משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ה:ז

1המשנה ממשיכה לדון בהלכות של "מקום" כלאיים, בכלאיים שלא זרעם בכוונה אלא הופיעו בדרך זו או אחרת, וכיצד לנהוג בהם.

2היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים – הזרעים נזרעו בכרם על ידו אך שלא בכוונה, או שיצאו – הזרעים, עם הזבלים – בשעה שזיבל, או עם המים – כשהשקה את הכרם, או הזורע – בשדה תבואות בסמוך לכרם, וסיערתו הרוח לאחריו – הרוח הסיעה בסערה את הזרעים לאחוריו והוא לא ידע, ולפחות לא ידע בבירור שהרוח מפזרת זרעים בכרמו, ולכן מותר – לא קידש ואין כאן כל עברה על זריעת כלאיים בכרם. אבל אם וסיעתו הרוח לפניו – הרוח מסייעת לו בפיזור הזרעים, אף בסמוך לכרם, והרי הוא ראה את הזרעים נופלים לפניו 23 ברישא "סיערתו" ובסיפא "סייעתו". "סיערתו" היא הבאת הזרעים לכיוון ההפוך מכיוון הזריעה, ו"סייעתו" היא הבאתם לכיוון הזריעה. כך בכתב יד קופמן וכן ב- א, ב, ג5, ג9, ו, ז, ט, כ, מ, נ, ן, פ. בדפוסים ובמעט כתבי יד איחדו את המונחים ונקטו בשניהם "סיערתו", כך או בכתיב שונה במקצת. רבי יהוסף אשכנזי אימץ את נוסחת כתב יד קופמן וחובריו "ושנראה לו שהיא גירסא יפה". . ההלכה שבמשנה חוזרת בספרי (רל, עמ' 216). על הלכה זו חולק בעל ספרי זוטא לדברים: "היה זורע לדרום ונשבתו הרוח לצפון. היה זורע והלכה לה כדרך הולכתה תלמוד לומר הזרע אשר תזרע" (ספרי זוטא, כב ט, עמ' 339). אם כן, כל זריעת כלאיים עקב הולכת הרוח מקדשת את המעשה. שתי הגישות העקרוניות מצויות בהלכה. הגישה שבמשנה היא שמעשה שנעשה שלא לרצון אינו מהווה הכשר עברה, כשם שהרטבת פרי שלא לרצון אינה מהווה הכשר לטומאה, וגישת המדרש היא שהמעשה נדון לגופו ללא קשר לכוונה, כמו ברוב הלכות שבת, למשל.

3רבי עקיבה אומר אם עשבים – אם גדלו עשבים מן הזרעים האלו, יופך – יחרוש ויהפוך את הקרקע במחרשה.

4אם אביב – אם השיבולים גדלו והן כבר אביב, ינפץ – את הזרעים שהגיעו לאביב. המונח "אביב" כשלב בגידול התבואה אינו נזכר במקורות, וכמעט כל העדויות שבידינו מתקשרות לחודש האביב, ואולי לצמחים שהבשילו באותו תאריך, ולא לגידול כזה או אחר. יש ממפרשי המשנה 24 הר"ש, ובעקבותיו בעל תוספות יום טוב. שפירשו כי "אביב" פירושו שהשיבולים גדלו אלא שעדיין לא הביאו שליש גידולן. כך עולה מן הסוגיה בבבלי מנחות (עא ע"א) המפרשת את המשנה במנחות (פ"י מ"ו) על העומר שמתיר את התבואות שהשרישו לפני הבאת העומר, והיא מבדילה תוך שאלה בין אביב לבין תבואה שהביאה שליש. ספק אם ניתן להסיק מכך שהמשנה שלפנינו אמנם רואה באביב תבואה שלא הביאה שליש. פשוט יותר לפרש את המשנה באופן משפטי פחות כתבואה צעירה. הבאת שליש נזכרת במקורות התנאיים כגבול הקובע האם החיטה היא כבר פרי (אוכל) או ירק הפסול לאכילה (משנה, חלה פ"א מ"ג; תוס', תרומות פ"ב הי"ד), ועל כן חיטה שלא הביאה שליש פטורה ממעשרות ותרומות (משנה, תרומות פ"א מ"ט; תוס', פ"ז ה"י; בבא קמא פ"ו הי"א ועוד). גרעין החיטה שטרם הביא שליש אינו נחשב לזרע ואינו מצמיח (תוס', תרומות פ"ב הי"ד). בהקשר של משנתנו הבאת שליש היא הפיכת התבואה לדגן, ועל כן אביב הוא שלב מקדים יותר ופחות מוגדר. בתלמוד הבבלי מופיע אביב כשלב של גרעין שאוכלים אותו חי בניגוד לקלי (גרעיני חיטה קלויים, בבלי, מנחות סו ע"ב), אבל מהבבלי משמע שאביב הם גרעינים מוכנים אם כי רכים ולחים, ואלו כבר הביאו שליש.

5אם הביאה – התבואה, דגן תידלק – התבואה, שכן כלאי הכרם דינם בשרפה, וכמו שהתלמוד הירושלמי (ל ע"א) מצרף למשנתנו את ששנינו במשנת תמורה: "כההיא דתנינן תמן 'הערלה וכלאי הכרם את שדרכו לישרף ישרף את שדרכו ליקבר יקבר' " (משנה, תמורה פ"ז מ"ה). את הכתוב בספר דברים (כב ט): "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע אשר ותבואת הכרם" מתרגם תרגום יונתן: "דלמא מתחייב יקידתא" 25 שמא יתחייב שרפה. .

6בסוגיה בתלמוד הירושלמי נמסר בשם רבי הושעיא: "אם עשבים יופך [ו]הכל מותר, אם אביב ינפץ הקשין מותרין והדגן אסור, אם הביאה דגן תדלק הכל אסור" (ל ע"א, וראו להלן פ"ז מ"ז). ברם, רבי יוחנן חולק וסובר שהכול אסור. הרמב"ם בהלכותיו כותב: "ואם מצאה שנעשתה דגן הרי זו תשרף ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכות להן" (משנה תורה, הלכות כלאים פ"ה הי"ז).

7אנו פירשנו לפי הנוסח בכ"י קופמן, שבמקרה הראשון מאחוריו סיערתו הרוח ובהלכה השנייה כשהזרע התפזר לאחוריו סייעתו הרוח. נוסח זה מקוים בנוסחאות רבות וטובות, בספרי ראשונים ובנוסחאות עיקריות בתוספתא 26 ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 629 והערה 26. . "רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון הזורע וסיערתו הרוח לאחריו, מותר, מפני שהוא אונס, סייעתו הרוח לפניו

8[אסור] 27 חסר בכ"י וינה, ונמצא בנוסחאות האחרות. " (פ"ג הי"ב). כמו כן: " 'הזרע' – פרט לזרע שיצא הזבלים או עם המים. הזורע והרוח מסערתו יכול שאני מוציא הזורע והרוח מסייעתו תלמוד לומר אשר תזרע" (ספרי דברים, פיסקא רל, עמ' 262).