משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ה:ח

1המשנה מוסיפה לדון ב"מקיים", אלא שהיא מונה שורה של צמחים שאינם מקדשים או שחכמים חלוקים בהם אם הם נמנים עם הזרעים שמקדשים את הכרם.

2המקיים קוצים בכרם – נותן לקוצים לגדול ולהתקיים בכרם. אין אדם זורע קוצים אלא יכול לעקרם ויכול לקיימם, רבי אליעזר אומר קידש – אסר בהנאה את כרמו. התלמוד הירושלמי מסביר: "טעמא דרבי ליעזר שכן מקיימין אותן לגמלים בערביא" 28 ל ע"א, והובאו הדברים בירושלמי לעיל פ"א ה"א, כו ע"ד. . דרכם של יהודי ערביה, השוכנת על גבול המדבר, הובאה פעמים מספר בענייני הלכה, לעניין שבת בנוהגי לבוש של נשים (משנה, שבת פ"ו מ"א) ולעניין כתובה, שבערביה אישה גובה כתובה מן הגמלים (בבלי, כתובות סח ע"א).

3וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים – והרי אין מקיימים קוצים. את דבריו של רבי אליעזר מסביר הירושלמי: "מקום שמקיימין אותן אסורין ומקום שאין מקיימין אותן מותרין" (לעיל פ"א ה"א, כו ע"ד).

4האירוס והקיסוס ושושנת המלך – שלושת אלו הם צמחי נוי. שני הצמחים, האירוס והקיסוס, נזכרים יחד אף בדיני אוהל טומאה. הם נעשים כאוהל לטומאה אם נמצא באוהלם מת או כזית מן המת. באהלות שנינו: "יש מביאין את הטומאה וחוצצין... האירוס והקיסוס" (פ"ח מ"א) 29 וראו הערתו של פליקס למשנת אהלות מהדורת גולדברג, פ"ח מ"א, עמ' 139 הערה 61. . מכאן שיש לחפש אחר צמח היוצר מעין מסך, או שיש לו פריחה גדולה היכולה ליצור אוהל טומאה. המפרשים והמילונים התחבטו בפירוש האיריס והציעו הצעות שונות 30 אלבוים, זיהוי, עמ' 31. : אירסיא (ירו', ל ע"א) או אירסא (אסף הרופא, עמ' 155), שתי הגיות לאותו שם; שושנת חיוורת (בר מהלול הסורי, עמ' 147); מנתה, היא נענה; סיסנבר, ועוד. בירושלמי מסבירים שקבוצה זו של צמחים "שכמוהו מקיימין", כלומר הם צמחי תרבות ולכן הם גם מקדשים את הכרם (פוסלים אותו בשל כלאיים), שכן הם חשובים, וכפי שנראה להלן יש מחלוקת בדבר. המחלוקת היא האם הם חשובים דיים משום שאינם מאכל. אנו מצטרפים לדעה שהאירוס הוא Iris המופיע בצורה זו ביוונית, בגלל השתמרות השם ובגלל תפרחתו הגדולה היכולה להביא או לחצוץ בטומאה. הצעת הזיהוי עם המנתה (כתב יד אוקספורד, רמב"ם ועוד) נראית בעינינו קשה, משום שאין לו תפרחת ואין הוא יוצר מחיצה. הצעת התרגום הערבית, ששנבר (שושן בר), מתאימה לצמח הבא ברשימה ולא לקיסוס.

5הקיסוס מתורגם בירושלמי "קיסוסא" (ל ע"א), ובעוניינו אין התרגום מסייע לנו, שכן זה אותו שם בארמית. הקיסוס, יחד עם הגפן, מופיעים כצמחים המטפסים על כנות (משנה, סוכה פ"א מ"ד; תוס', עירובין פ"א ה"ז), מכאן שמדובר בצמח מטפס, כמו הקיסוס של ימינו. בסוגיה אחרת מזהה אותו האמורא עם צמח הקיקיון של יונה (ירו', שבת פ"כ ה"א, ד ע"ג) 31 בתרגום השבעים κολοκύνθος; אלבוים, זיהוי, עמ' 140. . כאמור, שלושת הצמחים הללו הם קבוצה ספרותית שאיננו יודעים באיזה הקשר נוצרה לראשונה. ייתכן שלא בכל המקומות שבהם הרשימה מופיעה כל שלושת הצמחים מתאימים. כך, למשל, לעניין הטיפוס הקיסוס מופיע עם הגפן והדלעת ולא עם האיריס.

6אם כן הקיסוס, κισσός ביוונית, המכונה היום קיסוס החרש, Hedera helix במיון המקובל היום ("אדרא" אצל רע"ב, "יידרא" בשפתו של רש"י לסוכה ט ע"ב), הוא צמח בר מטפס, ונוטעים אותו אף לנוי. מקובל לפרש ששושנת המלך היא השושנה הלבנה. באופן כללי, השושן המקראי הוא הוורד שלנו ("רוזא" בלשונו של ר"ש). בתלמוד הירושלמי: "האירוס – אירסיה, הקיסוס – קיסוסא, ושושנת המלך – קרינטון" (כט ע"ד), וכבר העירו חכמים שיש לקרוא קרינון 32 כך מעתיק את הירושלמי מהר"י בן מלכי צדק (ראו באהבת ציון וירושלים, עמ' 42), וכך הגיה המפרש בגיליון בדפוס קרוטושין, כ"א עמ' 220. ראו ליברמן בפירושו, עמ' 631. , והוא κρινον. כך גם מתרגם התרגום היווני לבן סירא נ ח "וכשושן על יובלי מים", ובתרגום הסורי: "שושנת מלכא" (איור 42). הוורד אין לו תפרחת גדולה, והוא מצטרף כנראה רק משום שבדרך כלל הוא מופיע עם האירוס והשושן.

7וכל מין זרעים אינן כלאים בכרם – כל שהם זרעים ממין זה אינם כלאיים, שהרי אינם אוכלים לא לאדם ולא לבהמה 33 וכפירושו של הר"ן בחולין, ראש פרק י ד"ה "וכרבי יהודה בן בתראי" (מז ע"א). . כיוצא בו שנינו בתוספתא: "האירוס והקיסוס ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם" (פ"ג הי"ג).

8המשפט בכתב יד אוקספורד מכיל שתי קביעות, האחת ששלושת המינים הללו אינם בכלל זרע של כלאיים, והאחרת שכל מין זרעים אינו כלאיים, וזה נוסח קשה, שהרי לכאורה נאמר בתורה במפורש "לא תזרע את כרמך כלאים" (דברים כב ט). אלא שיש להבין שאין הקביעה חלה על כל מיני הזרעים אלא על קבוצה זו בלבד, והלשון מגומגמת במקצת. בנוסח הדפוסים שלנו ויתר כתבי היד (חוץ מאלו שייזכרו להלן): "הארוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם", וכאן ברור ש"כל מני זרעים" הם הדומים לאירוס ולקיסוס. ב- כ, ג5, ג9, פ: "הארוס... מין זרעים ואינן..." (בשינויים קלים בין כתבי היד, וכן גרס בעל מלאכת שלמה). כלומר, אין כלל דיון במינים אחרים חוץ משלושת אלו. כך גם בתוספתא (פ"ג הי"ג). בתוספתא נוסף עוד שרבי דוסתאי בן יהודה אומר "מיני דשאים הן כלאים" (שם שם), ומשמע שלדעתו האירוס והקיסוס ושושנת המלך הם כלאיים. בכתב יד ל נשמטה המילה "אינן", וכך נקבע שהם כלאיים בכרם, וסביר שזו טעות, אם כי בכך מועמדת משנתנו כרבי דוסתאי.

9שלושת המינים הללו הם צמחי נוי. נראה שאלו גדלו כמעט אך ורק כצמחי בר, ללא תכנון ושמירה, על כן הם נחשבו גידולים שאינם לרצון הבעלים. ואכן, התוספתא ממשיכה בסדרה של צמחים שאינם גידולי תרבות ואינם למזון שהם אינם כלאיים בכרם, כגון הקנים והוורד, שגם הוא צמח נוי. הוורד הוא "אילן", אבל אינו כלאיים משום שאינו בן תרבות. כפי שראינו לעיל קוצים אינם נחשבים כלאיים, ורבי אליעזר סבור שהם כלאיים משום שבאזור מסוים מקיימים אותם לגמלים. אם כן, הגורם הקובע הוא האם הם לרצון בעל הכרם המעוניין לפחות לקיימם. צמחי הנוי אינם נחשבים כאלה.

10ממשנתנו משמע שצמחי נוי לא נחשבו מוצר בעל משמעות כלכלית. ואכן, בחברה היהודית אנו שומעים על ניצול מושכל של צמחי בשמים וכמובן של צמחי מאכל, אך לא על ניצול צמחי הנוי. בניגוד לימינו לא העמידו על השולחן צמחים לנוי כשלעצמו. בירושלים הייתה גינת ורדים, ואולי שם גידלו פעם במסודר ורדים לטובת העילית הירושלמית. אבל חכמים כבר מכירים אותה כמקום לגידול תאנים, כלומר אם בעבר גידלו בה ורדים הרי ש"עתה" היא נטועה בתאנים (ירו', מעשרות פ"ב ה"ה, מט ע"ג). כל זאת בניגוד לחברה הרומית שצרכה צמחי נוי וריח.

11המדרש אומר: "מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקב"ה ליגאל" (ויקרא רבה, כג ב, עמ' תקכז, ומקבילות רבות). אבל אין כאן ביטוי לגידול שושנים אלא רק דרשה בעקבות הפסוק "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב ב). בהמשך שם מובאות דרשות נוספות: "מה שושנה זו אינה בטילה אלא על גב ריחה כך ישראל אינן בטלין אלא על גב מצות ומעשים טובים. מה שושנה זו אינה אלא לריח כך לא נבראו צדיקים אלא לגאולתן של ישראל. מה שושנה זו עולה על שלחנן של מלכים תחלה וסוף כך ישראל..." (ויקרא רבה, כג ג, עמ' תקכט; כג ו, עמ' תקלד, ומקבילות 34 בלשון חכמים "שושנה של ורד", כלומר המילה שושנה הפכה למונח לכל פרח שעליו פתוחים. ). אם כן, השושנה משמשת רק כריח טוב ואין לה תפקיד כצמח נוי. היא עולה על שולחן מלכים, אך לשימוש מוגבל ביותר.

12הקנבס רבי טרפון אומר אינו כלאים בכרם – קנבס או קנבוס 35 כך בכמה נוסחאות ראשונים, וראו זק"ש על אתר. הוא גידול תעשייתי, ומן הסיב שבגבעול טוו חוטים. הקנבוס דומה לפשתן, אך חוט הקנבוס אינו יוצר כלאי בגדים למרות דמיונו לפשתן 36 להלן פ"ט מ"א; משנה, נגעים פי"א, מ"ב; תוס', מנחות פ"ט הי"ז, עמ' 526. (איור 43). הקנבס היה כנראה בעיקר צמח יבוא, על כן בגדים הבאים ממדינת הים פטורים מבדיקת כלאיים משום "שחזקתן בקנבוס" (להלן פ"ט מ"ז). כנראה בגלל נדירותו לא נחשב לגידול תרבות, וחכמים אומרים שהוא כלאיים שכן במדינות אחרות הוא גידול תרבות תעשייתי וחשוב. להלן (שם) יוזכרו בגדי קנבס המגיעים מארץ העמים, משום ששם רגילים היו להשתמש בהם כחומר גלם 37 הקרבס במשנה לעיל, פ"ב מ"ה, הוא צמח אחר, ואין לו עניין לכאן (איור 44). . בתוספתא שנויה מחלוקת קרובה: "כשות – רבי טרפון אומר אין כלאים. וחכמים אומרים כלאים. אמר רבי טרפון אם כלאים בכרם תהא כלאים בזרעים. ואם אין כלאים בזרעים לא תהא כלאים בכרם" (פ"ג הט"ז) 38 בבבלי, שבת קלט ע"א, עדות על התחבטות אמוראי בבל בנושא. . כאן בסיס המחלוקת הוא כנראה האם כשות היא ירק ואסורה בכלאיים או שאיננה ירק (מיני דשאים), ואולי שוב משום שהכשות אינה צמח תרבות ובר תועלת אלא גידול בר בלבד.

13אין במקורות הגדרה למיני דשאים, אך כאמור אלו מינים שהם עשבי בר לחלוטין. בתוספתא הם מכונים "כל הגדילין באפר" (פ"ג הי"ד), כלומר באחו מחוץ לתחומי המזרע. בנוסף לכך משמש המונח "דשאים" גם לתיאור ירקות אחרים, ואפילו לכלל מני הירקות. כך, למשל, אחת ההצעות לברכת ירקות היא "בורא מיני דשאים", וזו פשוט לשון המקרא. אבל בלשון חכמים "דשאים" הם בעיקר ירקות שאינם בני תרבות, כגון "ואילו הן מיני דשאים הקינרס והחלימה והדמוע והאטד" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"ב, וראה להלן ציטוט דומה בכתיב שונה במקצת) 39 בפירושנו לברכות פ"ו מ"א הסברנו ברכה זו בנטייתם של חכמים לאמץ מונחים מלשון המקרא. .

14וחכמים אומרים כלאים – שהרי זרעיו הם מזון לציפורים 40 ראו הערתו של פליקס למרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' 168 הערה 69. פירושנו מבוסס על מכתב שקיבלנו ממנו. .

15והקינרס כלאים בכרם – קינרס הוא מסוגי הקוצים. התלמוד הירושלמי מגדיר אותו כאחד ממיני הדשא: "אילו הן מיני דשאים הקינרס והחלמה והדמוע והאטד" (ל ע"א 41 ולכן גם ברכתו "על מיני דשאים" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"ב). ), והמדרש מזהה את הקינרס עם הקוץ והדרדר הנזכרים במקרא: "וקוץ ודרדר תצמיח לך – קוץ זו קינרס, ודרדר זו עכבית. [ויש שמחליפין קוץ זו עכבית ודרדר זו קינרס שהיא עשויה דרים]" (בראשית רבה, כ יח, עמ' 193). אם כן, קינרס הוא קוץ חרשף, על פי שמו בערבית. ברישא נקבע שקוצים שמשתמשים בהם הם כלאיים, ולכן פוסק רבי אליעזר שהמקיים קוצים בכרם קידש. ייתכן שכאן גם חכמים יודו משום שהקנרס משתמשים בו, ואין הם חולקים על העיקרון ההלכתי שמה שמשתמשים בו מקדש. ייתכן גם שהסיפא היא רק לרבי אליעזר. בתוספתא (פ"ג הי"ב) מצוי הקינרס יחד עם רשימה ארוכה של מינים שוליים: "הלשישות והלבוצין... והרכפה והכרכום" וכו', שכולם עשבי בר, ונאמר שכולם "מיני זרעים, הרי הן כלאים בכרם". עיקרון זה, שצמחים מזיקים אינם בבחינת כלאיים, מופיע כבר במשנה הראשונה במסכת ובה נקבע שחיטים וזונים אינם כלאיים משום שזונים הם מזיק הגדל שלא לרצון הבעלים, ובעיקר משום שכל הרואה יודע שהם גדלים שלא ברצון בעל השדה.

16בתוספתא יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל על הצלף, ואף הוא נחשב לגידול בר שספק אם חייב במעשרות (פ"ג הי"ז; ירו', ל ע"א). במשנה הוא נמנה עם הקלים שבדמאי (ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א), אבל בכל זאת קובעת המשנה במסכת מעשרות שהוא חייב במעשרות. בפירושנו לאותה משנה נצביע על השימושים המגוונים שנעשו בו (משנה, מעשרות פ"ב מ"ד). אם כן, הצלף היה גידול ששימש במידת מה במשק החקלאי ובסל המזונות, אף שחשיבותו הכלכלית הייתה משנית. מכל מקום, קשה להניח שהוא פטור מכלאיים כקוצים.

17בירושלמי להלן נקבע שהצלף הוא אחד הספקות, האם הוא נחשב לאילן 42 לדעת בית שמאי הוא ספק ירק, ולכן ממשיכה התוספתא שהוא חייב בערלה גם לדעת בית שמאי. , והירושלמי קושר זאת במפורש למחלוקת בית שמאי ובית הלל שציטטנו (פ"ח ה"ה, לא ע"ג). על כן פירשו המפרשים שספק זה הוא היוצר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל 43 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 636. . המשנה לעיל קבעה שאילן באילן ואילן בירק הם כלאיים, ולכאורה אם כך אין חשיבות לשאלה האם צלף הוא מין אילן או מין ירק (לעיל פ"א מ"ז). אבל שם מובאים גם דברי רבי יהודה המתיר "ירק באילן", על כן ייתכן שכשות וצלף הם מיני ירקות ולפי שיטת רבי יהודה הותרו. רבי יהודה, רבי טרפון ובית שמאי מהלכים באותה שיטה, ואכן רבי טרפון הוא מאחרוני החכמים המקורבים לשיטת בית שמאי, ורבי יהודה היה תלמידו (ותלמידו העקיף של רבי אליעזר, שגם הוא היה מקורב לבית שמאי).

18על כן נראה ששתי קבוצות הלכות לפנינו. האחת היא מיני דשאים שאינם גידולי מאכל, והאחרת מינים שהם ספק ירק ספק אילן, ומי שאומר שמותר להביא ירק באילן מתיר את קיומם בכרם. בתוספתא, כאמור, סדורים מינים שונים משתי הקבוצות, אבל במהלך מנייתם מוסיפה התוספתא את הכלל "כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק. וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן" (פ"ג הט"ו; ירו', ל ע"א). אם כן, גם שאלה זו משמעותית כפי שפירשנו. לפי דרכנו היא מצטרפת למשניות שהן כבית הלל, ורבי טרפון מהלך בשיטת בית שמאי.

19ההבחנות בין דשאים לבין ירק ואילן היו רופפות מאוד. הכלל המוצע במקורות, "המוציא עליו מעיקרו" (תוס', פ"ג הט"ו), הוא סממן חיצוני, ובחקר בן זמננו מציעים הגדרות שונות. כפי שהדגשנו במבוא, כל שיטת הטיפולוגיה שבה נקטו חכמים אינה זהה למקובל כיום, והחלוקה שלהם הייתה פשטנית יותר ונגררה אחר תופעות חיצוניות בלבד.