משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ב:ב

1במי דברים אמורים – משנה ב מפרשת את משנה א. המונח "במי דברים אמורים" בא בפשטות לפרש את הקודם לו. הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק" (כה ע"א). במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים", ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', לח ע"א; בבלי, מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שבהם משובצים המשפטים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.

2מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת, המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו. מכל מקום, במשנתנו בא המונח כפירוש.

3תבואה בתבואה קיטנית בקיטנית – כשנפלה תבואה ממין אחד לתבואה ממין אחר, או קטנית ממין אחד לערכת זרעים של קטנית ממין אחר, וכן אם נפלה תבואה בקיטנית וקיטנית בתבואה – כאן המשנה מניחה שזרעי הקטנית גדולים בערך כזרעי התבואה, פירוש זה נובע מן ההמשך.

4באמת – כך הנוסח ברוב העדים 10 א, ב, ג2, ג3, ג4, ג5, ג6, ג7, ז, כ, ל, ן, פ, ר ובכתב יד קופמן. , ובכמה עדי נוסח מטיב משני: "באמת אמרו". הביטוי "באמת" או "באמת אמרו" מופיע עוד שבע פעמים במשניות 11 תרומות פ"ב מ"א; שבת פ"א מ"ג; פ"י מ"ד; נזיר פ"ז מ"ג; בבא מציעא פ"ד מי"א; בבא בתרא פ"ב מ"ג. ומעט במקורות אחרים 12 תוס', פ"א הט"ו; ברכות פ"ה הי"ז; בבלי, שם כ ע"ב. . בנוסחאות ארץ ישראל כמעט תמיד הנוסח הוא "באמת" בלבד. בנוסחאות בבל ובדפוסים בדרך כלל "באמת אמרו", אך גם רק "באמת". ההבדל הטקסטואלי ברור למדי, אך חשוב יותר לברר האם יש הבדל במשמעותו של המונח 13 ראו לנדמן, באמת אמרו; הכהן, באמת אמרו. . בירושלמי: "כל מקום ששנינו באמת הלכה למשה מסיני" 14 ירו', תרומות פ"ב ה"א, מא ע"ב; שבת פ"א ה"ג, ג ע"ב. בנוסף לכך הוא משובץ בברייתות כגון בבלי, ברכות כ ע"ב. לאיסוף המקורות ראו הכהן, באמת אמרו. . ברור, אפוא, שהירושלמי גרס רק "באמת" בלי התוספת "אמרו". הביטוי "הלכה למשה מסיני" אינו בא ללמד כי אכן זו הלכה קדומה, אלא הוא ביטוי להלכה שהיא בבחינת אמת לאמִתה, מסקנה שאין עליה עוררים 15 ראו פירוש הרע"ב למשנה, תרומות פ"ב מ"א. הוא מפרש "כאילו הלכה למשה מסיני" ולא ממש הלמ"מ, שהרי חובת הלימוד של תינוקות וסדרי בית הספר הם מדרבנן. . ואכן, הביטוי "הלכה למשה מסיני" מופיע במשמעות ספרותית זו פעמים רבות בספרות התנאית. רק בתלמוד הבבלי הוא מתפרש, לעתים, במשמעות היסטורית, כי הביא משה עמו הלכה זו מהר סיני 16 ספראי, הלכה למשה מסיני. ראו על כך גם בפירושנו לפ"י מ"ד, ובמבוא הכללי לפירוש המשניות. .

5אשר למשמעות המונח לפי הירושלמי, "באמת" הוא ביטוי להבאת עיקרון הלכתי מקובל על הכול. משפט זה שמציע האמורא רבי אלעזר משובץ בכמה סוגיות בירושלמי, והיה כנראה ידוע ביותר 17 ירו', כז ע"ד; שבת פ"י ה"ד, יב ע"ג; בבא בתרא פ"ב ה"ג, יג ע"ב; תרומות פ"ב ה"א, מא ע"ב; נזיר פ"ז ה"ג, נו ע"ג. , או שהועבר מסוגיה לסוגיה. המשפט מופיע בקיצור בתלמוד הבבלי: "כל באמת הלכה היא" (שבת צב ע"ב; בבא מציעא ס ע"א). ברם, המשפט חסר בכתבי היד לתלמוד ואולי הועבר מהירושלמי 18 ראו דקדוקי סופרים לשבת שם; ספר הישר לרבנו תם, סימן ריג. .

6ההלכות המצוטטות במינוח "באמת..." אינן הלכות עקרוניות. בכל המקרים מדובר בפרט טכני שאינו בעל חשיבות מהותית, כמו במקרה שלפנינו. מסתבר כי מדובר בפריט הלכתי קדום המוכר לחכמים ומוסכם על כולם. עם זאת, אי אפשר להוכיח כי אכן זו משמעות המונח.

7זירעני גנה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה – אחד מעשרים וארבעה הוא הכלל הרגיל ששנינו במשנה הקודמת. אם יש בשק הזרעים אחד מעשרים וארבעה ממין אחר השדה כלאיים. "נופל לבית סאה" הוא רמיזה נוספת לכלל במשנה הקודמת, ופירוש המשנה פשוט. זרעוני גינה הם קטנים בהרבה מזרעי חיטים. על כן, לפי המשנה הקודמת, אם יש בשק של זרעי חיטים זרעי גינה בכמות קטנה יותר מאשר אחד חלקי עשרים וארבעה השק מותר לזריעה, אבל בפועל כאשר השדה יפרח יהיו בו צמחי כלאיים יותר מאשר אחד חלקי עשרים וארבעה, זאת כיוון שזרעי הגינה קטנים יותר. המשנה מעמידה את השאלה סביב שאלת ההצטרפות: לפי חכמים שלדבריהם שני מיני כלאיים מצטרפים לכדי הכמות המקסימלית המותרת, האם זרעי גינה מצטרפים לזרעי חיטים? או בלשון אחרת, האם אומדים את כמות הכלאיים בשעת הזריעה לפי נפח הזרעים, או לפי כמות היבול העתידית? התוספתא והירושלמי מוסיפים פרט מבהיר שכל משנתנו היא "בדברים הנופלים שלשת וארבעת קבין לבית סאה" (תוס', פ"א הט"ז; ירו', כז ע"ד). המשפט מעיד על כמות הזריעה הממוצעת של זרעי תבואה או קטנית, שלושה-ארבעה לבית סאה, 3.3-4.4 ליטר לדונם. אם זרעי הכלאיים דומים בגודלם או שיש ביניהם פער קטן הם מצטרפים. הירושלמי מרחיב את פער ההבדלים האפשרי. יש מי שאומר אפילו עד תשעה קבים. כלומר, זרעים הנזרעים תשעה קבים לבית סאה מצטרפים עם זרעים הנזרעים שלושה קבים. כפי שיוצא מההמשך פשתן נזרע תשעה קבים לבית סאה, וזרעיו מצטרפים עם זרעי תבואה כדי להוות יחדיו אחד חלקי עשרים וארבעה מהיבול. יש בירושלמי גם המצמצמים וקובעים שרק זרעים שהפער בזריעתם הוא כדי קב אחד מצטרפים.

8כפי שהסברנו, כל השאלה מוצגת כבעיה של הצטרפות. האם שני מיני הזרעים מצטרפים להיות יחדיו רובע לבית סאה (אחד חלקי עשרים וארבעה). ברם, מבחינה הלכתית אותה שאלה יש לשאול גם כאשר מדובר במין אחד של כלאיים. האם אחד חלקי עשרים וחמישה של זרעוני גינה, למשל, מהווים כלאיים, משום שחלקם ביבול יהא גדול מאחד חלקי עשרים וארבעה, או שאינם כלאיים משום שבשעת הזריעה הם פחות מהכמות המותרת. להלן מופיעה בירושלמי לגבי הפשתן גם ההלכה הזאת: "שלושת רבעים שלפשתן אוסרין בסאה" (כז ע"ד) 19 המשפט עצמו יפורש להלן. .

9שתי השאלות זהות מבחינה הלכתית, אבל המשנה בחרה להציג את שאלת ההצטרפות דווקא, אף על פי שהיא מקרה מיוחד ופחות שגרתי. נראה, אפוא, שמה שהשפיע על סגנון השאלה היה רצף המשניות. משנה א סיימה בדין הצטרפות ומשנה ב ממשיכה בו, בבחינת ממשיך במה שסיים. רבי שמעון, האומר שרק מין אחד אסור, יחלוק על כל הדיון שבמשנה ב; הוא אינו חלוק על עצם הכלל, כפי שנראה להלן, אלא רק על כך שאין דין הצטרפות. פליקס סבור שהמונח "מצטרף" משמעו רק הפירוש השני, שהקטנית או זרעוני הגינה "מצטרפים" לתבואה, ברם לפי פירוש זה המונח "מצטרף" פשוט אינו מתאים.

10הביטוי שאינן נאכלין הוא שגרת לשון. הגורם הקובע הוא גודלם של הזרעים ולא העובדה שאינם נאכלים. אכן הם אינם נאכלים, אך במשנתנו אין לנתון זה חשיבות. מקור הביטוי הוא במשניות אחרות ששם הוא חשוב, כגון "זרע הארץ – לרבות שום ושחליים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת, וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלים? תלמוד לומר מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ" (ספרא, בחוקותי פרשה ח, פרק יב ה"ט) 20 השוו תוס', בבא בתרא פ"ו ה"א. .

11רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר אף להקל הפשתן בתבואה מיצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה – נפתח בביאור הסיפה של המשפט, שכן היא עשויה להבהיר את הרישה. הפִסקה הקודמת דיברה על הצטרפות גרעיני גינה שנפחם קטן לגרעיני תבואה שנפחם גדול יותר. עתה המשנה אומרת שהוא הדין בגרעיני פשתן. הירושלמי מסביר שבמקום שבו זורעים רובע תבואה זורעים שלושה רובעי פשתן, ואף על פי כן הפשתן מצטרף לתבואה. הנוסח בירושלמי הוא פשוט וברור יותר: "שלשת רבעים שלפשתן אוסרין בסאה" (כז ע"ד). עתה נעבור לדברי רבי שמעון. הרמב"ם פירש שדברי רבי שמעון הם המשך לדבריו ברישה. שם הוא הקל ששני מינים אינם מצטרפים, ועתה הוא אומר שלפי שיטתו לעתים יוצאת חומרה, שכן לדבריו "אין שני מינין מצטרפין להיתר" (שם). משפט זה מופיע בירושלמי למשנה הקודמת, ומשמעו שכשם שאין שני מינים מצטרפים להוות אחד חלקי עשרים וארבעה כך אין הם מצטרפים להוות יחדיו את הרוב (עשרים ושלושה חלקי עשרים וארבעה), ואם רוב הזרעים מורכב משני מינים המותרים בכלאיים אין הם מצטרפים לרוב לבטל את המיעוט. ההסבר חריף אך קשה ביותר, שכן אם כך למה המשנה מפסיקה בדין הצטרפות כדי לחזור לדברי רבי שמעון במשנה הקודמת? יתר על כן, הירושלמי הביא את ההלכה הזו כהסבר לדברי רבי שמעון במשנה הקודמת, ולא אמר שאלו דבריו כאן, במשנה ב. זאת ועוד, לדברי הרמב"ם צריך היה לגרוס "כשם שאמרו להקל כך אמרו להחמיר".

12לכאורה קל לפרש את דברי רבי שמעון כמתייחסים להלכה הקודמת ואינם קשורים להלכה של הפשתן. כשם שאמרו להחמיר, ששני מינים של כלאיים מצטרפים יחדיו לכמות המקסימלית, כך אמרו להקל, שהם מצטרפים מבלי להתחשב בהבדלי נפח הזרעים או בהבדלי היבול הצפוי. לפי הסבר זה דברי רבי שמעון ודין פשתן הם שתי תוספות להלכה על זרעוני גינה, שתי תוספות שאינן קשורות זו לזו. הקושי הוא שרבי שמעון טוען ששני מינים אינם מצטרפים, אם כן קשה לפרש שהוא אומר את דבריו אליבא דרבנן. אלא שהקושי מדומה בלבד. כאמור, דין ההצטרפות נכון גם לגבי מקרה שבו התערבו מין אחד של זרעוני גינה בגרעיני תבואה. בדין זה מודה גם רבי שמעון. לפי שני הפירושים שהצענו אין לדברי רבי שמעון קשר לדין פשתן, וכן מסביר בעל מלאכת שלמה.

13אפשרות אחרת שבה מצדד פליקס היא: "כשם שאמרו להחמיר", שאין מתייחסים כלל לנפח הזרעים אלא לכמות היבול, כך גם אמרו להקל במקרה של פשתן. אם נפלו שני רובעים של זרעי פשתן לבית סאה, למשל, אין הם כלאיים, משום שהיבול הוא פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה. גם פירוש זה אפשרי אלא שהמשפט הראשון חסר, כלומר אין בידינו המשפט שאין מתחשבים בזרעים אלא ביבול. לפי הסבר זה מתייחס רבי שמעון לדעה החולקת על משנתנו. כפי שאמרנו לעיל המונח "אמרו" מתייחס להלכה קדומה 21 לעיל משנה א. , ומן הסתם גם המונח "כשם שאמרו" מתייחס להלכה קדומה. על כן ייתכן שהלכה זו לא צוטטה והיא מכילה את המשפט החסר, החולק על משנתנו.

14אולי אפשר לפרש שכשם שאמרו להחמיר, בפשתן שהוא מצטרף לתבואה, כך אמרו להקל, בזרעוני גינה. לפי הסבר זה המשפט האחרון, העוסק בפשתן, הוא המשך לדברי רבי שמעון. כמובן רבי שמעון חולק על דין הצטרפות, אך הוא מדבר על מקרה של מין אחד, שזרעי פשתן נפלו לשק זרעי תבואה.