משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ב:א

1כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחד ימעט – המשנה מדברת על מצב שנוצרה בו כבר מציאות של כלאיים. שתי אפשרויות לפרש את המשנה: ייתכן שמדובר בטרום זריעה, כלומר בכד הזרעים מצויים שני מינים, או שמא הזרעים המעורבים כבר נזרעו והשדה נובט. להלן נברר את שתי האפשרויות הללו, ונראה כי גם הפירוש הראשון נכון, ומותר לזרוע חיטה מעורבת 1 כך הסיק גם אפשטיין, מבוא, עמ' 79. .

2לכל הדעות אם התערובת היא פחות מרוֹבע לסאה אין צורך לעקור את הכלאיים. רובע הוא רובע קב, ובסאה שישה קבים. אם כן, מדובר על אחד חלקי עשרים וארבעה, קצת יותר מ- 4% כלאיים. הסאה היא כ- 10 ליטר בערך, ורובע קב הוא אפוא קצת פחות מ- 0.4 ליטר 2 למידות הנפח ראו הנספח למסכת פסחים. . אם בשדה מין אחר בכמות גדולה יותר יש "למעט", כלומר להוציא מעט מהמין החריג. לפי הפירוש הראשון יש לעקור מהשדה מהמין המועט יותר עד שייווצר מצב שבו כמות החריגים נמוכה מאחד חלקי עשרים וארבעה. לפי הפירוש הראשון "למעט" משמעו לברור מעט מהזרעים עוד בטרם הזריעה. לפי הפירוש השני החקלאי נמצא במצב של דיעבד, וקשה לדרוש ממנו לעקור את כל צמחי הכלאיים המפוזרים בשדה. לפי הפירוש הראשון יש חידוש גדול במשנה, שכן זה מצב של "לכתחילה" ואף על פי כן מתירים לו לזרוע בידיים מעט כלאיים.

3רבי יוסה אומר יבור – עליו לברור ולהוציא את כל זרעי הכלאיים. המונח "לברור" מתאים כמובן יותר לפירוש הראשון. לפי הפירוש השני צריך היה לומר "יעקור". גם רבי יוסי מודה שאם יש בשדה כלאיים מועטים אינו צריך לברור או לעקור, אך אם השדה נמצא כבר במצב של כלאיים עליו לנקותו לחלוטין.

4המונח "ימעט" הפך בספרות חכמים למטבע לשון המייצג התמודדות עם "הרע" על ידי כרסומו, כ"אדם שהוא אורה את התאנה", ו"כמו שמנכה אחד מעשרים וארבע בסאה" 3 תנחומא בובר, בלק ו; תנחומא, בלק ד; במדבר רבה, כ. .

5הפתרון המוצע במשנה הוא "למעט", והוא פתרון המעורר שאלה קשה במקרים דומים של תערובת של קודש וחול (או טמא וטהור), האם מותר להרבות על הרוב כדי לבטל את המיעוט. אנו נדון בהרחבה בנושא במקום אחר 4 ראו להלן פירושנו לתרומות פ"ה מ"ט; שבת פכ"ג מ"א. . מכל מקום, הירושלמי למשנתנו מסביר שכאן המקרה שונה, שכן כלאיים אסורים רק משום מראית עין ואם מיעט נעלמה בעיית מראית העין. כפי שהראינו במבוא, עקרון מראית העין בכלאיים מופיע בספרות התנאית, אך בספרות האמוראית הרחיבו את השימוש בו, אולי בצורה מרחיקת לכת מעבר למה שיש בספרות התנאית. ייתכן, אפוא, שמשנתנו אינה שונה מדין תערובת של תרומה בחולין, וכמחלוקת שם כן גם המחלוקת כאן. מכל מקום, רבי יוסי אכן אוסר למעט ומחייב לברור, והוא התנא המחמיר בדיני תערובת גם בתערובת תרומה.

6בין מימין אחד בין משני מינים – משפט זה אינו קשור למחלוקת הקודמת אלא עומד בפני עצמו. היחס של אחד חלקי עשרים וארבעה הוא לכלל הזרעים החריגים, ואין צורך שאחד מהם יהיה בכמות מסוימת.

7רבי שמעון אומר לא אמרו אלא מ מין אחד – לדעת רבי שמעון כל מין חריג צריך שיהיה אחד מעשרים וארבעה. המינוח "לא אמרו" מעיד על כך שלפני רבי שמעון כבר היה נוסח של משנה קדומה, ורבי שמעון וחכמים חולקים בפירושה. כפי שהערנו במבוא הכללי לפירוש המשניות היו חוקרים שסברו שכך יש להעמיד רבות מהמחלוקות שבין תנאים, כאילו הייתה הלכה קדומה מנוסחת וערוכה ותנאים מאוחרים חלקו בפירושה. טענו כי בדרך כלל העמדה זו אינה מוכחת. ברם כאן נראה שהיה נוסח קדום ועמום, ותנאי דור אושא נחלקו האם אחד חלקי עשרים וארבעה הם ממין אחד או מכמה מינים. מסתבר גם שההלכה הקדומה אינה זו שברישא. אדרבה, גם רבי יוסי וחכמים שברישא נחלקים בפרטי אותה קביעה קדומה.

8וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע – מין אחד או מינים הרבה. דעה זו חוזרת לדעה הראשונה "בין ממין אחד בין משני מינים". לפי פירוש זה המשנה מנוסחת באופן זה: דעה א סתמית, דעה ב בשמו של תנא חולק ודעה ג שהיא זהה לדעה א. לכאורה הדעה האחרונה מיותרת. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות 5 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה ומ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; להלן פ"ב מ"ז ועוד. כאמור, בחלק מהמקרים הללו מנסה הבבלי, או מנסים מפרשי התלמוד, למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינה) בין הדעה הראשונה לשלישית. המשנה פותחת בהכרזה הלכתית, ואחריה מחלוקת. ההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת. בכמה ממקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא?", ומוצא חידוש כלשהו בדעה השלישית. כפשוטה לפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות; בראשונה נקבעת ההלכה ובשנייה מובאת המחלוקת שבעקבותיה נפסקה ההלכה כפי שנפסקה ברישא של המשנה. התלמוד הבבלי למשנתנו לא השתמר, אך מפרשי המשנה אמונים היו על מסורת הבבלי, על כן הר"ש ואחרים מנסים למצוא גם כאן הבדל הלכתי בין התנא הסתמי וחכמים.

9לעניין כלאיים לתערובת מעמד שונה מיתר תחומי ההלכה. תערובת בזרעים היא תופעה רגילה. לעתים רחוקות מצליחים לאסוף זרעים "נקיים", כלומר שאין בהם תערובת מינים. על כן זריעה של תערובת קלה (פחות מ-4% גרעינים זרים) היא זריעה תקינה ורגילה ולכן איננה נחשבת, גם בעיני הצופה, לזריעת כלאיים. אבחנה זו עומדת ביסוד התפיסה התנאית. ברם הירושלמי מדמה את זריעת כלאיים ליתר התחומים, כנראה שאבחנה זו נראתה, בעיני האמוראים, משנית 6 תודתי לרב אלי רייף על סברה זו. .

10התוספתא מוסיפה: "בין שנפל לתוך אחרים ובין שנפלו אחרים לתוכו" (פ"א הט"ז). כלומר, ההלכה נכונה בין אם נפל מיעוט לרוב ובין אם נפלה כמות גדולה על המיעוט. הירושלמי מציג את שתי האפשרות כ"אית תנאי", כלומר כמחלוקת בפירוש המשנה, האם היא כוללת גם מקרה של נפל לתוכה. הירושלמי (כז ע"ג) אף מוסיף שההבדל הוא כמותי. "יש בה" פירושו אחד חלקי עשרים וארבעה מהכמות הכוללת (מלגו), ואם "נפלו לתוכה" הרי שהתוספת היא אחד חלקי עשרים וארבעה, ובסך הכול יש בכמות הכוללת רק אחד חלקי עשרים וחמישה של כלאיים. בהמשך נדחית פרשנות זו ומוצעת הבחנה אחת לשני הנוסחים, האם מדובר ב"מחובר", כלומר במצב שבו השדה כבר צימח, או בתלוש, בשק הזרעים.

11כך או כך, ואפילו לרבי יוסי, ההלכה במשנה מקלה מאוד, שכן היא מאפשרת כלאיים של 4%. במקרים אחרים של תערובת, כגון במקום שנפלה תרומה לחולין, מקובלת המידה של אחד ממאה, או לכל הפחות אחד משישים. יתר על כן, הדעה "ימעט" מקלה עוד יותר. במקרים אחרים של תערובת אסור למעט, וודאי שאסור להרבות, דהיינו להוסיף על הרוב כך שחלקו של המיעוט יקטן. זו ההלכה הכללית, אם כי אולי מצינו לה גם חריג, ולפי אפשרות אחת לפירוש משנה במסכת שבת מתיר רבי יהודה להעלות את המדומע 7 ראו פירושנו לשבת פכ"א מ"א, ושם גם פירושים אפשריים אחרים למשנה. , כלומר להוסיף על תערובת כך שהטבל יהפוך למיעוט זניח (פחות מאחד למאה). הירושלמי בחר להקשות קושיה זו מציטוט מדברי אמורא: "כל האיסורין שריבה עליהן בשוגג מותר מזיד אסור" (כז ע"ג) 8 התלמוד הירושלמי לתרומות פ"ה ה"ה, מג ע"ד; חגיגה פ"א ה"ח, עו ע"ד, מסביר מדוע העדיפו להקשות מדברי אמורא ולא ממקורות תנאיים, זאת משום שדברי רבי יוחנן נאמרו בלשון כללית ואילו הציטוטים התנאיים מתייחסים רק לתרומה. נראה, אפוא, שעדיפותם של דברי האמורא נובעת מכך שהם מנוסחים ככלל מדויק. ההלכה משתמעת גם מדברי תנאים, אך אינה נאמרת במפורש. לאיסור למעט ראו עוד ירו', תרומות פ"ד ה"ח, מג ע"א; פ"ה ה"ה-ה"ח, מג ע"ד; ערלה פ"ג ה"א, סג ע"א. . אם כן, אסור למעט או להרבות את ההיתר. הסבר הירושלמי מוקשה: "תמן את מרבה לבטל איסור תורה, ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין" (כז ע"ד). שם, בדיני תרומה, ההוספה נועדה לבטל דין תורה, אבל כאן, בדיני כלאיים, כל האיסור נובע רק ממראית עין, על כן אם ממעט מהכלאיים לא יחוש הרואה כלל בצמחי הכלאיים. מכאן משמע כאילו בעצם זריעת הזרעים המעורבים אין משום איסור, וכל האיסור נובע מכך שהמסתכל מהצד יחשוב שבעל השדה זרע את הכלאיים בכוונה. לפנינו תפיסה מיוחדת של דין כלאיים. כל האיסור הוא רק כשזורע בכוונה, אך אם הכלאיים נזרעו שלא בכוונה, או אולי נגד רצונו של בעל הבית, אין בכך אלא איסור מפני מראית עין. אבל אם הכלאיים בכמות קטנה אין כאן כלל מראית עין, שהרי הצופה מהצד לא יחוש בכלאיים. נימוק זה מופיע גם בהמשך, לעניין זריעת כלאיים בכמויות קטנות. הנימוק עומד בניגוד מה למשניות אחרות, כגון המשנה האחרונה בפרק הקודם שדנה באיסור כלאיים במקום שזרועים בו חיטה ושעורה, אחת מכל סוג. וכי מישהו יחשוד בכוונת כלאיים ב"שדה" כה זעיר?

12פירוש זה של הירושלמי (משום מראית עין) יש בו הקלה גדולה, לפחות במישור הרעיוני של מהות איסור כלאיים. מצד שני יש בתלמוד גם מגמה של החמרה. הירושלמי מתחבט ומתקשה לקבל את ההקלה. הוא שואל כיצד התהוותה התערובת, "אם במתכוין לזרע אפילו חיטה אחת אסור, אם לערב (למכור לאחר למאכל) אפילו כל שהוא אסור לערב" (כז ע"ג), ואת המשפט האחרון תומך התלמוד במקבילות העוסקות בהיבט הממוני-מסחרי של מכירת חיטים. ההסבר הסופי הוא שבשעת כינוס התבואה התערבבו המינים השונים. ברור שהירושלמי הבין שמשנתנו עוסקת בזרעים מעורבים (הפירוש הראשון לעיל), אך מתקשה לקבלו.

13אין ספק שהסבר הירושלמי אינו פשט. המשנה אמנם אינה מתירה לערבב בכוונה, אך לדעת חכמים מותר למעט בכוונה. יתר על כן, היא מתירה לזרוע חומר זרעים מעורב, ואינה עוסקת בשאלה כיצד התהוותה התערובת. נראה שתנאים הקלו בדיני כלאיים יותר מאשר בהלכות תערובת של תרומות, ערלה או מעשרות, ולעיל הסברנו את הסיבה לכך. ברם, האמוראים לא רצו לאמץ הסבר פשוט זה, משום שהם החמירו בדיני כלאיים יותר מהמקובל בספרות התנאית. במבוא עסקנו בהשערה זו והצענו שההחמרה נבעה מזלזול הציבור במצווה.

14הבבלי מקשה מהברייתא המדברת על פעולות בית דין לאכיפת הלכות כלאיים. בשלב האחרון של ההלכה שם נקבע שמי שזרע את שדהו כלאיים "מפקירין כל השדה כולה" 9 ראו דיוננו במשנה שקלים פ"א מ"ב; מועד קטן פ"א מ"ב. . לכאורה משנה זו מחמירה ממשנתנו התובעת רק למעט. ברם, כפי שהסברנו את המשנה שם המדובר במצב חריג בשל התסכול הנובע מאי ההצלחה לאכוף את ההלכה. שם מדובר בהפקרה סמלית שיש בה עונש מוסרי חריג, ואילו אצלנו אין מדובר בהתנהלות רגילה אלא בתיקון תקלה שאירעה בתום לב.