משנת ארץ ישראל על משנה כלאים א:ט

1הטומן לפת וצנונת תחת הגפן – לפי ההקשר משמע שהנוהג היה לקטוף את הירק ולשמרו במעין מחסן קירור תת-קרקעי בתוך בור מתחת לעץ הנותן צל. בהמשך מדובר על נטילת הירקות בשבת, ומכאן שחכמים ראו נגד עיניהם בור קירור הנמצא בחצר. הגפן גדלה בחצר, ועד היום ניתן לראות בבתים מסורתיים במזרח התיכון גפן בחצר כשהיא מודלה על הקירות או על סככה בחצר. זהו הדימוי המקראי: "אשתך כגפן פֹריה בירכתי ביתֶך" (תהילים קכח ג), וכן "גפן שהיא נטועה בחצר..." (משנה, מעשרות פ"ג מ"ט; ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מה ע"ג). מבחינה הלכתית ניתן היה לטמון את הירקות גם מתחת לכל עץ אחר. אדרבה, לעצים אחרים צל עמוק ויציב יותר, אך חכמים נתנו דוגמה מעשית מעץ שבחצר. על הנוהג להטמין ב"בור קירור" מתחת לעץ אנו שומעים גם ממשנת שביעית (פ"ה מ"ב). בירושלמי מתנהל דיון האם ההלכה נכונה בכל הירקות. מן הדיון משמע שיש מי שסבור שהדבר תלוי ב"אגודה". היו ירקות שנמכרו כשהם אגודים, וברור שמי שמטמין ירקות אגודים אינו מתכוון להשרשתם בקרקע. ברם, מסקנת הסוגיה היא שהדבר תלוי ברצונו של המטמין. אם אינו רוצה בהשרשת הירקות מותר לו להטמינם מתחת לעץ, ואין בכך משום זריעה. גם לפי מי שאומר שהדבר תלוי באגידה, הרי שמן הסתם יודה שהוא הדין בירקות אחרים שנמכרו אגודות אגודות, כגון בצלים ושומים 106 משנה, פאה פ"ו מ"א; שביעית פ"ח מ"ג; תרומות פ"ד מי"ג. אגודות ירקות נזכרות גם בכתובת רחוב. ראו זוסמן, כתובת, שורה 3: "פול המצרי הנאגד בשיפה". .

2שני ההסברים למשנה חושפים עולם הלכתי שונה. לפי שני ההסברים כלאיים תלויים ברצון, ומה שרצוי הוא בבחינת כלאיים, וקרבה שאינה לרצון אינה יוצרת כלאיים. עד כאן זה כלל הלכתי רגיל. כך גם הכשר לקבל טומאה הוא רק מה שנרטב לרצונו של בעל הבית. המחלוקת היא מהו הרצון הקובע. האם זה רצונו של בעל הבית, או מראית העין. לפי ההסבר שנדחה המרכיב החשוב הוא מה יסברו השכנים. במבוא הרחבנו מעט בנושא, וראינו כי בהלכות כלאיים זהו מרכיב בעל חשיבות מרכזית. מהמשך המשנה משמע שגם במשנתנו הוא מרכיב מרכזי.

3אם היו מקצת העלים מגולין אינו חושש לא משם כלאים – כך ברור שאינו זורע את הירק. לפי הסברינו הקודמים אין צורך במרכיב זה של עלים גלויים, אך נראה שהתנא החמיר, אולי משום מראית עין, שלא יטעה הרואה 107 לנימוק זה ראו להלן פ"ג מ"ה ובמבוא למסכת. . בתשובת גאונים אחת הנוסח הוא "אם היו מקצתן מגולין" 108 ראו זק"ש, משניות, למשנתנו. , ובעל מלאכת שלמה מסביר שהכוונה היא שמקצת הפקעות מגולות, שכן פקעת מוטמנת באדמה ועלים בחוץ היא דרך זריעה רגילה. הר"ש, ובעקבותיו פליקס, דחו הסבר זה, ופליקס מסביר: אפילו היו העלים מגולים, וכלפי חוץ הם נראים כזריעה, עדיין זו הטמנה ואינם כלאיים. הדברים נראים שאכן הטמנה אינה כזריעה אפילו אם העלים מגולים, שהרי בפועל זו באמת לא זריעה, ואם הצמחים ינבטו בהטמנה הרי זה בבחינת נזק לבעלים.

4ולא משם מעשרות – אם הירקות השרישו, ואף אם גדלו מעט, אינו צריך לעשר את תוספת הגידול. קשה להניח שבשלב זה של ההטמנה יש תוספת גידול. על כן סביר שהכוונה היא שמותר לעשר מהירקות הללו על ירקות אחרים ולהפך, ואין הם נחשבים כירקות שגדלו בשדה אחר, שכן בור הקירור אינו שדה.

5ולא משם שביעית – הטמנתם אינה זריעה ומותרת בשנה שביעית, וניטלין בשבת – אין זו עקירה, וכאמור מדובר בחצר כשאין בעיית טלטול של שבת. אם הירקות בשדה ודאי שאין לטלטלם. הכלל שמה שעליו מגולים ניטל בשבת אינו קשור רק לשאלת הזריעה. גם תאנה שהוטמנה בתבן ועליה מגולים מותר ליטול בשבת. ברייתא זו קשורה לעניין אחר: "פגה שטמנה בתבן וכן חררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה נוטל ואם לאו אינו נוטל, אלעזר בן תדיי אומר תוחבן בשפוד או בסכין ונוטלן בשבת" 109 תוס', שבת פט"ז (י"ז) ה"י; ירו', שם פ"ג ה"ג, ה ע"ד; בבלי, שם קכג ע"א; ירו', למשנתנו, כז ע"ב. יש לגרוס ב"תבן" או ב"גפת", ראו ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 44. . אם כן, הבעיה היא שהוצאת הפגה (תאנה שטרם הבשילה סופית) תגרום להזזת העפר. אם העלים בחוץ הרי שאין הוצאת הפגה בבחינת חפירה. לא ברור האם רבי אלעזר בן תדיי חולק על חכמים או רק מחמיר מעט. במקביל ידועה מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים שמי שעושה בשבת חריץ בקרקע אגב מלאכה אחרת הרי זו "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שחכמים אוסרים ורבי שמעון מתיר 110 ראו פירושנו לביצה פ"ב מ"י. . הירושלמי מתחבט האם משנתנו כרבי שמעון ורבי אליעזר בן תדאי כחכמים, או שמא רבי אליעזר הוא דעה שלישית, דעת ביניים בין חכמים האוסרים תמיד לבין רבי שמעון המתיר, או שמא משנתנו כדעת הכול ואין כאן בעיה של חריץ.

6הזורע חיטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים – אפילו זרע חיטה אחד וזרע שעורה אחד, רבי יהודה אומר אינו כלאים עד שיהוא שתי חיטים ושעורה או חיטה ושתי שעורים או חיטה ושעורה וכוסמת – הכלל מנוסח להלן "עד שישלש" 111 ראו להלן פ"ט מ"י. , כלומר שיהיו בשדה לפחות שלושה זרעים. ללא זה אין צורת שדה. הירושלמי מעמיד את רבי יהודה על טיעון פורמלי. לפי ההלכה מותר לזרוע שני שדות סמוכים בכלאיים אם המגע ביניהם הוא בנקודה אחת בלבד. מצב זה מכונה בספרותנו "ראש תור" 112 להלן פ"ב מ"ז. (איור 15). כל חיטה או שעורה היא בחזקת שדה, אך ניתן לפרש שההשקה בין ה"שדות" הללו היא רק בנקודה אחת, בבחינת ראש תור. ייתכן גם שטעמו של רבי יהודה שונה, "עד שישלש", כלומר שתהא כמות מסוימת של כלאיים כדי שיהא זה שדה לפחות במובנה הסמלי של המילה.