משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ב:ג

1היתה שדהו זרועה חיטים ונימלך לזורעה שעורים – החלפת גידול באמצע השנה היא אחת התופעות הטראומטיות בחיי חקלאי. לעתים ראשיתו של החורף שחונה, והחקלאי שזרע את שדהו חיטים נוכח לדעת שאין לגידול סיכוי של ממש. בעונת הגשמים הראשונה הוא זורע את השדה שנית. החשש הוא שעם ההנבטה יצוצו גם גרעינים מהזריעה הקודמת.

2ימתין לה עד שתתליע ויופך – הפתרון המוצע לזריעה שנייה הוא שימתין עד שתתליע. מפרשים מסורתיים פירשו שהזרעים הראשונים יירקבו. ברם זרעים אינם נרקבים אלא מתייבשים או נובטים. יתר על כן, לפי פירוש זה "תתליע" הוא מלשון תולעים, וגרעינים אינם הופכים בהכרח לרוחשי תולעים. פליקס פירש שיצוצו שורשי הגרעין שיש להם צורת תולעת. לאחר הנביטה הראשונית יחרוש את השדה לקראת הזריעה השנייה, וכך ייתלשו הגרעינים ושוב לא ינבטו.

3התוספתא מגדירה ביתר דיוק: "עד כמה היא מתלעת, עד מקום ששהת שלשה ימים, במקום הטינה, אבל לא במקום הגריר, שמקצת היום ככולו" (פ"א הט"ז; ירו', כז ע"ד). בשדה לח די בשלושה ימים, בשדה יבש יש צורך בזמן נוסף. לא ברור האם אלו שלושה ימים מיום הזריעה 22 לפי פירוש זה אין מדובר בזריעה שנייה אלא במקרה שבו התחרט החקלאי והחליט להחליף גידול באמצע הזריעה. או מיום שירדו גשמי ההנבטה. כן לא נאמר מה הגדרת הזמן לשדה יבש, אבל נקבע שמקצת היום ככולו. כלל זה נאמר במקורו לעניינים שונים, אם כי הוא אינו נזכר במקורות התנאיים במפורש אלא בתוספתא זו ובתוספתא מנחות: "היה מנכיש בשלשה עשר (בניסן) ונעקרה בידו שותלה במקום הטינא, אבל לא במקום הגריד, שמקצת היום ככולו" (פ"י הל"א, עמ' 529). הדמיון בין שתי הברייתות ברור, ונראה שממנחות הועבר הדין והניסוח אלינו. המינוח "ש..." מעיד על ציטוט ממקור קדום עוד יותר. ברם, ייתכן גם שאין "שמקצת..." אלא כמו "ומקצת...", ואז זו סתם תוספת להלכה שבתוספתא. מכל מקום, ברור שההנחה היא שלאחר שלושה ימים הזריעה מַנביטה, וכן יוצא ממקורות אחרים (ספרי דברים, ו, עמ' 15). מידה זו של שלושה ימים היא מסגרת זמן רגילה, ולעתים אינה רֵאלית אלא ספרותית-משפטית 23 כגון משנה, שביעית פ"ב מ"ו; שבת פ"א מ"ט; יבמות פט"ז מ"ג; בבא קמא פ"ב מ"ד ועוד מקומות רבים. .

4ואחר כך יזרע – ללא חשש כלאיים, ואם חלק מהזרעים הקודמים יצוץ הוא יצא ידי חובתו.

5אם צמחה – אם מעט מזרעי הזריעה הראשונה נבטו וצמחו, לא יאמר אזרע ואחר כן אופך – ההיפוך הנזכר כאן הוא חריש להצנעה. סדר החרישים כך הוא 24 האריך בכך פליקס, החקלאות, עמ' 40-24. : החריש הראשון הוא חריש עמוק ביותר, והוא "תלמים של פתיח" שיוזכרו להלן, לאחריו הקרקע מתוחחת היטב, אך עדיין אינה מתאימה לזריעה שכן החריש הראשון מותיר אחריו גושי קרקע גדולים. החריש השני נועד לפורר את גושי הקרקע ולהתקין את השדה לזריעה. לאחר הזריעה נעשה חריש נוסף במחרשה קלה ותפקידו להצניע את הזרעים ולכסותם באדמה. החקלאי רוצה לזרוע, ואחר כך יהפוך את הקרקע והזרעים של הגידול הקודם ייעקרו, אבל בשלב הביניים השדה זרוע כלאיים. זאת ועוד, חריש ההיפוך האחרון הוא חריש עדין, וספק אם כל הזרעים הראשונים ייעקרו, אלא הופך ואחר כך זורע – החקלאי "מפסיד" חריש, ויש בכך טרחה רבה.

6ההיפוך בסיפא הוא בבחינת חובה, ואילו ההיפוך ברישא הוא רשות. הוא רשאי שלא להפוך ולא לזרוע את השדה במין אחר. מבנה דומה יש גם במשנה להלן, וגם שם ברישא ההיפוך הוא רשות (אופציה שבעל השדה יכול לאמצה כדי לשפר את מצבו) ובסיפא חובה וקנס (משנה, תרומות פ"ט מ"א).

7בתוספתא נאמר: "היתה שדהו זרועה חטין ונמלך לזרעה שעורים לא יזרע עד שייפך, לא הפך ימתין עד שתתליע" (פ"א הט"ז). נראה שהתוספתא קטועה, ויש להמשיכה שלאחר ההתלעה יהפוך את הקרקע. אם כן, הפתרון של המשנה הוא פתרון בדיעבד בלבד. מלכתחילה יש לחרוש לפני הזריעה השנייה, ואם שכח ינהג ככתוב במשנה. דומה שהתוספתא מציגה דעה אחרת מזו של המשנה, וזו מחלוקת עם משנתנו. בהמשך התוספתא נאמר ששדה שעלו בו עשבים מותר להסתפק בחריש ההצנעה, ואין צורך בחריש נוסף (הי"ט).

8וכמה יהא חריש – או כנוסח הדפוס "כמה יהא חורש", כתלמי הרביעה – תלמי רביעה הם כנראה החריש השני שנועד להכין את הקרקע לגשם, ואין רביעה אלא ירידת הגשמים. פליקס מפרש שבדרך כלל מבצעים את החריש השני אחרי ירידת הגשמים הראשונה, כהכנה לזריעה. ברם, אין כל ביטחון שהחקלאי אכן חיכה לגשם כדי לחרוש חריש זה. בשנים שהגשם מתעכב בהן חשוב לזרוע מיד לאחר הגשם, ואין להמתין לחריש נוסף. יתר על כן, לאחר ירידת כמות טובה של גשמים קשה לחרוש את הקרקע. על כן פירשנו שהחריש נעשה לפני הגשם, והוא מכונה "תלמי רביעה" משום שהוא הכנת השדה לזריעה ולקבלת הגשמים.

9אבא שאול אומר כדי שלא ישייר רובע לבית סאה – כפי שנראה במשניות האחרונות של הפרק הבא, שדה שגודלו כבית רובע (אחד מעשרים וארבעה של בית סאה, כ- 36 מ"ר בערך) הוא שדה שחלים עליו דיני כלאיים. אבא שאול דורש, למעשה, שהחריש יהיה מועט ביותר, ודי בכך שלא יהיה שטח רצוף שבו עלולים להיות זרעים מהמין השני.

10בתוספתא מוסבר דין החריש הנדרש: "אין מחייבין אותו להיות חורש חריש דק (שתלמיו צפופים) אלא חורש חריש גס כתלמי הרביעה. רבן שמעון בן גמליאל אומר זנב הסוס היתה נקראת, סוף שעפרה של זו נוגע בעפרה של זו" (פ"א הי"ז; ירו', כז ע"ד) 25 בירושלמי מיוחסת הדעה של "כתלמי רביעה" לאבא שאול. . שערות זנבו של הסוס חלקות וישרות וכל שערה תלויה לחוד, נוגעת ואינה נוגעת בחברתה. כך גם התלמים. עם עשיית התלם מוצא חלק מהאדמה החוצה ויוצר תלולית משני צדי התלם. חריש צפוף הוא כזה שכל תלם חדש חוצה בו את הקרקע שהוציא התלם הקודם, וחריש דק, כתלמי רביעה, הוא כזה שתלולית העפר נמצאת בו בין תלם לתלם.

11בירושלמי מוסבר טעמם של החולקים, ומתברר שלשניהם חשוב להדגיש שהנימוק העיקרי הוא גילוי הדעת שאין החקלאי מעוניין בתערובת, "מכיון שנתן דעתו" (שם). נימוק זה מתקשר למרכיב הרצון. כלאיים הם בעיקר באותם מקומות שבהם בעל השדה רוצה בהם, והרחבנו בכך במבוא.