משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ד:ה

1המשניות בפרקנו עד משנה ה סודרות את ההלכות של נטיעת זרעים ליד הכרם, והמשניות ממשנה ה ועד סוף הפרק דנות בהגדרת הכרם, אימתי גפנים מספר או שורות מספר קרויות "כרם".

2הנוטע שורה של חמש גפנים בית שמי אומרים כרם – שורה אחת של חמש גפנים מהווה כרם, והבא לזרוע ליד הכרם צריך להרחיק ארבע אמות, בית הלל אומרים אינו כרם – ואין דינן אלא כגפנים בודדות ויחידות ודי בהרחקה של שישה טפחים, כנאמר למעלה במשנה: "של גפן יחידית נותנים לה עבודתה ששה טפחים".

3עד שיהוא שתי שורות – של שלוש גפנים כל אחת. לו הייתה רק המשנה לפנינו ניתן היה להסביר שבית הלל מחמירים ותובעים שתהיינה שתי שורות של חמש גפנים, אבל מההמשך במשנה הבאה ברור שדי בחמש גפנים ובלבד שתהיינה מסודרות בשתי שורות. לדעת בית שמאי ודאי שבמקרה זה הגפנים הן כרם, שהרי יש שם יותר משורה, ולדעת בית הלל אין זה כרם שהרי הם תובעים עשר גפנים. אין זאת אלא שבית הלל דורשים אותו מספר גפנים (חמש גפנים), אבל שתהיינה מסודרות בשתי שורות, והמשנה הבאה דנה בשאלה כיצד הן צריכות להיות מסודרות. כך כותב הרמב"ם בפסקיו: "היו שתי שורות הרי אלו כרם וצריך להרחיק ארבע אמות מכל צד ואחר כך יזרע. וכמה יהיה בכל שורה שלש גפנים או יותר" (פ"ז ה"א-ה"ב). פירוש זה לדברי בית הלל אינו אמור במפורש בסוגיה בתלמוד הירושלמי, אולם דברי התנא במשנה הבאה מניחים זאת כעובדה ששתי שורות שבכל אחת מהן יש שלוש גפנים הרי זה כרם, וכפי שאמרנו. הדברים מפורשים יותר בתוספתא. התוספתא דנה בכרם שחרב: "כמה תהא מטעתה, שלש כנגד שלש" (פ"ג ה"ג) 18 הדברים מוסבים על משנתנו ראש פ"ו. , ובירושלמי (כט ע"ב) בדיון על מחול הכרם נאמר בשם רב שאין דין מחול הכרם על כרם קטן, "ואי זהו כרם קטן שלש כנגד שלש". ההלכה הרווחת הייתה ששתי שורות של שלוש שלוש גפנים דינן ככרם.

4המשניות בפרקנו, התוספתא והסוגיה בתלמוד מהלכים בשיטה של שתי שורות וכדעת בית הלל, אולם ההלכות במשנה ובמדרשי ההלכה בדין החוזרים מן המערכה, כל "אשר נטע כרם ולא חללו" (דברים כ א-ט), חוזרות ושונות את שיטת בית שמאי ששורה של חמש גפנים היא כרם. המשנה בסוטה שונה: "'ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו' וגו' – אחד הנוטע הכרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל" (פ"ח מ"ב). הכרם הוא, אפוא, חמישה אילנות, והמשנה מרבה אף שאר אילנות מאכל. כיוצא בו שונים התוספתא (פ"ז הי"ח, וכן מעשר שני פ"ה הי"ד ועוד), הספרי (דברים, פיס' קצה, עמ' 235) ושני התלמודים (ירו', סוטה פ"ח ה"ה, כב ע"ד; בבלי, שם מג ע"ב). הניסוח קרוב יותר לדעת בית שמאי, ואין אזכור מיוחד לחובה שתהיינה בכרם שתי שורות. רק בקושי ניתן להעמיד את הניסוח הזה כבית הלל ולומר שחמשת העצים נטועים בשתי שורות. ההלכה הקדומה נשנתה, אפוא, בשיטת בית שמאי, כדרכה של ההלכה בימי בית שני שנשנתה ונהגה כבית שמאי 19 ביכלר, הלכה כבית הלל. . עם התרווחותה של ההלכה כבית הלל שינו ונהגו כבית הלל. הלכות כלאיים היו חלק מן המציאות היום-יומית והן נשנו כדעת בית הלל, אך בדיני יציאה וחזרה מן המלחמה שלא נהגו בהם הלכה למעשה לא שונתה המשנה הקדומה.

5המספר חמש אינו מקרי. הוא מופיע פעמים רבות כמספר המהווה קבוצה. חבר של חמישה הוא חבר מנהיגותי, חמש חצרות במבוי, וכיוצא באלו רבים 20 משנה, שביעית פ"ה מ"ז; פ"י מ"ה; מעשרות פ"ב מ"ה; שבת פי"ח מ"א; עירובין פ"ב מ"ג; פ"ו מ"ו; פסחים פ"ט מ"י; תוס', עירובין פ"ה הכ"ט (פ"ח הי"א) ועוד. . בתלמוד הבבלי (שבת קכו ע"ב – קכז ע"א) ביקש רב חסדא להסביר את הלשון "אפילו ארבע וחמש": ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול. את המשך דברי המשנה שם (שבת פי"ח מ"א), "אבל לא את האוצר", הוא מפרש "שלא יתחיל באוצר תחלה", וקובע שמשנתנו היא בשיטת רבי יהודה "דאית ליה מוקצה". שמואל מפרש: "כדאמרי אינשי", כלומר זו דרך דיבור ואפשר לפנות אף יותר. ואמנם זו לשון המשנה במקומות רבים, כגון "מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים" (שבת פט"ו מ"ג); "ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים" (יבמות פי"ג מ"א); "ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים" (סנהדרין פ"ו מ"א), ועוד הרבה 21 הנחתו של בעל התוספות יום טוב למשנתנו שלשון המשנה נמשכת אחר תשלומי ארבעה וחמישה של גונבי שה או שור הנזכרים במשנה, בבא קמא פ"ז מ"א, אינה מכרעת, שהרי בתשלומי ארבעה וחמישה של הגנב המספרים מוגדרים וקבועים ואין מוסיפים עליהם. ראו עוד ההערה הראשונה בפרק. . לעתים המספר חמש הוא רֵאלי ומשקף מניין מדויק, ברם לעתים הוא בא לסמן קבוצה מגובשת. במקרה שלנו המניין מדויק, אך נובע מכך שחמישה הם קבוצה.

6גפנים גדלו לעתים בחצר, אך עיקר הגידול היה בכרמים מסודרים. כרם של חמש גפנים אין בו כדי לכלכל משפחה, אך הוא היה יחידת העיבוד המינימלית. אם נטעו כרמים במרחק ארבע אמות זה מזה הרי שבדונם כרם ניתן לנטוע קרוב לשבעים עצים. מחמישה שיחי גפן ניתן להפיק 50-40 ליטר יין 22 לפי חישוב ממוצע של 600 ליטר לדונם. החישוב משוער, ומתבסס על הישגי הכפר הערבי המסורתי. . אין בכך כדי לכלכל אדם וודאי שלא משפחה, ואף לא לספק את צורכי היין של אדם בודד 23 לחישוב ראו פירושנו לשביעית פ"ה מ"ז, ופאה פ"ח מ"ה. .

7לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם – מן ההלכה המחמירה של בית שמאי הקובעת ששורה אחת מהווה כרם עולה אף הקלה: הזורע בתוך ארבע אמות הסמוכות לכרם ועבר על ההלכה של איסור כלאי הכרם, בית שמי אומרים קידש שורה אחת – הכרם נאסר מחמת איסור הכלאיים ונאסר אף בהנאה, וכלשון הכתוב: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב ט). שורה אחת מהווה כרם ולכן, לדעת בית שמאי, לא נאסרו כל הגפנים שבכרם אלא הכרם הקרוב, השורה הראשונה הסמוכה לזרעים שנזרעו, ו בית הילל אומרים קידש שתי שורות – שהרי לדעת בית הלל אין הגפנים קרויות "כרם" עד שתהיינה שתי שורות, וכשזרעים מקדשים את הכרם הם מקדשים שתי שורות. דברי בית הלל המקלים ומתירים לסמוך עד שישה טפחים לשורה אחת עולה מהם חומרה אם זרע סמוך לכרם שיש בו יותר משורה אחת. אין במשנה הסבר כיצד מחשבים את השורה. אם ארבע האמות הזרועות הן במרכז הכרם הרי שיש לפחות ארבע שורות, לארבע רוחות העולם; גם לא נאמר כמה גפנים תהיינה בכל שורה. בירושלמי נוספים פרטים מספר על כך, והראשונים ניסו להשלים את החסר בכוח לימודם וחריפותם 24 ראו, למשל, פירוש הר"ש והסתייגותו של הרא"ש למשנתנו. . להלן (פ"ה מ"ה) נראה גישה אחרת להלכה זו, גישה הקרובה לשיטת בית הלל אך אינה זהה לה.

8במשנת עדויות בפרק הרביעי והחמישי נמנות ההלכות שהן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. בפרק הרביעי נמנות עשרים ושלוש הלכות שהן מקולי בית שמאי ונשנות בסתם. רבי יוחנן מוסר בתלמוד הירושלמי (ביצה פ"א ה"א, ס ע"ב) שאלו הם דברי רבי מאיר; בפרק החמישי מוסיף עליהם רבי יהודה שישה דברים, ועליהם מוסיף רבי יוסי במשנה ב עוד שישה דברים. בין ששת הדברים של רבי יוסי נמנית אף הלכה אחרונה זו של משנתנו. רבי יוסי ליקט במשנתו מן המחלוקות השונות שנשנו במקומן ובמסגרתן, והוסיף על הקובץ של ההלכות שבהן בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים. אין לתמוה מדוע אין משנתנו נמנית ברשימות אלו שכן הן בבחינת תנא ושייר, ואינן אלא רשימה חלקית של המקרים שהיו ידועים לתנאים.