משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ב:ז

1היה ראש תר – "ראש תור" הוא מונח המופיע תדיר, בעיקר במסגרת דיני כלאיים. גם בפירוש מונח זה חלקו ראשונים, והמחלוקות נוגעות לעיקר דיני כלאיים. הרמב"ם פירש שאלו שני שדות שאינם מקבילים והאחד ניגש אל חברו באלכסון, כך שהמפגש ביניהם הוא בנקודה אחת ולא לרוחב כל השדה (איור 18). רש"י סבר שראש תור הוא קצה שורת החריש. לדעתו בקצה השורה החריש הוא אלכסוני, וזהו ראש תור 52 רש"י לשבת פה ע"ב; תוספות הרא"ש למשנתנו, ועוד. . ייתכן שכוונתו לכך שבקצה השדה מבצע החקלאי חריש מסגרת בכיוון הניצב לחריש הרגיל (איור 19), כך נוצר מעין שדה אחר הזרוע בכיוון שונה מכל השדה. הר"ש פירש שראש תור הוא פשוט בליטה של שדה אחד לתוך חברו. הר"ש והרא"ש מדגישים שכל זה אף אם ראש התור מתקשר לשדה של אחר, ולא רק בין שדות של אותו בעל הבית.

2הראשונים נאמנים כל אחד לשיטתו דלעיל. לשיטת הרמב"ם ששני שדות סמוכים הזרועים מינים שונים צריכים הפרדה – אזי ראש תור אינו זוקק הפרדה, ולשיטת הרא"ש והר"ש אין צורך בהפרדה בין שדות שבהם מינים שונים, ובתנאי שקו ההפרדה ברור; ראש תור יוצר מצב שבו קו ההפרדה אינו ברור והשדה נראה כמעורב. פליקס פירש כר"ש, אך בכל השרטוטים שהוא מצרף לספרו הוא משרטט כרמב"ם.

3ניתן לברר את המונח "ראש תור" בעזרת מקבילות המזכירות את המונח שלא בהקשר לדיני כלאיים: "...שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין. רבי מאיר אומר בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין, וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר 'ובין כתיפיו שכן' " (ספרי דברים, שנב, עמ' 411), ובמקבילה: "וכראש תור היה יוצא ונכנס והיה חוזר לאחוריו, ועליו מזבח בנוי" 53 אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 104; מדרש תנאים לדברים, לג יב, עמ' 216; ירו', מגילה פ"א הי"ב, עב ע"ד. . כאן ראש תור הוא פשוט בליטה, כדעת הר"ש.

4כן משמע מסוגיית הירושלמי בעירובין: "היו שלשה ועירבו שני עירובין... רבי רדיפה אמר רבי ניסא שאל מהו ליתן להן שלשה ראשי תורין, שיהא זה מטלטל בתוך סאתים שלזה וזה מטלטל בתוך סאתים שלזה..." (פ"א ה"י, יט ע"ג). המדובר, אפוא, בשלושה שעירבו כל אחד לחוד וחלק מהעירוב של אחד חופף את עירובו של השני, כלומר הוא מהווה בליטה בעירוב של האחר.

5במדרש נאמר: "ויפץ י"י אותם – רבי יודן א' הלכו בני צור לצידון ובני צידון לצור, מצרים תופס את ארצו. אמר רבי נחמיה נתכנסו כל הארצות בראשי תורין, והיתה כל אחת ואחת בולעת אנשי מקומה" (בראשית רבה, לג ח, עמ' 360). אם כן, הדימוי הוא שכל ארץ וארץ יוצרת מעין משולש, וראשי המשולש נפגשים בנקודה אחת. ראש תור כאן הוא משולש. הפירוש שראש תור הוא אלכסון יוצא גם מסוגיות הבבלי. המשנה אומרת שסוכה שיש בה שתי צלעות ועוד טפח של צלע שלישית כשרה לעירוב. התלמוד שואל מדוע אין לדרוש שהטפח שהוא מעין צלע שלישית יהיה בראש תור, כלומר בפינה שהיא באלכסון לשתי הצלעות הקיימות 54 בבלי, סוכה ז ע"א. כך פירשו רש"י, תוספות והרא"ש, וכן מובן מתשובת רב נחשון גאון, ראו אוצר הגאונים לסוכה, עמ' 9. .

6ראש תור בסוכה

8ראש תור* * * דופן א * *

9*

10*

11דופן ב * * * * * * *

12גם בסוגיית בבא בתרא בבבלי ראש תור הוא קו גבול אלכסוני היוצר שדה בעל צורה של משולש (סב ע"א).

13אם נצרף את כל ההסברים הרי שראש תור הוא בליטה משדה אחד לחברו שיש לו צורה של משולש. אשר למקורו של המונח "ראש תור" פליקס מציע הסברים אחדים, וידי ספק לא יצאנו.

14חיטים ניכנס בתוך שלשעורים מותר – לפי הרמב"ם שיש להשאיר רווח בין שדה לחברו הרי שבמצב של ראש תור אין צורך להשאיר רווח בין השדות, כיוון שהמגע ביניהם הוא רק בקטע קצר. לפי שיטת הראשונים האחרים, אם הקו שבין השדות אחיד הוא בולט דיו ואין צורך להותיר רווח ביניהם. גם אם הקו הוא גלי או שיש בו בליטות אלכסוניות הרי שזה סימן ברור מספיק, אף שקו ההפרדה אינו ישר. להסבר של הראשונים (בניגוד לרמב"ם) סיוע מהתוספתא: "היו לו שתי שדות, אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים, היה חורש ומכניס חטים בתוך שדה שעורים, או שעורים בתוך שדה חטים, מותר, מפני שחטים נראות בתוך שדה לחטים, ושעורים נראות בתוך שדה לשעורים" (פ"ב ה"א). אם כן זה המצב המתואר, לפי הראשונים, במשנה שלנו, אלא שלא נעשה שימוש במונח "ראש תור". לפי שיטת הרמב"ם בכל מצב צריך להיות רווח בין השדות, ובתוספתא אין רמז לדרישה זו. כמו כן, מהתוספתא משמע שראש תור הוא בליטה בכל צורה שהיא 55 ליברמן מפרש שהתוספתא התירה זאת רק בדיעבד, והחשש הוא הכנסה בטעות של מין אחד לשדה ממין אחר. .

15מפני שהוא ניראה כסוף שדיהו – למרות הבליטות ניתן להבחין היכן מסתיים כל שדה. הסימן המובהק ביותר הוא שהתלמים שבשני השדות אינם מכוונים בדיוק זה לזה.

16שלו חיטים ושלחבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין – גם פירוש משנה זו קשור למחלוקת רמב"ם והמפרשים שבמשנה הקודמת. לפי פירוש הרמב"ם שבין שדות שבהם מינים שונים צריך להיות רווח הרי ששורה זו במשנה היא המשך של הקודמת. אם בשני השדות מינים שונים ושדה אחד ניגש לחברו באלכסון (ראש תור) מותר לזרוע בראש התור מהמין האחר. אם כן, הגבול בין הגידולים השונים לא יהיה הגבול המשפטי (למי שייך כל שדה). לפי הפירוש של יתר הראשונים אין קשר בין המשפטים במשנה, ולפנינו עניין חדש: כשלאחד שדה חיטים ולחברו שדה שעורים רשאי הראשון לזרוע באזור הקרוב לחברו (באזור התפר) שעורים. הצופה מרחוק יראה שדה חיטים ולידו שדה שעורים, והגבול ביניהם ברור, אף ששדה השעורים הוא בעצם שני שדות של שני אנשים. יתר על כן, מהתוספתא משמע שקיים קו תפר בין השדות ולא רק נקודת מגע קצרה כמו בפירוש הרמב"ם. בהמשך התוספתא (פ"א ה"ב; ירו', כח ע"א) מוסיף רבי אליעזר בן יעקב שהוא הדין אם חיטה אחת נכנסת לשדה השעורה, ושוב קשה להעמיד הדגשה זו במצב של ראש תור שבו מלכתחילה אין קו מגע בין השדות אלא נקודת השקה בלבד.

17שלו חיטים ושלחבירו חיטים – בשני השדות אותו גידול ולכן הם כאילו שדה אחד, מותר לסמוך לו תלם שלפשתן ולא תלם של מין אחר – כפשוטה כל המשנה מדברת באותו מקרה, זריעת תלם של מין שונה באמצע השדה. הנימוק המיוחד להלכה מופיע בהמשך בדברי רבי יוסי, וההלכה הבסיסית והכללית נרמזת ואינה נאמרת במפורש. ההלכה הכללית היא שאין לזרוע שורת ירק בתוך שדה חיטה, מפני שהשדה נראה מעורב. אבל התירו חכמים לזרוע שורה אחת לבדיקה של הקרקע, כדברי רבי יוסי בהמשך. כדי להבין את המשנה למלוא השלכותיה יש לפתוח בתיאור קצר של גידול הפשתן בארץ.

18בתקופות הקדומות, עד סוף ימי הבית השני, היה הפשתן גידול שולי. חומר הגלם העיקרי של תעשיית הטקסטיל היה הצמר. במאה הראשונה או השנייה התפשט גידול הפשתן והפך לענף מרכזי ביותר 56 ספראי, פשתן. . הפשתן היה אחד מחומרי הגלם החשובים לבגדים באימפריה 57 וילד, טקסטיל. . פשתן, "כיתנא" בארמית, נזכר רבות בספרות של תקופת המשנה והתלמוד 58 הרשברג, תרבות, עמ' 90-58 ; ספראי, פשתן; ספראי, הכלכלה, עמ' 161-155. . המקורות המתארים את כלכלת ארץ-ישראל בימי הבית השני אינם מזכירים כלל את גידול הפשתן, ונראה שבתקופה זו טרם היה זה ענף רווחי ונפוץ בארץ. אמנם נמצאו אריגי פשתן בחפירות ארכאולוגיות כבר מן התקופה הנאוליתית ומימי מרד בר-כוכבא, אך עדיין היה זה ענף שולי. לעומת זאת, במקורות מן המאה השנייה נזכר הפשתן לעתים קרובות כענף חקלאי ותעשייתי מרכזי בארץ, וכאחד ממוצרי הייצוא העיקריים שלה. אב הכנסייה הנוצרי קלמנס מאלכסנדריה מאשים את נשות מצרים בחיי הוללות וטוען שהן משתמשות באריגי פשתן מארץ העברים 59 קלמנס מאלכסנדריה, פדגוגיה, ב, 20. . פאוזניאס מרמז אף הוא על טיבם המעולה של אריגי הפשתן מן הארץ, וכן יוצא ממקורות נוספים, רומיים ויהודיים כאחד 60 פאוסניאס, תיאור יון, ה, ה, 2; תיאור ערי העולם, 31; אדיקט המחירים של דיוקליטיינוס, פרק 26; חוקי תיאודוסיוס, י, 20, 8; בראשית רבה, יט א, עמ' 170; כ יב, עמ' 196; ירו', כתובות פ"ז ה"ט, לא ע"ג ומקבילות, ועוד. . במקורות התלמודיים מרובות העדויות שנזכר בהן הפשתן כגידול אופייני לגליל 61 משנה, בבא קמא פ"י מ"ט; תוס', כתובות פ"ד ה"ה; ירו', שם פ"ה ה"ז, ל ע"א; בבלי, שם סא ע"ב, ועוד. .

19נראה שהפשתן נזכר במקורותינו כענף נפוץ רק החל מסוף דור יבנה, ובעיקר מלאחר מרד בר-כוכבא. פאוזניאס ביקר בארץ בערך ב- 175 לספירה, ובזמנו הייתה כבר תוצרת הפשתן של הארץ שם דבר במזרח כולו. גם קלמנס מאלכסנדריה, המזכיר את הבגדים הבאים מארץ העברים, חי בין השנים 216-150 לספירה. המתקנים לשריית פשתן שנמצאו ליד תל שוש, היא גבע פרשים, ראשיתם במאה השלישית 62 ספראי ולין, גבע. . ממקורות רבים נוספים עולה שהפשתן נזכר כגידול נפוץ רק במקורות שלאחר מרד בר-כוכבא (135 לספירה). מכאן ניתן להסיק שגידול הפשתן החל להתפשט בארץ בראשית המאה השנייה לספירה, וביתר דיוק בראשית הרביע השני של מאה זו 63 ספראי, פשתן. .

20הפשתן היה גידול חשוב שגידלוהו רק אחת לשש שנים, על כן נהוג היה לבדוק האם הקרקע מתאימה לגידול תובעני זה. החקלאי לא היה מוכן לזרוע פשתן בלי ביטחון שהקרקע מתאימה; זריעה כזאת הייתה מסכנת שנה של רווח גדול, ומערערת את כל מבנה העבודה ותזרים המזומנים במשק הביתי. הוויכוח בין התנאים הוא סביב השאלה האם כל מי שיצפה בשדה יבין כי לפניו בדיקת קרקע או שמא יחשוב כי זה שדה מעורב החשוד בכלאיים. ההלכה במשנה משקפת את חדירתו של ענף הפשתן ואת תפוצתו וחשיבותו, כמו גם את התחכום שהושקע בבדיקות הקרקע שהן תנאי לשגשוגו של ענף חדש.

21רבי שמעון אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינים – נראה שגם מינים אחרים נהגו, לעתים, לזרוע זריעת בדיקה. אך היה זה נוהג נדיר יותר, על כן הצופה עלול לחשוד שבעל השדה מגדל כלאיים בשדהו. כפי שהראינו במבוא, האיסור העיקרי בזריעת שני מינים סמוכים הוא חשד מראית עין. לפי הנוסח שבידינו תנא קמא אוסר לסמוך תלם ממין אחר, אבל הרב יוסף אשכנזי גרס בשם "רוב הספרים": "מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר". בין עדי הנוסח שבידינו רק ז (כתב יד לאו) גורס כך, ואמנם הוא נוסח טוב, אבל הוא נוסח בודד נגד עדות כל כתבי היד. יתר על כן, בהמשך זו דעתו של רבי שמעון, ועל כן מציע בעל מלאכת שלמה לתקן גם את ההמשך ולגרוס "שכן רבי שמעון אומר...". הנוסח מחייב, אפוא, תיקון נוסף שאין לו כל עדות. זאת ועוד, להלן נראה שאין לסמוך ירק לתבואה (פירושנו לפ"ג מ"ז), וגם סמיכת תלם דגנים לשדה תבואה נדון רק בהמשך (מ"י). על כן דומה שכל השיקולים הם נגד נוסח זה. אם אכן היה זה הנוסח המועדף הייתה בכך ראיה נוספת לחוסר הלכידות הפנימית של משנת כלאיים, תופעה שדנו בה במבוא.

22רבי יוסה אומר באמצע שדיהו מותר לבדוק בתלם של פישתן – דברי רבי יוסי מהווים לכאורה חזרה על דברי תנא קמא. ייתכן שרבי יוסי מדגיש שהתלם חייב להיות באמצע השדה, אבל גם ייתכן שרבי יוסי סובר כתנא קמא. במהלך פירושנו ראינו כי לעתים סדורות במשנה שתי דעות ושלושה תנאים החולקים, ואחרון כראשון 64 ראו פירושנו לעיל מ"א; שבת פ"ב מ"א; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א. . לפי דרך הסבר זו הובאו דברי רבי יוסי ממקור אחר. הם הובאו כדי לנמק את ההלכה, שכן הוא היחיד המזכיר את הנימוק ההלכתי: שכן דרך לבדוק שדהו. עם כל זאת, במקרה זה יש מקום לטענה כי יש בדברי רבי יוסי חידוש נוסף. התנא הראשון דיבר על מקרה שבו תלם הפשתן הוא בין שני שדות, כך שאמנם נראה כאילו הוא באמצע שדה גדול אבל למעשה הוא בצד השדה, ואילו רבי יוסי מתיר אפילו אם התלם באמצע שדה אחד. ייתכן שהסבר זה נרמז מדברי הירושלמי דלהלן. להלן נחזור לאבחנה זו.

23מכל מקום, רבי יוסי מסגיר את טעמה של המשנה. מקובל היה לזרוע תלם פשתן לבדיקת הקרקע שכן הגידול היה יקר ונזרע רק אחת לכמה שנים, ולכן הקפידו על הבחירה. היו ראשונים (רמב"ם, רא"ש ואחרים) שהסבירו שפשתן מזיק לקרקע, ולכן אין הוא בבחינת כלאיים כמו זונין בחיטה (לעיל פ"א מ"א). נכון שהפשתן נחשב לצמח מתיש, אך מי שזורע אותו גם מרוויח, וודאי שאין לזרוע הרבה שורות פשתן מעורבות בחיטה. ההיתר הוא בגלל מרכיב הניסוי ולא בגלל הזקת הקרקע.

24בתוספתא נאמר: "1. היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים, אין מותר לעשות ביניהן תלם של מין אחר, בפשתן מותר מפני שרוצה לבדוק את שדהו. 2. ובלבד שיהא תלם מפליש מראש שדה ועד ראשו. 3. רבי ליעזר בי רבי שמעון ואבה יוסה בן חנן איש ואני אומר דיו ארך חמשים אמה" (פ"ב ה"ד). אם כן, המשפט הראשון הוא הדעה הראשונה במשנה. המשפט השני מוסיף הגבלה, ועליה חולק רבי אלעזר ברבי שמעון (בשם אבא יוסי). חכם זה נאמן לדרכו, וכמו במשנה הקודמת הוא מסתפק בתלם ארוך, אך לאו דווקא מפולש.

25בירושלמי למשנה ו נוסף שמותר לזרוע באמצע השדה אפילו חרדל וחריע שבהם חשש הכלאיים גדול יותר מהרגיל (כח ע"א). ההגבלה היחידה היא שאורך השורה צריך להיות "עשר אמות ומחצה על רוחב מלואו". "רוחב מלואו" הוא רוחב שורת החרדל. עשר אמות וחצי הוא אורך הצלע של שדה בית רובע, אך כאן די ברוחב צר יותר 65 ראו להלן פירושנו לפ"ג מ"ג; פליקס, כלאים, עמ' 265. .

26הירושלמי שואל: אם מתכוון לבדוק – צריך היה להיות מותר גם באמצע השדה, ואם אינו מתכוון לבדוק – זרע פשתן הוא ככל זרע אחר. ההסבר הוא שהמחלוקת היא במראית עין, כמו שהסברנו. הירושלמי אף דן בשאלה האם האיסור הוא רק בתלם הנמצא בין שדות של זרים. במקרה זה עולה השאלה האם אין בכך מצב ששטח הופך לכלאיים בגלל החלטות הזריעה של אדם שאינו בעל השטח. טיעון זה אינו נזכר במשנה. יתר על כן, ייתכן שהדין ברישא הושפע מכך שהשדות שייכים לאנשים שונים, אך זה דווקא שיקול להקל, כדי שהתלם יימצא בצד השדה ולא במרכזו. מכל מקום, הטיעון שאין אדם "מקדש" (הופך לכלאיים) שטח של אחר אינו במשנה. כפשוטו אין כאן גם מצב שפלוני מקדש שטח של אלמוני. הכלל "אין אדם חובש (מקדש) דבר שאינו שלו" (ירו', שם) הוא מצב שבו זרע אדם לתומו ואחרי כן זרע אחר כלאיים לידו. כאן הזריעות השונות נעשו באותו זמן, וזה מצב אחר שבו שני הצדדים צריכים היו להיזהר מלכתחילה. מכל מקום, לא זו מסקנת התלמוד. לדעתו חכמים שאומרים שאדם מקדש (חובש – אוסר) דבר שאינו שלו יחלקו על משנתנו. הם יאמרו שמותר לזרוע פשתן בצד שדה אך לא בין שדות הזרועים מינים שונים, אף אם הם של אנשים שונים.

27אם כן, לתנא קמא מותר דווקא מפני שאלו שדות של אנשים שונים, ולרבי יוסי מותר גם בשדות השייכים לאחד. כך פותר הירושלמי את הכפילות שבה לכאורה חוזר רבי יוסי על דברי התנא קמא. זו דרכו של הירושלמי במשניות הערוכות כמו משנתנו, למצוא הבדל בין הדעה הראשונה לשלישית. אנו רואים בכל הסוגיה מאמץ מאולץ למצוא תוכן למשנה שפשוט חוזרת על עצמה, משום שהיא הורכבה על מסורות שונות.