משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ב:ח

1אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע – "סומכין" כאן משמעו זורעים ליד השדה. מהמשנה משמע שבדרך כלל אין צורך להרחיק ירקות מתבואה וניתן לזרעם זה לצד זה, אלא שחרדל וחריע הם שונים. לשיטת הרמב"ם (ראו לעיל פירושנו למ"ו) יש צורך להרחיק בין שדות ממינים שונים, ולשיטתו קשה שהרי ממשנתנו משמע שבדרך כלל אין צורך להרחיק. משנתנו היא, אפוא, ראיה לשיטת הר"ש, הרא"ש ואחרים. זאת ועוד. בהמשך נראה שהירושלמי הבין שמותר לסמוך אפילו חרדל לשדה תבואה, אלא שאסור להקיפו מארבע רוחותיו. ברור שמדובר במקרה שבו אין שטח בור בין החרדל לתבואה, אחרת למה יהיה הדבר אסור? הרמב"ם משיב לטענה זו אגב פירושו בהמשך, וכנראה מסביר שבדרך כלל אסור לסמוך ירקות לתבואה ובחרדל וחריע היה מקום להקל, ומשנתנו מחדשת שגם כאן אסור לסמוך. בהסבר זה נעסוק להלן לגופו.

2חרדל הוא החרדל המוכר בשם זה כיום, וממנו מכינים את תבלין החרדל. בדרך כלל לא גידלו את החרדל בשדות המיועדים לו, אלא בשולי השדות כצמח בר הגדל לגובה ומתפשט במהירות. עם זאת, החרדל נחשב לירק תרבות למחצה החייב בפאה ובמעשר (משנה, פאה פ"ג מ"ב; מעשרות פ"ד מ"ו ועוד), אך ספיחיו בשביעית מותרים מתוך ההנחה שאנשים אינם מגדלים בכוונה את הירק הזה בשנת שביעית 66 משנה, שביעית פ"ט מ"א, וראו פירושנו לה. . גם עצם ההדגשה שהחרדל מתעשר מוכיחה כי לעתים היה זה צמח בר 67 ראו תוס', מעשרות פ"ג ה"ז, שם נרמזת אפשרות לפטור מלא או חלקי של חרדל ממעשרות. . החרדל נחשב לצמח המזיק לדבורים ולבהמות (משנה, שבת פי"ח מ"א; בבא בתרא פ"ב מ"י), אך נחשב כמאכל יונים (תוס', שבת פי"ד ה"ח) 68 ייתכן שהברייתא הקובעת שחרדל הוא מאכל יונים מתארת מצב כמעט תאורטי, וראו פירושנו לשבת פי"ח מ"א. .

3החריע מזוהה בתלמוד הירושלמי עם "מוריקא", זאת בהמשך למגמה לזהות צמחים הנזכרים במשנה בשמם הארמי. בתלמוד הבבלי יש סדרת זיהויים ותרופות: "מאי דרדרא? אמר אביי: מוריקא דחוחי. רב פפא אליס ובלע ליה; רב פפי אליס ושדי ליה (לועס בשיניו ויורק אותו). אמר אביי: מי שאינו בקי בדרך ארץ, ליתי ג' קפיזי קורטמי דחוחי, ונידוקינהו ונישליקינהו בחמרא ונישתי (יביא שלוש קפיזות [תשעה לוגים] 69 קפיזא היא מידה המכילה חצי קב (שלושה לוגים), ראו רש"י לשבת קי ע"ב; מנחות עח ע"א. הקפיזא נזכרת בתלמוד הבבלי בלבד, וכנראה נהגו לשתותה רק בבבל. של קורטמא של חוחים, וישחוק אותם ויבשלם ביין וישתה אותם). אמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי" (בבלי, גיטין ע ע"א). אם כן הדרדר הוא מוריקא, והוא והקורטם הם ממיני הקוצים (ושמם הכללי "חוח"). פליקס מזהה את החריע עם הצמח המכונה היום "קורטם הצבעים", וצמח הקוצה קרוב לאיסטיס ומשמש להפקת צבעים 70 פליקס, כלאים, עמ' 259. . הקורטם גם הוא צמח גבוה המתפשט מהר ו"משתלט" על הנוף.

4אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע – ההבדל בין תבואה לירקות לא התבאר, וראשונים הילכו כאן בדרכים שונות 71 ראו פליקס, כלאים, עמ' 259-258. . בעל מלאכת שלמה פירש שהחרדל כשהוא קרוב לתבואה נראה כמתערב בתוכו, משום שהשיח גדל בגובה התבואה ובולט. לעומת זאת הירקות אינם כה גבוהים, וההבדל בינם לבין החרדל ניכר 72 כפירושו של פליקס, כלאים, עמ' 262. . סיעת ראשונים אחרים, כרמב"ם ואחרים, פירשו שהחרדל מזיק לתבואה, על כן ברור לצופה מהצד שאינו כלאיים, ברם לתבואה נזקו פחות גדול 73 הרמב"ם עצמו סותר את עצמו כפי שהראה פליקס, שם. מכל מקום, הרמב"ם מהלך לשיטתו שאסור לסמוך ירקות לתבואה ובחרדל וחריע היה מקום להקל, ומשנתנו מחדשת שגם כאן אסור לסמוך. . ברם, להערכתנו החרדל והחריע מזיקים באותה מידה לכל גידול שלידם. הנימוק של היזק גדול לא נאמר בשעתו כאשר דיברה המשנה שזונין וחיטים אינם כלאיים זה בזה 74 ראו פירושנו לפ"א מ"א. ; לו היה זה נימוק להיתר כלאיים היו המקורות משתמשים בו בכמה מהמשניות הקודמות. על כן דומה שאין לנימוק זה בסיס איתן בעדויות שבידינו וראו תמונה 20 ותמונת השער.

5בתוספתא שנויה משנתנו באופן שונה במקצת: "אין מקיפין חרדל חריע אלא לחיסית בלבד, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר לכל מקיפין חרדל חריע חוץ מן התבואה. רבן שמעון בן גמליאל אומר לערוגיות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל חריע" (פ"ב ה"ה; ירו', כח ע"א). השוני הראשון הוא שבתוספתא שנוי "מקיפין" ולא "סומכין". בירושלמי מדגישים: "כיני מתניתא אין מקיפין הא לסמוך סומכין" (כח ע"א). כלומר, אסור להקיף את השטח הזרוע בחרדל, אבל מותר לזרוע לידו חרדל בפאה אחת של השדה. מהירושלמי ניתן להבין שנוסח זה מצוי במשנה עצמה. המונח "כיני מתניתא" הוא לעתים קרובות פירוש, ולעתים שינוי נוסח במשנה 75 אפשטיין, מבוא, עמ' 508-441. . אם כן, הירושלמי מעדיף את נוסח התוספתא או שאף הכיר נוסח זה. בכל נוסחאות המשנה שבידינו "סומכין", ונראה שכך היה הנוסח שעמד לפני אמוראי ארץ ישראל. על כן כפשוטה התוספתא חולקת על משנתנו, והתלמוד מצדד בתוספתא ורוצה להגיה את המשנה לפי התוספתא. באופן כללי ברור שהקפה ממין אחר חמורה יותר מסמיכה בפאה אחת בלבד. מינוח אחר להקפה הוא חבישה. גם להלן בפירושו למשנה י ידגיש הירושלמי שמותר לסמוך מינים שונים של תבואה, אך לא לחבוש (כח ע"ד).

6הסברנו ש"להקיף" משמעו הקפת שדה הירק בחרדל מכל כיווניו, כמו לחבוש, וכן מפרש בעל מלאכת שלמה. אבל אפשטיין הסביר ש"מקיפין" משמעו מחוברים ומקושרים, שהגבעולים נבלעים זה בזה 76 אפשטיין, מבוא, עמ' 446. . קשה להניח שמצב של התערבבות הגבעולים אינו כלאיים, ודומה ששאלה זו היא הנשאלת במשנה יא, ושם נקבע שאם צמח אחד מסכך על השני אין זה כלאיים. על כן נראה לקבל את ההסבר ש"חבוש" הוא זרע שהוקף מארבעה צדדיו, כפי שעולה מהמקבילות במסכת 77 מוסקוביץ, פתרון, עמ' 80-73. .

7עוד מתברר מהתוספתא שמשנתנו כרבי יהודה, אבל רבי מאיר מצמצם את ההלכה וקובע שמותר להקיף רק "חיסית" או "חיסיות", כלומר ירקות שהם צמחי פקעת. התוספתא מונה אותם: "אילו הן מיני חוסית: הלוף, והשום, והבצלים, והקפלוטות, רבי יהודה אומר אין לך מיני חוסית אלא קפלוט בלבד" (תרומות פ"ט ה"ג) 78 התוספתא מסבירה את המשנה שם, פ"י מ"י. . כולם ירקות נמוכים שעליהם גדולים ועל כן ההבדל בינם לבין החרדל נראה לעין, ואין חשש שהצופה יסבור כי הם כלאיים. ההסבר אינו משכנע, וההבחנה בין סוגי הירקות אינה נהירה. ייתכן גם שההסבר נעוץ במנהגי הזריעה שאיננו מכירים. את החרדל נהגו לזרוע בשולי השדות, ואולי נהוג היה לזרעו ליד ירקות מסוימים (ירקות החיסית) ולא ליד ירקות אחרים.

8רבן שמעון בן גמליאל מחמיר יותר ומאפשר להקיף רק ערוגות ירק קטנות ולא גדולות. פליקס מסביר שהחרדל יסתיר את הערוגות וצמחי הירק לא ייראו כלל. הסבר זה קשה במקצת, שהרי קשה להניח שהערוגות תוסתרנה לחלוטין והצופה יראה בהסתרה זו אישור לחשדו בדבר גידול כלאיים באותו שדה. בכל אופן מסתבר שערוגות קטנות עלולות להיראות יותר כשדה מעורב (כלאיים) משדה גדול המוקף חרדל. לכן, אולי, רבן שמעון בן גמליאל מתיר להקיף אפילו ערוגות קטנות ואילו רבי יהודה מתיר להקיף רק שדה גדול. כל זאת בהנחה שבשדה גדול חשש מראית העין קטן יותר שכן הצופה יבין שלפניו שדה מוקף חרדל, ולא שדה מעורב.

9והסומך לבור – בצד השדה שטח לא מעובד (בור) ומצדו השני של שטח הבור מין אחר. ההיתר במשנה הוא עקרוני ביותר, ופירושו תלוי כמובן במחלוקת הרמב"ם והראשונים שבמשנה ו. לפי הרמב"ם בין שני מינים צריך להיות שדה בור, וזו ההלכה במשנה. לפי יתר הראשונים בין שני מינים לא צריך שטח פתוח, אבל כל זה כשבשני הצדדים שדות של ממש. ("שדה" כאן הוא בית רובע [104 אמות רבועות, 10.5X10.5 אמות].) אם משני הצדדים שדות קטנים יותר, יש צורך בשטח פתוח (בור) שיפריד בין המינים השונים.

10[ ו ] לניר – ניר הוא שטח חרוש. בדרך כלל חרשו לפני הזריעה, אך שדה כזה לא ייקרא "שדה ניר" אלא "שדה מזרע". מדובר, אפוא, בשדה הנמצא בשנת ניר במסגרת מחזור זרעים. כפי שכבר נאמר לגבי פשתן 79 ראו פירושנו לעיל מ"ז. , חיטים זרעו רק אחת לשנתיים ובשנה השנייה הנירו את השדה, כלומר חרשו אותו פעמים מספר כדי שהשדה ייפתח לגשם ורגביו יתפוררו. הסדר זה רמוז בדברי התוספתא: "החוכר שדה מחבירו – לא יהא לו נרה שנה אחר שנה, ולא זורעה שנה אחר שנה. חכרה הימנו לזמן מרובה, נרה שנה אחר שנה וזורעה שנה אחר שנה. המקבל שדה מחבירו לא יהא נייר חצייה וזורע חציה, ולא זורעה שני מינין. החוכר הימנו שתי שדות, נייר אחת, זרע אחת, זורע שני מינין. החוכר עיר מחבירו, נאר חציה, וזורע חציה, וזורעה מינין הרבה" (בבא מציעא פ"ט הכ"ה-הכ"ו). המדובר כאן במי שחכר שדה, שני שדות או "עיר", כלומר בית אחוזה 80 ראו הנספח למסכת דמאי. . בכל המקרים הללו הסדר החקלאי הוא שאת השדה זורעים פעם בשנתיים והשנה השנייה היא שנת ניר 81 האריך בכך פליקס, כלאים, עמ' 30-25. .

11[ ו ] לגפא – הגפה נזכרת במקורות מספר יחד עם הגדר. עם זאת אין הגפה גדר רגילה, שהרי בכמה מקורות היא מופיעה ברשימה עם הגדר, כמו במשנתנו, ומשמע שהיא דומה לה אך אינה זהה 82 כגון קהלת רבה, ט א, ומשנת בבא מציעא שתצוטט להלן. הר"ש פירש שגפה היא גדר ללא טיח. אבל פירוש זה קשה, שכן בארץ ישראל הקדומה היו כל גדרות השדה ללא טיח, הוא הדין לקירות הבתים. אבל ייתכן שגפה היא גדר רעועה וגסה יותר. . במיוחד מקבילה משנתנו למשנה בבא מציעא (פ"ב מ"ג) שבה נקבע שמה שנמצא אחרי הגפה ואחרי הגדר אין לו דין אבדה, ולמעשה זו אותה הלכה כמו משנתנו. משנת בבא מציעא מצטרפת למשניות המהלכות בשיטת בית שמאי 83 לרשימה חלקית של משניות מעין אלו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . "גפה" באה מלשון "אגף" או "אגוף" 84 ראו פירושנו לפסחים פ"ז מי"ב. שמשמעו צד הפתח. לדעתנו הגפה הא מדרגה בנויה, "טרסה" בשפת החקלאות הערבית המסורתית. חקלאים שרצו לשמור חפץ הניחו אותו בצדה ולא באמצע השדה. [ ו ] לדרך – הדרך היא אחת התופעות התדירות בארץ ישראל, ובעיקר בתחומיה ההרריים. בין שאר התפקידים שנטלה על עצמה הנהגת הקהילה היה התפקיד לבנות דרכים בין העיר (העיירה הכפרית) ועיירות סמוכות, ובין העיר ושדותיה. כל זאת בנוסף לרשת הכבישים שסלל השלטון הרומי 85 ספראי, הקהילה, עמ' 199-189; דר, שומרון, עמ' 229-196. . במשנתנו מדובר בדרך העוברת בתוך השדה, ומן הסתם אין הכוונה לכביש הרומי הגדול והרחב אלא לדרך "היחיד" שרוחבה כארבע אמות. בשטחים הרריים הייתה לדרך גדר שתחמה אותה, או טרסה שתמכה בה. אבל לעתים הייתה הגדר נמוכה ביותר, נדבך אחד או שניים, ולכן צריכה משנתנו למנות את הדרך ואת הגדר (איור 20, איור 21), ולגדר שהוא גבוה עשרה טפחים – זה הגובה הסטנדרטי של גדר כדי שתיחשב מבחינה הלכתית. שטחי המטע והגינה היו מוקפים בדרך כלל בגדר. הבקעה, כלומר שטחי המזרע, אינה מוקפת גדר, אך לעתים בנו בה גדר. דיון על כך מצינו במסגרת יחסי שכנים, סביב השאלה האם שכן אחד יכול לכפות על חברו להתקין גדר ביניהם: "מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו, אבל בבקעה, מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו" (משנה, בבא בתרא פ"א מ"ב).

12ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורוחב ארבעה – החריץ הוא תעלה, בדרך כלל תעלה למים או לניקוז, ולאילן שהוא מסך על הארץ ולסלע שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה – הסלע הנזכר הוא שטח טרשים התדיר באזורי הארץ ההרריים. כל אלו מהווים תחום המפריד בין שדות כלאיים.

13בתוספתא מופיעה תוספת: "היו משוכות מן הגדר שלשה טפחים, לא יפחות משלשה תלמים מפולשין, כדי שיהיו נראין כשורה" (פ"ב ה"ו). גם משפט זה תלוי, כמובן, באותה מחלוקת ראשונים כמו המשנה. לפי שיטת החולקים על הרמב"ם, אם אין הגדר מבדילה לחלוטין בין השדות אלא השדה נמשך מעט מהגדר וכך נוצר מצב שבשני השדות מינים שונים ללא גדר ביניהם, צריך השדה לכלול לפחות שלושה תלמי פתיח, כמו במשנה ו. שם גם מתנהל דיון על אורכם המינימלי של תלמים אלו.