משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ג:ב

1משנה ב מסייגת את משנה א.

2כל מין זרעים אין זורעים בערוגה כל מין ירקות זורעים בערוגה – ההיתר לזרוע חמישה מינים בערוגה אחת הוא ב"ירקות" בלבד ולא ב"זרעים". המונחים "ירקות" ו"זרעים" משמשים כאן שלא בצורה הרגילה אלא במשמעות של זריעה ל"ירק", כלומר לגידול עבור שימוש הבעלים לאכילה, בניגוד לזריעה ל"זרעים" שמשמעו ייצור זרעים. מהדוגמאות בהמשך עולה שאפילו הגדרה גמישה זו אינה מסכמת את המשנה, ולמעשה ב"זרעים" הכוונה לצמח מתפשט וב"ירקות" לצמח שאינו מתפשט, כפי שנראה להלן. ההבדל מובן, שכן ירקות אינם מיתמרים לגובה והצופה יבין מיד שאין כאן ערוגה מעורבת אלא צירוף של "ראשי תור", כמו שפירשנו, אבל בגידולי זרעים הצמחים מתערבבים והערוגה נראית ככלאיים.

3הרמב"ם מסביר שהירקות נזרעים מעט ועל כן הותר לזרעם ערוגות ערוגות בהסדר של משנה א, ואילו הזרעים זורעים מהם שדה גדול ולכן אסור לזרעם ערוגות ערוגות אלא שדות נבדלים. בדרך זו מהלכים ראשונים נוספים (רא"ש ועוד). זו פרשנות הגיונית ורֵאלית.

4החרדל – החרדל הוא צמח המוצג כיוצא דופן לענייני כלאיים. הוא נתפס כצמח הגדל לגובה, מתפשט ומאפיל על שכניו (לעיל פ"ב מ"ח-מ"ט), ולכן יש להרחיקו משדה תבואה יותר מהרגיל. על כן גם כאן אין לזרעו בערוגה עם ירק אחר, אף לפי ההסדר שתואר לעיל.

5ו [ ה ] אפונים השופים – המשנה מדברת על שני סוגי אפונה, "השופים" שהם "מין זרעים" ו"הגמלונים" שהם "מין ירק". האפון הוא צמח החִמצה של ימינו 18 פליקס, עולם הצומח, עמ' 162. , ונקרא כך על שם התרמיל שיש לו צורה של אף. סיוע לזיהוי זה יש בירושלמי המתאר את התנהגותו הנלוזה של כוהן גרגרן. כל הכוהנים קיבלו מלחם הפנים פרור בגודל אפון, ואותו כוהן נטל יותר מחלקו וכונה "בן האפון" על שם התנהגותו. התלמוד דורש עליו את הפסוק "אלהי פלטני מיד רשע מכף מְעַוֵל וחומץ" (תהילים עא ד), וזה משחק מילים על בסיס אפון = חומץ (חִמצה). לתרמיל מראה שעיר במקצת, ומדובר על "שיער האפונה" שאינו נאכל (משנה, שבת כג ע"א). חז"ל הבחינו בין אפונים לבנים ושחורים (משנה, טבול יום פ"א מ"ה; ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג). לפי ההקשר שם האפונים השחורים הם גרעינים שאינם נדבקים זה לזה, והאפונים הלבנים יוצרים מעין עיסה שהיא חיבור טומאה. את האפונים אכלו בדרך כלל מבושלים, וחכמים מדגישים שאף על פי כן גם אפונים חיים הם בבחינת אוכל (ירו', פאה פ"ח ה"ה, כ ע"ד; פ"ג ה"א, כ ע"ד). לפי ההקשר של משנתנו אפונים שופים הם אפונים הצומחים ומיתמרים לגובה, ואפונים גמלונים נשארים נמוכים בגבעולים בודדים. ההלכה חוזרת בתוספתא, אך במקום אפונים נזכרים הפולים שהם צמח קרוב (פ"ב ה"ח).

6מן זרעים – חרדל ואפונים שופים הם מין זרעים ואין לזרעם בערוגה עם מין אחר, אפונים הגמלונים מין ירק – כפי שפירשנו מותר לזרעם בערוגה לפי ההסדר במשנה הקודמת. בתוספתא נקבע במפורש שמה שקובע הוא רשימת המינים ולא מחשבת זרע או מחשבת ירק, "ושאר ירקות שדה וירקות גנה אף על פי שזרען לזרע אין זורעין אותן בערוגה אחת" (פ"ב ה"ח; ירו', כח ע"ג). יש לגרוס בתוספתא ההפך, כבמשנתנו ובמקבילה בירושלמי 19 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 615. .

7גובל 20 לנוסח המילה "גובל" או "גבול" ראו במשנה הקודמת. שהוא גבוה טפח וניתמעט כשר שהיה כשר מתחילתו – בדרך כלל אין לזרוע כלאיים ואף לא לקיים כלאיים, ואם היה השדה כשר ונפסל מכשרותו אסור לקיים את הכלאיים. כך, למשל, אם היו שני שדות סמוכים זרועים מינים שונים וביניהם גדר – אין הם כלאיים, אבל אם הגדר נפרצה יש לתקנה בדחיפות ואין לקיים מצב של כלאיים אפילו בדיעבד (להלן פ"ד מ"ד). ברם, במשנתנו דין שונה. אם לערוגה גובל גבוה טפח ובעליו ניצל את זכותו לזרוע בו שלושה עשר מינים כמו במשנה א, מותר לו לקיים את הזרעים השונים גם אם הגובל התמוטט. ההלכה מעידה על כך שהאיסור לזריעה מעורבת נחשב להחמרת יתר, ואין להחמיר בו עוד.

8הירושלמי מבהיר שתי נקודות: "ושאר זירעוני גינה שאין נאכלין אף על פי שזרען לזרע נותנין אותו על גבי ערוגה. נתמעט כשר – אמר רבי אימי הדא דאת אמר לזרעים שבו הא לזרע בו כתחילה אסור" (כח ע"ג). כלומר: א. שאר הירקות נחשבים לירק ללא קשר למטרת הזריעה. ב. אם הגובל התמוטט מותר רק לקיים את הזרע הקיים, אך לא לזרוע זרע חדש.

9התלם ואמת המים שהן עמוקין טפח זורעין בתוכם שלשה זירעונים אחד מכן ואחד מיכן ואחד באמצע – לדעתנו פִסקה זו במשנה היא אחד המפתחות להבנת משנה א של הפרק, וכלל דיני כלאיים, ונפרשה בהתאם.

10במשנה לא נאמר מה רוחב התלם או אמת המים. אמת המים עשוייה להיות רחבה או צרה, אבל התלם הוא תמיד צר ביותר. תלמים של "פתיח", שהיא החרישה הראשונה, הכבדה והעמוקה, הם שתי אמות (ראו פירושנו לפ"ב מ"ו), אם כן תלם רגיל הוא פחות משני שליש אמה (ארבעה טפחים), כלומר כשני טפחים. זה גם הרוחב הרגיל של פס חריש (תלם) במחרשה רגילה. רוחב כף המחרשה הוא עד שמונה ס"מ (זה הרוחב של סכיני המחרשות המוכרים לנו מתקופת המשנה והתלמוד [איור 36]). אמת המים אמורה להיות, אפוא, ברוחב דומה, ואם כך הוא אין הכוונה לאמת מים בנויה שרוחבה לפחות 50 ס"מ (ללא הדפנות, ולפחות 80 ס"מ עם הדפנות), אלא לתעלה רדודה שנועדה להעברת מים מהמעיין לשדה (איור 37). תעלות כאלה נמצאות בשדות שלחין, ומספרן בארץ לא היה גדול. פירושנו מוכח מהתוספתא המקבילה (פ"ב ה"ט) המדברת במפורש על תלמיות של טפח. יש עוד להעיר שהתלם אמנם כרגע עמוק, אבל תוך זמן קצר כל פני השדה מתיישרים והצופה לא יבחין אלא בזרע השונה.

11על בסיס התיאור העובדתי יש להבין את המשנה. הפרשנים המסורתיים פירשו, בדרך כלל, שרוחב התלם שישה טפחים ומותר לזרוע בו שלושה מינים, שכן המרחק ביניהם לפחות שלושה טפחים כמו שפירשו במשנה א 21 ראו הר"ש, מלאכת שלמה, הרע"ב ועוד. . ההבדל הוא שמשנה א מדברת על חלקה רבועה ומשנתנו על חלקה מלבנית ארוכה, והמשנה מדברת רק על מספר הזרעים שניתן לזרוע ברוחב התלם ואילו לאורכו יש להשאיר את המרווחים ה"רגילים" שעל רוחבם ניתן ללמוד ממשנה ג. כאמור במשנה א היו מפרשים שהסתפקו ברווח של טפח וחצי בין מין למין, ולשיטתם רוחב התלם צריך להיות לפחות שלושה טפחים. שני פירושים אלו קשים ביותר, שהרי רוחב התלם קטן יותר. אין זאת אלא ששני הזרעים הקיצוניים נחשבים כ"ראש תור" של השדה הסמוך, והזרע באמצע הוא בערוגה נפרדת ומותר לקיימו אפילו אם הוא מין שונה מיתר שני הזרעים שבצדדים. לפי הסבר זה שני הזרעים בצדדים צריכים להיות מאותו מין כמו יתר השדה. עוד היו שפירשו שבתלם מותר לזרוע שלושה מינים משום שיש היכר שאין זה שדה כלאיים. ניחא באמת המים, אבל תלם הוא שדה רגיל ולאחר זמן אופיו כתלם מיוחד נעלם, ואיזה היכר יש כאן?! אלא יש לחזור לפירושנו שהתלם עמוק טפח ואינו כפני השדה, והזריעה בתלם נתפסת כראש תור.

12בתוספתא אותה הלכה אך על ערוגה-גומה: "א. מותר אדם לעשות בתוך שדהו תלמיות קטנות של טפח טפח וליתן לתוכן שלשה שלשה מינין: אחד מיכן, ואחד מיכן, ואחד באמצע. ב. מותר אדם לעשות בתוך שדהו ערגיות קטנות של ששה ששה טפחים וליתן לתוכן חמשה מינין: ארבע על ארבע רוחות ערוגה, ואחת באמצע. ג. ומותר אדם לעשות בתוך שדהו גומא קטנה שהיא עמוקה טפח וליתן לתוכה ארבעת מינין והופכן לארבע רוחותיה" (פ"ב ה"ט). הלכה ב היא משנה א. הלכה א היא משנתנו, ומודגש שרוחב התלם טפח, והלכה ג אינה במשנה והיא הרחבה של המשנה להלן (מ"ה). מצד אחד היא דומה לדין ערוגה שבמשנה א, אבל בה מדובר בארבעה זרעים בלבד משום שזו גומה קטנה, ואילו היה זרע אמצעי היה נוגע בזרעים שבפינות, ועד כדי כך לא התירו חכמים. מצד שני היא גם דומה להלכה במשנה ה שדי בהטיית השער (העלים) לכיוונים נפרדים. אם יש זרע באמצע הרי ששערו יוטה לכיוון אחד המינים האחרים ולכן הדבר אסור.

13תוספתא זו היא הסיבה לכך שנאלצנו להציע במשנה א פירוש שאינו בספרות המפרשים הקדמונים, וכאמור לירושלמי ולבבלי שם פירושים אחרים.