משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ז:א

1הפרק השביעי הוא הפרק האחרון הסודר את הלכות כלאי הכרם. שתי המשניות הראשונות דנות בהברכת הכרם, מציאות השכיחה בעיקר בכרם, ולאחריהן הלכות כלליות של כלאי הכרם, דינו של הכרם שאחרים הביאו בו לידי כלאי הכרם (משניות ד-ז) ודיני כלאי כרם אחרים. הברכה מעוררת סדרת בעיות הלכתיות, שכן היא אינה רק ענף של עץ קיים אך גם אינה בבחינת נטיעה חדשה. בתקופת המקרא איננו שומעים על טכניקה זו של הברכה, וכנראה זהו חידוש שצמח מאוחר יותר. בספרות החקלאית הרומית מופיעה טכניקה זו כדבר רגיל 1 ראו לונדון, מטעים. .

2כאמור ניתן להבריך כל ענף של כל עץ, אלא שברוב האילנות הפעולה קשה. האילן מתנשא לגובה וענף ארוך הוא גם ענף בוגר וקשה, והברכתו מסובכת. אבל הגפן נמוכה וענפיה שרועים על הקרקע, כך שניתן להבריכה בקלות. מטרת ההברכה ליצור מהענף עץ חדש בקרבת העץ הקודם, ולתת לעץ החדש תנאי התחלה יציבים של יניקה מהעץ הקודם. זו סיבה נוספת למיעוט ההברכה באילנות אחרים, שבדרך כלל אין נוטעים אילנות בצפיפות כה רבה ועל כן נמנעים מלטעת עץ חדש כה קרוב לאילן האם. אך בגפן הנטיעות הן בצפיפות רבה יותר, ועל כן ההברכה כדאית ותדירה.

3כאמור, שתי המשניות הראשונות דנות בהברכה בכרם. דיני הברכה נזכרים במשנה ובשאר המקורות התנאיים בהקשרי הלכה שונים כדיני כלאיים, ערלה, שביעית וחזרה ממערכות מלחמה, כדין מי שנטע כרם ולא חיללו 2 משנה, ערלה פ"א מ"ה; תוס', ראש השנה פ"א ה"ח; בבלי, סוטה מג ע"א ועוד. .

4המברך את הגפן בארץ – מכופף את זמורת הגפן, מטמינה בקרקע, מהדקה כדי שהמגע עם הקרקע ישתרש ומוציא את ראשה של הזמורה במרחק מה מגפן האם. הדיון במשנתנו הוא האם מותר לזרוע בשטח שבין שני הגפנים. התנא מלמדנו: אם אין עפר על גבה שלשה טפחים – אם אין על הזמורה לאורכה עפר שלושה טפחים, לא יביא זרע עליה – שלא יגעו שורשי הזרע בזמורה שבאדמה, וכלשון התלמוד הירושלמי: "משם זרעים על גבי הגפן" (ל ע"ד). בתוספתא ובשני התלמודים נאמר שאמנם אין זורעים על גבה אבל "מותר לזרוע מכן ומכן", ובלשון הבבלי "אבל זורע את הצדדין אילך ואילך" (תוס', פ"ד הי"א; ירו', ל ע"ד; בבלי, בבא בתרא יט ע"ב).

5לפי משנתנו די בשלושה טפחים של עפר שיהיו על גבה של הזמורה. אולם בתוספתא חלוק רבן שמעון בן גמליאל ושונה: "בית שמיי אומרים עשר אמות ובית הלל אומרים ששה טפחים" (שם). הנוסח "עשר אמות" מופיע אף בכ"י ערפורט ובספר יראים (סימן עו עמ' 56), אבל בדפוס ראשון "עשר" והמילה "אמות" חסרה, ויש להניח כי הכוונה לעשרה טפחים 3 "ואי גרסינן במלתייהו דבית שמאי עשרה טפחים אתי נמי שפיר" – חסדי דוד, לד רע"ג. . עשר אמות משמעו חפירה של 6 מ' לערך, וזו דרישה שאין ברייה יכולה לעמוד בה. למעשה פירושו של דבר שאין לזרוע בכל ציר ההברכה, וזו גזרה חמורה ביותר. עשרה טפחים הם דרישה "הגיונית" יותר, אך עדיין משמעה המעשי הוא שרק במקרים נדירים יוכל הבעל להבריך עץ זה או אחר. באזורים ההרריים רק לעתים רחוקות מגיע עומק הקרקע למטר, ובעומק כזה כבר קיים סלע. יתר על כן, זו עבודה רבה. שישה טפחים הם תביעה על גבול הכדאיות החקלאית.

6שישה טפחים הם כדעתו של תנא קמא לעיל (פ"ו מ"א) שעבודת הגפן היא שישה טפחים, ושלושה קרובים לדעתו של רבי עקיבא שם. ברם אין זהות בין העמדות, שכן יש הבדל עקרוני בין המקרים. בפרק ו מדובר ב"כדי עבודתה", שהוא השטח סביב עץ הנדרש לצורכי עיבוד הגפן, ואילו במשנתנו מדובר בתחום היניקה של השורשים האנכיים (ירו', ל ע"ד). התלמוד הירושלמי מתחבט מדוע הוזכרה דווקא הגפן, והאם לאילן אחר דין שונה. לפי פשוטם של דברים גפן היא ככל אילן, אלא שההברכה היא עבודה אופיינית לגפן, ונדירה בעצים אחרים.

7שמאי והלל היו אבות התורה שבעל-פה, ושני הבתים (שמאי והלל) ממשיכי דרכם החשובים. הלכות ומסורות שנמסרו על ידי שני הבתים הם בבחינת קודש קודשים. עם זאת, לעתים חלקו חכמים אחרונים על שני הבתים והציעו גישות אחרות, ובמקרה זה גישה מקלה הרבה יותר. גם ההיתר לזרוע מצד ציר ההברכה יש בו הקלה גדולה שאינה הולמת את רוח הדברים של בית שמאי ובית הלל.

8אפילו הבריכה – לזמורה, בדלעת או בסילון – בדלעת או בצינור, לא יביא זרע על גבה אלא אם כן יש עליה שלושה טפחים, ופירשו מפרשי המשנה 4 הרמב"ם והר"ש, ובעקבותיהם האחרונים. בדלעת יבשה שאין בה איסור להברכת הגפן בתוכה. בתלמוד הירושלמי מפורש: "הדא דתימר בסילון שלחרס, אבל בסילון שלאבר (מתכת) אינו צריך עד שיהא שם שלשה טפחים עפר מלמעלן" (ל ע"ד). גם כאן ההלכה האמוראית ממשיכה במגמת ההקלה, בדרך של פרשנות מצמצמת. יש להעיר ששורשי גפן (או כל אילן אחר) הם בעלי חיות מפתיעה. יש בכוחו של השורש לחדור מחסום אבן או חרס, ולעתים אף לכופף מתכות.

9"סילון" היא מילה יוונית לצינור מתכת. בדרך כלל שימש להובלת מים במקום שאי אפשר היה להתקין אמה. יש להניח שהסילון מייצג טכנולוגיות רומיות. את ההברכה העבירו בסילון (צינור) פשוט כדי להגן על הנטע הרך ולבל תפגע בו המחרשה בעת החריש.

10הבריכה בסלע – הבריך את הזמורה בחור שבסלע או מתחת לסלע, אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות מותר להביא זרע עליה – ומוסיף הירושלמי: "הדא דתימא בהדין צלמא 5 כך בכ"י ל וכן בכתב יד רומי של הירושלמי (ר), וכך בר"ש ובבית יוסף לטור יורה דעה סימן רצה. הרש"ס גרס "צינמא", וכן בכפתור ופרח פרק נז (מהדורת עדלמאן עמ' 121), וראו אהבת ציון וירושלים, עמ' 51. הכוונה לסלע קשה. , ברם בהדין רביבה מתפתפת הוא 6 זאת אומרת בזה הקשה (כך כל המפרשים), אבל בזה הרך מתפורר הוא. " (ל ע"ד). בתוספתא שנינו: "הבריכה שבסלע, אף על פי שאין עפר על גביו אלא שתי אצבעות מותר לזרוע על גביו, דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר שלש אצבעות" (פ"ד הי"א). משנתנו היא, אפוא, כרבי יוסי ולא כרבי מאיר. אבל דברי רבי יוסי לא נעלמו מההלכה, ובמקרה של סלע קשה מאמצת מסורת ההלכה את דעתו. שוב האמוראים מקלים מההלכה התנאית בדרך של פרשנות מצמצמת. הם אמנם מקבלים להלכה את המשנה, אך בסלע מאמצים את הדעה המקלה.

11הארכובה שבגפן – "ארכובה" היא מילה נרדפת לברך או לכיפוף הפרק של עצמות. היא נזכרת פעמים רבות כחלק מגוף האדם או הבהמה. כך, למשל, "בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה" (משנה, חולין פ"ד מ"ו). בדרך השאלה הועבר המונח לכל כיפוף, ובמשנתנו הכוונה לגפן שגזעה דק ויש שהגזע מתכופף וכשמעלים את הגפן היא נעשית כעין ארכובה, כעין ברך 7 לפירוש אחר ראו הרא"ש למשנתנו, בעקבות הערוך, וניכר שפירש את המילה המופיעה אצלנו מבלי להתייחס להופעותיה ביתר המקורות. . המשנה קובעת: אין מודדין – שישה טפחים כדי עבודתה, אלא מעיקר השני – מן הארכובה שעלתה ולא מן העיקר הראשון, לא מגזע הגפן הראשון. בלשון אחר: מודדים שישה טפחים מן העיקר השני ואחר ששת הטפחים האלו מותר להביא זרע. בדפוסים: "אין מודדין לה", ועל זה כותב בעל מלאכת שלמה: "מלת לה לא גרסינן ברוב ספרי כתיבת יד", ואכן היא אינה בכל הנוסחאות העיקריות ולא בציטטה של משנתנו בבבלי, בבא בתרא פג ע"א.

12התלמוד הירושלמי (ל ע"ד) מוסיף: "והאי כשאין הראשון [נראה] 8 כך בכי"ר, בר"ש, בר"ש סירליאו ובריבמ"ץ. אבל אם היה הראשון נראה נותן ששה טפחים לכאן וששה טפחים לכאן", כלומר אם בא להביא זרע ליד הגזע החדש מודד שישה טפחים ואם בא להביא ליד הגזע הראשון מרחיק אף הימנו שישה טפחים.