משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ז:ו
משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kilayim 7:6
Open in the reader →1האנס – שנטל את הקרקע ואת הכרם הזרוע. אחרי המרידות הגדולות, ובעיקר אחרי מרד החורבן, נמסרו אדמות שהופקעו למקורבי השלטון שהיו ברובם נכרים. מגמה זו התעצמה לאחר מרד בר-כוכבא אשר גרם להגירה גדולה של יהודים מהארץ ולחדירה של נכרים והתנחלותם בקרקע. השלטון הרומי הפקיע קרקעות, ובפועל הועברו אלו לידי משתפי פעולה שזכו בנחלות קרקע נרחבות. המאבק עמם נשא, אפוא, גם אופי משני של תחרות כלכלית בין חקלאים זעירים לבין בעלי קרקעות עשירים. במקביל עסקו חכמים גם במניעת מכירה של אדמות לגויים, וכאן כבר מדובר בנכרים שהיו לאו דווקא עשירים. חכמים אינם מבחינים בין נכרים עשירים לבין נכרים שהם חקלאים זעירים. הווה אומר, המאבק היה בעיקר לאומי, והשיקול החברתי-כלכלי רק הצטרף אליו 18 עסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת דמאי. .
2במישור המשפטי לא הכירו חכמים בסמכות השלטון הרומי בכלל, ובסמכותו להפקיע קרקעות בפרט. על כן הקרקע היא עדיין רכוש יהודי, ונציג השלטון הרומי הוא "אנס" או גזלן. כל זאת אף שמבחינת המשפט הרומי הוא היה בעל הקרקע לכל דבר.
3במקורות התנאיים נזכרים פעמים רבות האנסים, המציקים והמסיקין שהשתלטו בכוחה של המלכות על קרקעות ישראל. התיאור הנרחב למציאות קשה זו נדון בנספח למסכת דמאי, ובהקשר הנוכחי נסתפק במדרש הערוך בספרי דברים: "ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד ב) – מלמד שהראהו את ארץ ישראל מיושבת על שלותה וחזר והראהו מציקים המחזיקים" (פיסקא שנז, עמ' 426-425) 19 וראו עוד משנה, סנהדרין פ"ג מ"ג. .
4שזרע – תבואה, את הכרם – האנס הנכרי שקיבל את הקרקע בהפקעה מן היהודי אינו שומר על דיני כלאיים. היו מן המסיקין או המציקים שהיו יהודים מקורבים למלכות 20 ראו תוספתא אהילות פט"ז הט"ז, עמ' 614; מקואות פ"ו ה"ב, עמ' 658. , אך רובם היו נכרים.
5ויצא מלפניו – הכרם יצא מידי האנס וחזר לבעליו. ההלכה התנאית עודדה ואף לחצה על בעל הקרקע היהודי לחזור ולגאול את נחלתו. המשנה בדמאי שונה: "החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. רבי יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו" (פ"ו מ"ב), כלומר יהודי המקבל בקבלנות מן הנכרי את שדה אבותיו וחייב לפי המוסכם לתת לו חלק מן היבול, חייב לעשר תחילה ואחר כך לתת לגוי. הדרישה לתת לגוי תבואה מעושרת היא דרישה חמורה, ורבי יוחנן מסבירה: "מן המסיקין 21 בכי"ר: המציקין. שנו מתוך שאת אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה" 22 ירו', פ"ו ה"ב, כה ע"ב; בבלי, בבא מציעא קא ע"א, וראו הנספח למסכת דמאי. . הכרם מותר, שהרי שנינו במשניות שלפנינו שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו, אולם מן הראוי שיקצור את התבואה שנזרעה בכרם ולו רק מפני מראית העין. במשנה לא נאמר למה יצא האנס מהקרקע, אבל ודאי שלא עשה זאת רק מרצונו הטוב. או שהיהודי פדה את הקרקע, או שהצליח לשדל את השלטונות להשיב לו את הגזלה.
6קוצרו אפילו במועד – אף שחול המועד אסור במלאכה בדבר שאינו אבד. בירושלמי למשנתנו מבואר: "רבי בא בר יעקב בשם רבי יוחנן כיני מתניתא מותר לקוצרו אפילו במועד" (לא ע"א), כלומר אין פירושו של "קוצרו" שחייב לקצור במועד, שהרי שנינו בהמשך המשנה עד כמה הוא נותן לפועלים, עד שליש, שמשמעו שהוא חייב לתת לפועלים כדי שיסכימו לעבוד בחול המועד עד שליש למעלה מן המקובל לשלם לפועלים על עבודה זו, אך אינו חייב לשלם תוספת מחיר גבוה יותר, וקוצרו כדרכו 23 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 277. .
7עד כמה הוא נותן לפועלים – עד כמה הוא חייב להוסיף לפועלים שיסכימו לעבוד במועד? עד שליש – מן השכר שפועלים רגילים לקבל לעבודה מעין זו. בתלמוד הירושלמי נחלקו אמוראים בבליים: "רב חונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנה אמר שליש לדמים" (לא ע"א), כלומר מדמי הכרם, והכריע הרמב"ם בפירושו: "רוצה לומר שיוסיף להן שליש השכר" 24 וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו, כלאים פ"ו הי"ב. .
8יתיר מכן – אם הפועלים דורשים שכר עבור עבודת חול המועד יותר מתוספת של שליש, אינו חייב לשכור פועלים ויכול הוא להסתפק בכך שיהא קוצר כדרכו והולך אפילו לאחר המועד – הוא עצמו כפי יכולתו, אף אם ישתהה בכך בקצירת התבואה מן הכרם. בלשון הרמב"ם על אתר: "הרי זה קוצר לאטו ואפילו נמשך הענין עד לאחר המועד מחפש פועלים במחיר הידוע ועובדים כדרכם".
9קרוב לומר, כפי שהציע הר"ש משאנץ, כי הגבול שנקטה המשנה, עד שליש, יסודו בגבול עד שליש למצוות החוזר פעמים רבות בספרות האמוראית, בתלמוד הירושלמי והבבלי.
10כלומר, לחיובה או להידורה של מצווה חייבים להוסיף עד שליש מן המחיר מן הסכום הקבוע (ירו', פאה פ"א ה"א, טו ע"ב; בבלי, בבא קמא ט ע"א ועוד).
11ההיתר לקצור נובע מכך שהקציר נחשב לעתים לדבר האבד, ואסור להשהות כלאיים ברשות היהודי. ייתכן שמעבר לכך יש בהלכה ביטוי לשמחה ולתחושת הדחיפות הנובעת מכך שהאנס פינה את הקרקע, וכחלק מהמאבק הלאומי להשבת קרקע ארץ ישראל ליהודים. ברם, מדיון המשנה האחרון משמע שאין זה היתר לקצור בחול המועד אלא חובה, והיא נכפית על בעל השדה היהודי בניגוד לרצונו כדי להימנע ממראית עין של השארת כלאיים בשדה יהודי.
12מכל מקום, המשנה מניחה שבעל הבית אמיד ויכול להרשות לעצמו לנפוש בחול המועד ולשכור פועלים. הפועלים עצמם עניים ואין להם מה לאכול, לכן מותר להם לעבוד בחול המועד.
13מאמתי נקרא אנס – מאיזו שעה נקרא השדה או הכרם על שמו של האנס? משישקע – הכרם בידי האנס וייקרא על שמו. בשעה שהכרם כבר ידוע על שמו של האנס רשאי בעל הכרם היהודי שעלה בידו לקבלו חזרה להשתהות בקצירת התבואה שזרע, ואם הפועלים דורשים שכר העולה על שליש הוא יכול לקצור כדרכו. אולם אם הכרם לא היה בידי האנס זמן מרובה ועדיין הכרם נקרא על שם בעליו היהודי, חייב היהודי לקצור בדחיפות את התבואה משום מראית העין, שלא ייראה ככרם של יהודי הזרוע תבואה. אבל אם שם האנס השתקע – הרי הכול יודעים שהשדה הוא של נכרי והוא האחראי על הכלאיים. גם בהלכה זו המרכיב של "מראית עין" הוא המניע המרכזי של ההלכה 25 ראו על כך במבוא למסכת. .