משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ד:א

1בפרקים ד-ז ערוכים הדינים לכלאי הכרם. בראש פרק ח סדורות הלכות המבדילות בין כלאי הכרם לכלאי זרעים ולשאר סוגי הכלאיים. החמורים מכל סוגי הכלאיים הם כלאי הכרם. כלאי זרעים אסורים בזריעה ובקיום אך מותרים באכילה ובהנאה, ואילו כלאי הכרם אסורים אף בהנאה 1 ראו במבוא למסכת. , כל זאת משום שהתורה מזכירה במפורש את כלאי הכרם. בתורה נזכרים רק כלאי הכרם וניתן היה לפרש שכל דין כלאיים חל רק בכרם, אך חכמים פירשו את הדין כחל על כל הנטיעות: "לא תזרע כרמך כלאים – לרבות הנטעים" (ספרי זוטא לדברים, כב ט, עמ' 337). מספרי זוטא ניתן להתרשם שחז"ל ראו בכלאי ירקות דין כמו כלאי הכרם. בפועל היחס מקל בהרבה. קשה מאוד לקבוע מה מעמדם של כלאי ירקות במערכת ההלכתית הממוסדת (דאורייתא, דרבנן, סייג וכו'), ואכן כפי שכתבנו במבוא הכללי לפירוש המשניות בתקופת התנאים טרם התגבשה מערכת מסודרת של חלוקת ההלכות ומיונן לקבוצות (כולל העונש עליהן). הלכות כלאיים הן דוגמה להיעדר מבנה משפטי אחיד וממוין. לא כאן המקום לברר את התפיסות האמוראיות, ובעיקר הבתר-אמוראיות, בהקשר זה.

2קרחת הכרם – שיעורה של קרחת בכרם, שיעורו של השטח שחרבו או נעקרו גפניו ומותר לזרוע בתוכו זרעים ולא יהא בהם משום כלאי הכרם, בית שמי אומרים עשרים וארבע אמות – על עשרים וארבע אמות. קרחת הכרם ששטחה עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות נחשבת לשדה בפני עצמו אף על פי שהכרם מקיפו מכל צדדיו. שיעורה של האמה הוא מעט יותר מחצי מטר.

3בית הלל אומרים שש עשרה אמה – שש עשרה אמות על שש עשרה אמות. שטח זה דיו להוות קרחת הכרם. בתוספתא ראש פרק ג מבוארת ההלכה במשנתנו: "אי זו היא קרחת הכרם, כרם שחרב אמצעו ונשתיירו בו ארבעה וחמשה גפנים 2 צ"ל: חמשה וחמשה גפנים. ראו ליברמן, עמ' 621, ונראה שהמילים "ארבעה" ו"חמשה" נכתבו מתוך שגרה, שכן זהו צירוף רגיל בלשון המשנה. ראו להלן הערה למשנה ו. בין מארבע רוחות בין משלשת רוחות ובין משתי רוחות זו כנגד זו". התוספתא אינה קובעת מה גודלה של קרחת הכרם. היא באה לפרש מה היא קרחת הכרם שעל שטחה חלוקים בית שמאי ובית הלל במשנה. המחלוקת מצוטטת במדרש תנאים (ספרי זוטא לדברים, כב ט, עמ' 337).

4מחול הכרם – מקום פנוי בצד הכרם 3 כך מתברר מן המחלוקות במשנה ב ומשנה ג. התנאים חלוקים אם מחול הכרם הוא השטח שבין הכרם לגדר או השטח שבין כרם לכרם. , ומסתבר שהיה מיועד למחולות בלילות בציר הענבים. בלילות הקיץ שהו רבים בכרם כדי לשמור על היבול ועל היין בגת, ובלילות או בלילה קבוע אף נערכו מחולות בכרם. זה הוא ששנינו בסוף משנת תענית: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים". בירושלים היה מאורע גדול, אך במידה זו או אחרת היו מחולות בכרמים במקומות אחרים. יש להניח שלאחר החורבן פסק המנהג לקיים אירוע גדול בקנה מידה ארצי, אך לא פסקו המחולות במגזר המקומי. במשנה ב ובמשנה ג חלוקים תנאים בהגדרת מחול הכרם, ומסתבר שהנוהג כבר לא היה קיים בימיהם. ייתכן שנוהג זה יסודו בארץ יהודה, ארץ הכרמים, ובמיוחד בהר יהודה; עם ירידתו של היישוב היהודי בהר יהודה לאחר מלחמת החורבן, ובמיוחד לאחר מלחמת בר כוכבא, בטל הנוהג 4 ייתכן גם שנוהג הריקודים בטל בהשפעת דיני הצניעות שתבעו חכמים מהציבור. עם זאת, אין בספרות חז"ל הסתייגות מחג הכרמים בט"ו באב, אף על פי שיש בו פוטנציאל לסטייה מדיני הצניעות הראויים. . אף רבן שמעון בן גמליאל מוסר על נוהג שכבר אינו קיים, ושאינו נוהג בגליל בדור אושא. אף בהלכה זו עלינו לפרש, בהתאם לדברי התנא בהמשך המשנה, מה שיעורו של שטח מחול הכרם שניתן להביא אליו זרע.

5בית שמי אומרים שש עשרה אמה – פנויות, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה – פנויות, ואי זו היא קרחת הכרם – המשנה חוזרת למונח "קרחת הכרם" כדי לפרשו, כרם שחרב מאמצעו – והשטח פנוי. בכמה כתבי יד (ז, ג5, ג15, כ) נוסף "ונשתיירו בו חמש גפנים מיכן וחמש גפנים מכאן" 5 השינויים בין כתבי יד אלו מועטים. , וכן מעיד בעל מלאכת שלמה "ואית דגרסי... והיא גרסת שבוש". לנוסח זה, אפוא, שורשים עמוקים, אך הוא כנראה טעות ונגרר מההמשך (פ"ו מ"ו), כפי שהעיר בעל מלאכת שלמה. מכל מקום בתוספתא, שכבר צוטטה, הגדרה מינימלית יותר: "אי זו היא קרחת הכרם כרם שחרב אמצעו ונשתיירו בו ארבעה וחמשה גפנים בין מארבע רוחות בין משלשת רוחות ובין משתי רוחות זו כנגד זו" (פ"ג ה"א; ירו', כט ע"א). אם כן זהו כרם מסודר שרוב השיחים בו נעקרו ונשארו מעט גפנים, אלא שעדיין צורת כרם עליהן.

6אם אין שם שש עשרה אמה – פנויים מעצי הכרם, לא יביא זרע לשם – אבל היו שם שש עשרה אמה – על שש עשרה אמה פנויים, נותנין לו עבודתו – נותנים לכרם כדי עבודת הכרם והיא ארבע אמות לכל צד, כפי ששנינו להלן (פ"ו מ"א) כי שטח עבודת הכרם "נותנין לו עבודתו ארבע אמות". ארבע אמות הוא השיעור "כדי שיהא הבקר עובר בכליו" 6 הם דברי רבן גמליאל במשנה, שביעית פ"א מ"ה. , כלומר זוג בהמות עם המחרשה. הסוגיה במסכת בבא בתרא מסכמת: "דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנה ארבע אמות (משנה, בבא בתרא פ"ב מי"ב), ותני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם" (פג ע"א), וזורע את המותר – את שמונה האמות שבאמצע.

7במשנתנו שני חלקים. בחלק הראשון מחלוקת בית שמאי ובית הלל במידתם של קרחת הכרם ומחול הכרם, ובחלק השני פירוש מה היא קרחת הכרם וקביעת השטח לפי דברי בית הלל מבלי להזכיר שזו מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. אין זו דרך הצעת הדברים הרגילה במשנה. לפנינו חזרה על הדברים תוך התעלמות מן המחלוקת. מסתבר שלפנינו צירופן של שתי משניות. המשנה הראשונה שנתה את קרחת הכרם ומחול הכרם במחלוקת בית שמאי ובית הלל, והמשנה השנייה מאוחרת הימנה ושנתה את שתי ההלכות, לאחר התהליך של התקבלות ההלכה כבית הלל, בסתם וכדעת בית הלל. במשנה שנייה זו בא הסבר קצר מה היא קרחת הכרם ומה הוא מחול הכרם. עורך המשנה צירף את שתי המשניות זו לאחר זו, הראשונה לפי הנוסח הקדום והשנייה לפי הנוסח המאוחר והמבואר. שיטת עריכה זו אינה השיטה הרגילה, אך בכמה משניות נוספות 7 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; לעיל פ"ב מ"א ומ"ז ועוד. פותחת המשנה בהכרזה הלכתית ואחריה מחלוקת. ההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת. בכמה מהמקרים האלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא?", ומוצא חידוש כלשהו בדעה השלישית. לפי פשוטם של דברים לפנינו עדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות. באחת נקבעת ההלכה, ובאחרת מובאת המחלוקת שבעקבותיה נפסקה ההלכה כפי שנפסקה ברישא של המשנה. במקרה שלנו הסדר הפוך, אך זה אותו עיקרון סידורי.