משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ז:ב

1המבריך שלש גפנים – בארץ ומוציא את ראשיהן במרחק מה מן הגזע, ועיקריהן נראין – הגזעים של הגפנים העיקריים נראים, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר אם יש ביניהן – בין שלוש הגפנים הראשונות לבין הגפנים שהוציא לאחר ההברכה, מארבע אמות ועד שמונה – הוא המרחק בין שורת גפנים לחברתה, כמו ששנינו לעיל פרק ה משנה ה, הרי אילו מיצטרפות – להיות כרם, ואין להביא זרע אלא לאחר ארבע אמות. מגפן בודדת די בהרחקה של שישה טפחים ומכרם יש להרחיק ארבע אמות, ואין כרם אלא שתי שורות של גפנים (לעיל פ"ד מ"ה). אם עקריהן של הגפנים נראים הריהם מצטרפים לשורת הגפנים הקודמת ויחד הם מהווים כרם, אף על פי ששתי השורות יונקות מאותו שורש, ואם לאו – אם אין בין שתי השורות לפחות ארבע אמות או יותר משמונה אמות, אינן מצטרפות – וכל הגפנים נידונות כגפנים בודדות ואין להרחיק מהן זרע אלא שישה טפחים בלבד.

2גפן שיבשה אסורה – בזריעה בסמוך לה ויש להרחיק, כמו מכל גפן, שישה טפחים. הרע"ב פירש משום מראית עין, וכן משתמע מדברי הירושלמי שנביאם בהמשך. בעל מלאכת שלמה מדגיש שאין מדובר בגפן שיבשה לגמרי, שהיא אינה כלל כזרע, אבל תוספת זו אינה נחוצה. העובר בדרך לפני עונת הפרי (בחורף) אינו יכול לדעת אם יבשה הגפן לגמרי או לא, ובעונת הפרי הרי או שהיא יבשה לחלוטין או שיש בה פרי (ולו מעט), כך שחלוקת המשנה בין יבשה לבין "יבשה לגמרי" מיותרת.

3ואינה מקדשת – הגפן היבשה אינה מקדשת את התבואה שנזרעה בסמוך לה. בתלמוד הירושלמי (ל ע"ד) נאמר: "אמר רבי לעזר (הלכה) דרבי מאיר היא [דרבי מאיר אמר אפילו גפן צמר אסור ואינו מקדש]" 9 ההשמטה היא על פי כי"ר ואינה במקבילה לעיל פ"ב ה"ד, כז ע"ד, ובביצה פ"ה ה"ב, סג ע"א. כן השמיטה הרא"ש. ההוספה היא על פי הר"ש סירליאו ובמקבילות לעיל ובביצה. . כלומר, ההלכה בגפן שיבשה היא של רבי מאיר, כשם שאמר שאסור בגפן צמר משום מראית עין (להלן בהמשך המשנה).

4רבי מאיר אומר אף גפן צמר אסור ואינו מקדש – לפנינו בדפוסים: "צמר גפן", וכך ברוב הנוסחאות, אולם יש לקרוא "גפן צמר", וכך בכתב יד קופמן, ס, פ ובשני קטעי גניזה (ג5, ג17). כמו כן: "והגיה ה"ר יהוסף ז"ל אף גפן צמר נכתב ובספר[ים] אחר[ים] צמר גפן ונ"ל דטעות הוא כי כשמדברים מן הצמר אומרים צמר גפן, כלומר הצמר של הגפן, אבל כשמדברים מן הגפן של צמר אומרים גפן צמר, הגפן שעושה הצמר" (מלאכת שלמה). גפן הצמר אינה גפן ואינה מקדשת את התבואה אך אסור להביא זרע בסמוך לה כשם שאסור בגפן רגילה, בגלל שיתוף השם ומשום שבכל מקרה היא אינה ירק ודינה כתבואה. היו גם מי שפירשו שאין לזרוע גפן צמר בכרם, והיא נחשבת מין אחר למרות שיתוף השם והתודעה העממית 10 ראו מלאכת שלמה על אתר. . עצם הצורך לעורר את שאלת דמיון המינים בין גפן לגפן הצמר מלמד שבעיני חכמים הגדרת מינים דומים אינה דווקא הגדרה בוטנית, וגם לא רק דמיון חיצוני, אלא גם דמיון השם.

5צמר גפן או גפן צמר הוא הנקרא בימינו "כותנה". בארמית של התקופה יוחדה המילה "כיתנא" לפשתן, ואת הכותנה כינו "צמר גפן". הצמח כונה כך משום דמיונו החיצוני לגפן בכך ששניהם שיחים ולאחר הקטיף נותרים הגבעולים חשופים, אך עיקר הדמיון הוא בעצם התהוות אשכולות על השיחים. אבל אלו מינים ובני משפחות שונים לגמרי, וגם כשהשיח חשוף אין אפשרות לטעות בין השניים. הדמיון העיקרי הוא שיתוף השם, ואף לכך הייתה כנראה עצמה כלשהי. מבחינה הלכתית אין שום קשר בין שני הגידולים. אין שום סיבה עניינית לכך שהמשנה תעסוק עתה בצמר הגפן. צמר הגפן הוא ככל גידול אחר הגדל בכרם. היה אולי מקום להזכיר את הגידול במסגרת ההלכה שאין מביאים אילן באילן או אילן בירק (לעיל פ"א מ"ז), ואין לו עניין בפרקנו (איור 48).

6דומה שהדיון על צמר הגפן הובא משום שרבי מאיר מחיל עליו את הדין "אסור ואינו מקדש", ועל הגפן נאמר "גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת". הווה אומר, יש כאן הקשר של אסימילציה, כלומר אגב אזכור הגפן הרגילה הוזכר צמר הגפן שאיננו דומה מבחינה הלכתית, אך דומה בצליל שמו לגפן, דמיון חיצוני ותו לא.

7לכאורה הפירוש שהצענו עומד בניגוד לדברי הירושלמי בהקשר אחר: "מהו לזרע בצד גפנים יבישות? נישמעינה מן הדא: 'גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת', ואמר רבי לעזר דרבי מאיר היא דרבי מאיר אמר אפילו גפן הצמר אסור ואינו מקדש. הדא אמרה שמותר לזרע בצד גפנים יבישות" (ירו', לעיל פ"ב ה"ד, כז ע"ד). הירושלמי לומד לכאורה את דין זריעה ליד גפן יבשה מדין צמר הגפן, ומשמע שבדרך סמויה מן העין יש קשר בין ההלכות. אלא שכל הירושלמי מוקשה, וכי למה להביא ראיה מפותלת כאשר המשנה אומרת במפורש "גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת"? אלא דומה שהוכחת הירושלמי היא ממשנתנו שצוטטה במלואה, ורק מעתיקים קיצצו את הציטוט וציטטו את השורה הלא מתאימה.

8כאמור, צמר הגפן (עמר גופנא בארמית) הוא המכונה כיום "כותנה". הוא מופיע מעט מאוד פעמים בספרות חז"ל. המקורות התנאיים מונים את צמר הגפן יחד עם חומרי גלם אחרים של תעשיית הטקסטיל, יחד עם צמר ארנבים, צמר גמלים וצמר חיה שבים (תוס', שבת פ"ט ה"ג; ספרא, תזריע פרק י"ג ה"א, סח ע"ב). כן נאמר שצמר הגפן הוא דוגמה לגידול שאין דרכו לכסות אבל היוצא ממנו מכסה, כלומר הצמח עצמו אינו משמש ללבוש אך ניתן להפיק ממנו אריג 11 ירו', נדרים פ"ו ה"ד, מ ע"ג; על שילובו מבחינת שעטנז ראו ירו', קידושין פ"ג הי"ב, סד ע"ג. , וכן ניתן להתקין ממנו רטייה לפצע (מדרש איוב פל"ז). בסך הכול מספר האזכורים קטן ביותר. זאת ועוד, הסדרה "צמר גפן, צמר גמלים וצמר ארנבים" מכילה מקורות איזוטריים שלא שימשו לייצור המוני. הגמלים בארץ היו נדירים וצמרם מועט, אבל לפחות בערביה היו מקור חשוב לאריגים. הארנבים לא היו גידול תרבות וממילא השימוש בצמרם היה אקראי בלבד, והוא הדין לצמר חיה שבים. כל זה, ומיעוט העדויות, מוכיחים שמשמעותו הכלכלית של צמר הגפן הייתה שולית 12 לצמר הגפן ולזיהוי עם הכרפס המקראי ראו פליקס, עולם הצומח, עמ' 286-285. בבבל שימש כנראה צמר הגפן בעיקר להכנת בגדי הקיץ הקלים (בבלי, שבת קי ע"ב; גיטין סט ע"ב; עבודה זרה כח ע"ב). .

9רבי לעזר ברבי צדוק אומר אף על גבי ה גפן אסור ואינו מקדש – בדפוסים לפנינו: "אומר משמו", כלומר משמו של רבי מאיר, אולם "משמו" חסר גם ב- א, מ, פ ובשני קטעי גניזה (ג15, ג17). בעל מלאכת שלמה מביא בשם ה"ר יהוסף שנראה לו שהוא טעות 13 אנו פטורים מלדון בביאור למשנה זו האם היה רבי צדוק שני ורבי אלעזר ברבי צדוק שני. . אין ספק שרבי יהוסף צדק, שהרי רבי אלעזר ברבי צדוק חי בדור יבנה ומוסר משמו של

10רבן גמליאל, ואי אפשר שימסור משמו של רבי מאיר. אם אכן כתוב היה "משמו" סביר שהכוונה לרבן גמליאל כמו במשנה, פאה פ"ב מ"ד.

11מסתבר שדברי רבי אליעזר ברבי צדוק מוסבים להלכה בראש הפרק השונה שהמבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלושה טפחים לא יביא זרע עליה, והוא מוסיף שאמנם אסור אך אינו מקדש, אינו אוסר את הגפן. המשנה לא שנתה את דבריו בראש הפרק אלא צירפה את דבריו לשורת ההלכות שבמשנה ג השונה את הדברים שאסורים ואינם מקדשים. אם כך ודאי אין לגרוס "משמו", שהרי אין שם תנא הנזכר בשמו.