליאל הזקן" התהווה בעקבות המשניות השכנות. לרוב, בשם רבן שמעון בן גמליאל הכוונה לבנו של רבן גמליאל דיבנה, בן דור אושא. אפשר אמנם כי מדובר ברבן שמעון בן גמליאל הראשון, בנו של רבן גמליאל הזקן ובן דור המרד הגדול. על כל פנים, משנתנו משקפת הלכה שלכאורה כבר אינה בתוקף בזמן עריכת המשנה בידי רבי.

9התקנה במשנת גיטין נותנת ביטוי לחשש משבועה ואינה מנמקת אותו. החשש עשוי להיות רב-צדדי. הירושלמי מציין חשש משבועת שווא: "היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהן, שנאמר: 'לשוא הכיתי את בניכם' (ירמיהו ב ל)" (גיטין פ"ד ה"ג, מה ע"ג), כלומר שמא תישבע אבל איננה זוכרת בוודאות כל פרט ופרט ותימצא שבועתה שבועת שקר. לפי הסבר זה בתקנה משתקפת האווירה החברתית-דתית, שאימת השבועה גדולה יותר מאימת הנדר (ירו', שם). בבבלי מובא מעשה הממחיש את החשש הגדול משבועת שווא: "אמר רב כהנא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח, אפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי, אמרה ליה: יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום. אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה" (גיטין, לה ע"א). אם כן, מחד גיסא פחד משבועת שקר אפילו בשוגג, אך מאידך גיסא ייתכן שהנימוק הפוך, נדר יעיל יותר כי הוא מחייב יותר את האלמנה שבעלה אינו מפר את נדריה, ולכן אמין יותר על היורשים (בבלי, שם ע"ב). לפי פירוש זה משתקפת אווירה הפוכה שבה האישה נכונה להישבע מבלי שהיא חשה ששבועתה שבועת שווא ואסורה עליה, "אלמנה שאני, דבההיא הנאה דקא טרחה קמי דיתמי אתיא לאורויי היתרא" (בבלי, שם ע"א – אלמנה שונה, שבאותה הנאה שטורחת לפני היתומים באה להורות היתר לעצמה).

10בתקופת הגאונים גדל החשש משבועת שווא, וחכמי בבל נמנעו מהשבעות. התפתחות זאת היא מחוץ לתחום דיוננו 49 ראו אוצר הגאונים לגיטין עמ' 67-64; ליבזון, שבועות; ליבזון, גזירתא; ליפשיץ, שבועת האלה; ברודי , מחוקקים, ובמבוא למסכת שבועות. .

11מן המקורות השונים ניתן לשחזר את המהלך ההלכתי-חברתי של שבועת האלמנה. בשלב הראשון הייתה שבועה מקובלת, גם ללא טענה ספציפית. בשלב השני, בדור אושא, קיים ויכוח על חובת השבועה, ורבי שמעון מנסה להגביל את השבועה רק למקרה שהאישה תובעת את כתובתה ולא למקרים שהאישה תובעת בהם תביעות אחרות. בצד המגבלה הפורמלית יש כאן גם מגבלה מעשית שאין להטיל על האישה שבועה אם חלוקת הרכוש מתבצעת מיד לאחר המוות, אך אם החלוקה היא לאחר זמן (הירושה כבר בידי היתומים) יש מקום לחשש שבינתיים נטלה האישה חלק מכתובתה. בשלב השלישי התקנה, כפי שהיא מיוחסת לרבן שמעון בן גמליאל, מחליפה שבועה בנדר. עד כאן הלְכה ההלָכה וצמצמה את חובת השבועה. השלב הרביעי הוא הדיון הבבלי למשנת גיטין. מסתבר שהאמוראים בבבל מצאו מסלול להחזיר את השבועה: "רב ושמואל אמרי: לא שנו אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דין משביעין אותה" (בבלי, גיטין לה ע"א) – שבועה מחוץ לכותלי בית הדין הופכת למסלול עוקף פורמלי 50 מהלך אחרון זה מעורר כמובן תמיהה: "אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה: אדרה בבית דין ואשבעה מחוץ לבית דין?!" (בבלי, גיטין לה ע"א). התמיהה משקפת את המציאות הבבלית שבה התהליך כולו מתנהל על פי רוב בבית דין, והפתרון הבלתי פורמלי מעורר תמיהה. שבו האישה תישבע, אך לא בבית הדין.

12מול העמדה הבבלית שומר הבבלי מעשה מארץ ישראל שנוהגים בו לפי תקנת רבן שמעון בן גמליאל: "והא שלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הידיא דמתקרי איה מרי, ונדרת ואסרת פירות שבעולם עלה דלא קבילת מכתובתה אלא גלופקרא אחד וספר תהלים אחד וספר איוב וממשלות בלואים, ושמנום בחמשה מנה, לכשתבא לידכם הגבוה את השאר" (בבלי, שם ע"א-ע"ב) 51 רב אשי דוחה את המעשה כסותר באוקימתא שמדובר בגט ייבום (בבלי, לה ע"ב), וראו גם: שם, נט ע"ב; ירו', יבמות פי"ג ה"ד, יד ע"א. תרגום: "והרי שלחו משם (מארץ ישראל) איך פלונית בת פלוני קיבלה גט מידי אחא בר הידיה שנקרא (גם) איה מרי, ונדרה ואסרה פרות שבעולם עליה שלא קיבלה מכתובתה אלא גלופקרין אחד וספר תהילים...". גלופקרין או גלופקרא הוא כר, ראו תוס', שבת פ"ג ה"כ ופירושו של ליברמן על אתר. . כלומר, גם אם ניתן לעקוב אחר שלבים בנוהג המקובל, עדיין משתמרים זה ליד זה גם הנוהגים ההפוכים והמקבילים בכל אחד מן השלבים.

13משנתנו עומדת בניגוד מה למשנה הקודמת. שם נקבע שאם הבעל מוותר על השבועה בשמו ובשם יורשיו תיפרע בלא שבועה, ואילו במשנתנו מנוסחים הדברים בצורה קטגורית שתמיד אין נפרעים אלא בשבועה. אפשר להסביר שמשנתנו עוסקת במקרה שאין בו תנאי מגביל של הבעל, אבל הניסוח הכוללני של המשנה מנוגד ברוחו להסבר זה. ואכן, בתלמוד הבבלי מובאים דברי תנא קדום 52 איננו יודעים מתי חי חכם זה. את דבריו מביא שמואל, ומכאן שהוא לכל המאוחר מסוף ימי התנאים, ואולי הוא תנא בבלי. הוא אינו נושא את התואר "רבי". תואר זה חודש בדור יבנה ולכן אולי היה תנא בדור זה, או תנא מאוחר יותר שחי ופעל בבבל. גם חכמי בבל הקדומים לא נשאו תארים (כגון שילה, קרנא, אבוה דשמואל ושמואל עצמו). רק מאוחר יותר התגבש התואר ההיררכי "רב". אצלנו בדפוסים החכם נקרא אבא שאול, ובחלק מעדי הנוסח הטובים אבא שמואל. עוד מן הראוי להעיר שחכם זה הוא מהיחידים המכונים על שם אמם. גם הבבלי אינו יודע להגדיר האם החכם הוא מברייתא, "מתניתא תנא", או שאלו דברי אמורא. המעמיד את שתי המשניות כמנוגדות: "אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול (בכתבי היד: אבא שמואל) בן אימא מרים: בין 'דלא שבועה' בין 'דנקי שבועה', בין 'דלא נדר' ובין 'דנקי נדר', בין 'מנכסי' ובין 'מנכסיא אילין' – בין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים: הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ואיכא דאמרי לה מתניתא, אבא שאול (כנ"ל) בן אימא מרים אמר: בין 'דלא שבועה' בין 'דנקי שבועה', בין 'דלא נדר' ובין 'נקי נדר', בין 'מנכסי' ובין 'מנכסיא אילין' – בין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים: הבא ליפרע מנכסי יתומים – לא יפרע אלא בשבועה. אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כבן אימא מרים" (פז ע"א). אבא שאול/שמואל בן אימא מרים אומר שאין זה משנה מה הניסוח המדויק של ההתחייבות של הבעל שלא להשביע את רעייתו, ההתחייבות תמיד תקפה. אבל ההתחייבות על היורשים בעייתית, שהרי אמרו חכמים "הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה". אבא שאול/שמואל רואה אפוא את שתי המשניות כמנוגדות, או לכל הפחות שמשנתנו מבטאת חריג משמעותי מהכלל הגורף שבמשנה הקודמת. המשנה הקודמת אסרה להשביע את האישה במקרה של הצהרת הבעל, ואילו לפי משנתנו יש מצבים הגוברים על הצהרה זו 53 יש אפשרויות מספר לקריאת שתי המשניות בהרמוניה, אף לפי אבא שמואל: א. משנתנו מדברת דווקא על יתומים קטנים ועל כן קובעת כי אף אם יש הצהרת ויתור על השבועה – הרי שאי אפשר להותיר קטינים חשופים לפגיעה ולכן משביעים את האלמנה. ב. משנתנו עוסקת בנכסי היתומים עצמם – לא נכסים שירשו מאביהם. כלומר, משנתנו עוסקת במקרה ספציפי שבו לא הותיר האב מספיק נכסים משלו וחוב הכתובה עובר ליורשים ולנכסיהם. אבא שמואל יטען שבמקרה זה לא תחול הצהרת הוויתור על השבועה, ואכן סתם "יתומים" בלשון חכמים הם קטנים. השאלה מהיכן יש לקטנים רכוש איננה כה קשה, שכן ייתכן מקרה נדיר כזה, או שהדיון תאורטי. . הסוגיה הבבלית אומרת שהלכה כאבא שאול/שמואל, כלומר המשנה הקודמת דחויה או מסויגת 54 ראו עוד בבלי, פח ע"ב, המקשר את מחלוקת אבא שאול בן אימא מרים למחלוקת אחרת בדבר השבעת אפיטרופוס. .

14ההלכה שהאישה נשבעת ליתומים תלויה גם במחלוקת אחרת המצויה במסכת שבועות (פ"ו מ"ד). שם נאמר בפשטות שאין נשבעים על טענת חרש, שוטה וקטן, ובהמשך נאמר: "אבל נשבעים לקטן ולהקדש". הסיפא מתאימה למשנתנו, אבל הרישא נראית כחולקת על הסיפא ועל משנתנו. אם יזכנו החונן לאדם דעת נפרש משנה זו במקומה. שם נראה כיצד רוב האמוראים הסבו את משנת שבועות לעניין אחר, לשבועת יורש על הלוואה שניתנה לאביו. אבל כפשוטה זו מחלוקת האם נשבעים על טענת קטן, ומשנתנו כאחד הצדדים. המחלוקת היא על מעמד הקטן שהיו שלא ראו בו אישיות משפטית, ורבי יהודה סבר שהוא אישיות משפטית, וזו עמדתו העקבית החוזרת בסדרת מקורות 55 משנה, מגילה פ"א מ"ד; תוס', מגילה פ"ב ה"ה; ירו', שם פ"ב ה"ד, עג ע"ב; בבלי, שם כ ע"א; תוס', תרומות פ"א ה"ד; משנה, פרה פ"ה מ"ד; תוס', פ"ה ה"ז, עמ' 634; תוס', פרה פי"ב ה"ח, עמ' 640; ספרא מצורע, זבים, פרשה א ה"א, עד ע"ג; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב ד, עמ' 10; ראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א; חגיגה פ"א מ"א; תרומות פ"א מ"א. . בכל המקרים הללו מדובר בזכותו של קטן בר דעת כלשהי להשתתף בעבודות הקודש, לבד או עם ציבור.

15ושלא בפניו כיצד – מתי נפרעת אישה בכתובתה שלא בפני בעלה באמצעות שבועה? הלך לו למדינת הים והיא נפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה – אם הוא הלך ולא הותיר לה מזונות האישה נפרעת למזונותיה שלא בפניו. הירושלמי מקשה: "ונפרעין מאדם שלא בפניו?" (לג ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ו, כו ע"ב), ומתרץ שמדובר במקרה שבו יש בשטר ריבית ובית הדין מאשר פירעון שלא בפני הבעל, שכן אחרת ייגרם לבעל הפסד גדול. הסבר זה מעורר את השאלה האם בית הדין גובים ריבית. התלמוד מתרץ שמדובר בשטר שמעורב בו נכרי (הנכרי ערב לשטר), ומותר לקחת ריבית ממנו. לפי פשוטו מקור זה מצטרף לסדרה ארוכה של עדויות שהציבור לא הקפיד על איסור ריבית. עד כאן הסבר התלמוד. עם זאת שאלת התלמוד אינה קשה, שהרי ההלכה הקדומה קבעה במפורש שמי שהלך למדינת הים אשתו גובה מזונות מרכושו בשבועה, וכבר בסוף ימי בית שני נחלקו מתי היא צריכה להישבע, ונעסוק בכך להלן (פי"ג מ"י). משנתנו היא, אפוא, כאותה משנה קדומה.

16המשנה במסכת שבועות (פ"ז מ"ז) מצטטת את משנתנו. היא פותחת ברשימה של כל הנשבעים ונוטלים, מוסיפה: "כשם שאמרו...", מצטטת את משנה ז ומוסיפה עליה. ברור שמשנת שבועות הכירה את משנה ז הערוכה. לפנינו, אפוא, שלושה שלבי עריכה: משנה ז המסכמת את עיקר הדין, משנת שבועות המצטטת אותה ומשנתנו המרחיבה ומפרשת. ראינו כי משנתנו היא עוד לפני התקנה של רבן גמליאל על השבעת אישה, ומתאימה להלכה שנחלקו בה אדמון וחנן בסוף ימי בית שני. דומה שההלכות במשנתנו קדומות, ואף עריכתה קדומה ביותר 56 בשבועות פ"ז מ"א; תוס', שם פ"ו ה"א, עמ' 452, רשימה של הנשבעים ונוטלים, והאישה אינה ביניהם, אבל היא נזכרת כתוספת במשנה ז באותו פרק. אפשר שמשנה ז משלימה את משנה א, ואפשר שאכן מי שערך את משנה א לא כלל את האישה, וזאת לפי תקנת רבן גמליאל (גיטין פ"ד מ"ג) שהאישה אינה נשבעת אלא נודרת בלבד. כלל זה של נשבעים ונוטלים חוזר במקורות רבים, ונרחיב בכך בפירושנו לשבועות פ"ז. . גם ההרחבה למשניות (כיצד...) קדומה למדי, שכן היא מתאימה לדברי רבן גמליאל ואדמון. המונחים "קדום" ו"מאוחר" הם יחסיים, ואי אפשר לתארך כל קטע בדיוק כרונולוגי.

17רבי שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אם אינה תובעת כתובתה אין [ היורשין ] משביעין אותה – המשפט מנותק מקודמו, ולא ברור על מה נאמר. בתוספתא מופיעים דברי רבי שמעון, ולאחריהם "וחכמים אומרים: בין כך ובין כך היורשין משביעין אותה" (פ"ט ה"ג). בפשטות נראה כי המחלוקת היא האם היורשים, במקרה שאין הצהרת ויתור מצד הבעל, רשאים להשביע את האישה בכל מצב. רבי שמעון סבור כי הזכות להשביעה על עניינים ממוניים אחרים שביניהם קיימת רק כל עוד ישנה תביעה מצדה לקבל את כתובתה. במקרה כזה ניתן "לנקות את השולחן" ולהשביע אותה על טענות ממוניות אחרות שיש ליורשים נגדה. אולם כאשר האישה אינה תובעת את כתובתה אלא נשארת בבית הבעל, או אף אם עברה בפועל לבית אביה – אין אפשרות להשביעה. חכמים, לעומת זאת, סוברים כי הזכות להשביעה קיימת תמיד. התלמוד הבבלי (פח ע"ב) מתחבט באיזה הקשר נאמר המשפט. אפשר שנאמר על הדין האחרון במשנתנו, ואפשר שנאמר על משניות ה או ו דלעיל. אם הוא נאמר על הדין האחרון שבמשנתנו אזי משמעות הדבר שרבי שמעון מדבר על הנפרעת שלא בפניו. לדעה זו אם היא נפרעת למזונותיה אין היא נשבעת, ורק אם היא תובעת את כתובתה עליה להישבע. הקושי העיקרי בכך הוא שספק האם האישה יכולה לתבוע כתובה במצב זה. הרי בעלה במדינת הים, הוא לא גירש אותה ולא מת, ואין עילה לתביעת כתובה. יש לה תביעה מובנת למזונות, ותו לא. קשה, אפוא, לפרש שרבי שמעון מדבר בהקשר זה על משנתנו. סביר יותר שדברי רבי שמעון הם כלליים וחלים בכל המקרים, ובמיוחד על כל דיני משנה ז. אם אכן המדובר באישה רגילה הרי שרבי שמעון חולק על המשנה להלן (פי"ג מ"א), ששם שני התנאים סבורים שנשבעת והמחלוקת היא רק מתי נשבעת. אמנם הגמרא מקשרת את עמדת רבי שמעון לעמדת חנן הממעיט בשבועה (פח ע"א), אך לפי פשוטם של דברים הוא חלוק על שני התנאים ואומר שאין שבועה על מזונות כלל. ברם, אם הוא מדבר על אלמנה אין לדברים קשר למחלוקת בפרק יג. כאמור, נשוב לכל הדיון בפירושנו להלן פי"ג מ"א.