משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ח:ה
משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kilayim 8:5
Open in the reader →1המשנה ממשיכה בדיני כלאיים של בהמות אך כוללת גם הלכות להגדרת טיבן של חיות ובהמות אף לעניין טומאה.
2הפרוטיות אסורות – לא נתפרש במקורות טיבה של מילה זו, והיא אינה נזכרת עוד בספרות החכמים. מפרשי המשנה פירשו שהן פרדות שאין ידוע מה אמן, סוסה או אתון (ר"ש, רא"ש ועוד). קשה לקבל פירוש זה, שהרי נתברר במשנה הקודמת שאין הולכים אלא לפי אם הבהמה, ואם אין לדעת מה הייתה אמה ודאי שהיא אסורה מספק, ואין השם "פרוטית" מרמז בדרך כלשהי על כך. קרוב לקבל כי לפנינו שם יווני מן המילה πτερώτεσ שפירושה בעל כנפיים, ובמשנתנו סוס בעל כנפיים 19 הצעת העורך של מילון בן יהודה, כ"י עמ' 5145. . הקדמונים האמינו בקיומם של בעלי חיים אלו, כפי שבהמשך דברי המשנה נזכרים "אדני השדה". פרוטיות אסורות לעשות מלאכה זו עם זו משום שכל אחת מהן נוצרה בדרך פלאית אחרת. בני זמננו מטילים ספק בקיומן של חיות פלאיות, ולהערכתנו השאלה האם חיות כאלו היו קיימות היא משנית. המשנה עשויה לברר את דינם של סוסים מעופפים גם אם הם קיימים רק בעולם הדמיון. ההלכה חלה על כל התחומים וגם על עולם הבדיון, כך שמותר לפרש שחכמים שואלים שאלה כזאת. בשאלם שאלה מסוג זה אין חכמים מביעים את אמונתם שאכן ייתכן שבעל חיים כזה יירתם יחד עם סוס או יורבע אתו, אלא זו שאלה תאורטית לבירור ההלכה העקרונית.
3והרמך – התלמוד הירושלמי מפרש: "רמכה דלא כלינס, כמה דתימר: בני הרמכים (אסתר ח י)" (לא ע"ג), כלומר סוסה או סוס שאין לו מתג, אולם מה לי אם יש לו מתג או טרם הורגל למתג לדין כלאיים, וכבר חכמי בבל העידו על עצמם: "אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן?" (בבלי, מגילה יח ע"א), כלומר אלו בהמות רכיבה בלתי מוכרות להם. הרמב"ם (בפירושו למשנה) מפרש: "ורמך, הוא מין ממיני הסוס אני חושב שהוא המדברי". סברה זו מפרשת היטב את כל האזכורים; הרמכים התפרשו כסוסי פרא ממין מיוחד, מהיר ופראי, ואולי שוב הם ממיני סוסי הפלא המעופפים אף ללא כנפיים.
4מותר – עם כל מין. כך משתמע מן הספרי, שכן הוא דורש: "לא תחרוש... יחדו, פרט לרמך" (פיסקא רלא, עמ' 261). בהלכה זו הספרי תואם לדברי המשנה, ובניגוד לדברי המשנה שלפני כן, ואדני השדה – לשון רבים של אדם (אדן – אדם). לעתים מתחלף השם עם "אבני השדה" 20 איוב ה כד, והמדרשים לפסוק ה מפרשים אותו ככינוי לכלל החיות. . אבני השדה נזכרות כבר בספר איוב: "כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך" (ה כג). שם אבני השדה הן ממין החיות, אך בעלות ייחוד פנים 21 התרגום הארמי מתרגם את הפסוק בדרשה רחוקה. בתרגום השבעים מתורגם הביטוי במילה שמשמעה חום. . בתלמוד הירושלמי: "[אמר] 22 כך בכ"י רומי ואצל הרש"ס. יוסי (ייסי בכתב יד רומי) ערקיי בר נש דטור הוא והוא חיי מן טיבורייה, איפסק טיבורייה לא חיי" (לא ע"ג – בן אדם של ההר הוא והוא חי מטבורו, נפסק טבורו אינו חי). הדובר הוא רבי יוסי בן העיר ערקא שבסוריה, ואולי אין זה מקרה שהוא יודע לספר על ברייה מוזרה זו. הצורה "אדן" היא הצורה הארמית לאדם, והמילים "בר נש דטור" הן תרגום מילולי של "אדם השדה" 23 בארמית סורית טורא הוא הר או שדה. בר"ש על אתר מסורת דמיונית בשם מאיר בר קלונימוס משפירא המתאר את אבני השדה כחיה מאגית, הידעוני של המקרא. . אדן השדה הוא, אפוא, אדם פרא. ייתכן שכך כינו חכמים את הקוף, אך ייתכן גם ששוב מדובר בברייה פלאית וחצי דמיונית. ייתכן, כמובן, שבפועל היו בני שבטים פראיים מעין האדם הקדמון ששרדו בתקופות הקרובות לחז"ל, וייתכן גם שהאגדות עליהם התפתחו בעקבות מציאתן של גולגולות קדומות. כך או כך, אין במשנה ראיה לכך שחכמים הכירו בפועל בריות אלו, ודי בכך שהאמינו בקיומן הפלאי, או אף שסברו שהן יצירי בדיון. פעם אחת מופיע במדרש: "יש דברים הרבה מרבים הבל, כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות הסנאין ואדני שדה וכלב הים מה אית להון הנייה מניהון" (איזו הנאה יש מהם – קהלת רבה, ו א). מדרש זה מעיד על גידול אבני שדה כחיית מחמד. ברם, דומה שהרשימה במדרש יותר משהיא משקפת רֵאליה היא משקפת עיבוד ספרותי של משנתנו ושל המקורות המקבילים לה שנביא להלן. לתופעה זו של דרשות המבוססות על המציאות הספרותית של משניות או של תלמוד יש מקבילות בעיקר בפיוט, אך גם במדרשים מאוחרים. תופעה זו ראויה לעיון, אך לא כאן מקומו.
5אדן השדה מותר בבהמה משום שהוא נחשב לאדם ומותר לו להירתם למחרשה או לעגלה עם חמור.
6חייה – ולא אדם, ואינו מטמא במותו באוהל כאדם. כך משתמע מדברי רבי יוסי החולק על הלכה זו.
7רבי יוסה אומר מטמאות באהל כאדם – שכן רק בן אדם מטמא באוהל, כאמור בכתוב: "אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא" (במדבר יט יד). אדם השדה נחשב, אפוא, לאדם בעל תכונות של חיה. סביר מאוד לקבל את ההצעה שמדובר באחד ממיני הקופים. בספרות חז"ל נזכר גם קוף סתם, ואולי הכוונה לשימפנזה שהיא הדומה ביותר לאדם (איור 53). ממדרש קהלת משמע שהיו שגידלו את החיה כחיית מחמד (קהלת רבה, ו יא).
8הקופד וחולדת הסניים – שני בעלי חיים אלו נידונים לעניין טומאה, והמשנה קובעת שהם חייה – ולא שרץ. השרץ אינו מטמא במשא אלא במגע בלבד (כלים פ"א מ"א), ונבלת החיה מטמאה במשא ובמגע (שם מ"ב). נבלת החיה מטמאה בכזית, ונבלת השרץ מטמאה בכעדשה (אהלות פ"א מ"ז).
9חולדת סנאים רבי יוסה אומר ובית שמי אומרין מטמא כזיית במשא וכעדשא במגע – רבי יוסי מוסיף שבחולדת הסנאים בית שמאי חלוקים
10ואומרים שהיא מטמאה במשא כנבלת החיה אך גם מטמאה בכעדשה כטומאת שרץ: מן הספק הם מטילים עליה את החומרה של שרץ ושל חיה כאחת.
11לפנינו מקרה נדיר שדעת בית שמאי מופיעה בו ללא דעת בית הלל. זו תופעה מיוחדת, אך לא ייחודית. בתלמוד הירושלמי (לא ע"ג) מוסר רבי [בר אבא] בשם רבי יוחנן שישה ספקות, מהם שלושה אליבא דבית שמאי, וביניהם נמנה גם הספק שבמשנתנו ושלושה אליבא דכולי עלמא.
12חולדת הסנאים והקופד נזכרו רק משום שהמשנה מנתה בעלי חיים שהם ספק. אין להם קשר לדיני כלאיים.
13בתוספתא שנינו: "לא יהא מביא כלבים כופרין וחולדות הסנאין וחתלין וקיפות למכרן לגוי ולישכר עליהן" (שביעית פ"ה ה"ט). בעלי החיים הללו נתפסים, אפוא, כבריות שעיסוקן להזיק ולכן אין למכרן לגוי (בכל השנים). בתלמוד הבבלי האיסור מובהק עוד יותר: "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; רבי ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית. מאי חולדות סנאים? אמר רב יהודה: שרצא חרצא; ואיכא דאמרי: חרזא דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני. ומאי שרצא? דמתתאי שקיה" (בבלי, בבא קמא פ ע"א – שרץ עושה חריצים, ויש אומרים חיה [?] ששוקיה קטנים ורועה בין שיחי הסנה. ומהו שרץ? ששוקיו מלמטה). הקופין הם כנראה הקופד של המשנה, כפי גרסת רבנו חננאל 24 ראו אוצר הגאונים לבבא קמא, עמ' 81. .
14אבל בתוספתא במקום אחר נאמר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר מוכרין כלבים כופריים וחולדות הסנאות וחתולות והקופות דברים המנקין את הבית" (עבודה זרה פ"ב ה"ג, עמ' 462). אם כן, אלו מנקים את הבית מעכברים ומרמשים אחרים.
15אבל במדרש קהלת האופי המזיק כבר מטושטש יותר: "א [י"א] כי יש דברים הרבה מרבים הבל, כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות הסנאין ואדני שדה וכלב הים מה אית להון הנייה מניהון" (קהלת רבה, פ"ו א). אם כן, אין בהם היזק אלא שהם נועדו להרבות הבל למותרות ולבזבוז זמן בלבד. במדרש לא נזכר הכלב הכופרי שהוא התן 25 ראו לעיל פירושנו לפ"א מ"ו. והוא היזק, הווה אומר שהמדרש אינו מעתיק סתם את התוספתא או את הבבלי אלא מבחין בין חיות שעשוע לבין חיות שיש בהן נזק של ממש.
16לעומת כל זאת, במדרש התנאים מופיעים הקופד וחולדת הסנאים יחד עם אבן (אדן) השדה וכלב הים כבריות ההולכות על כפיהן (ספרא, שמיני פרק ו ה"ו, נא ע"ד). אין הדגשה על הנזק אלא על צורת ההליכה המיוחדת שלהם.
17מכל המקורות הללו משמע שחולדה היא חיה קטנה, דומה לחולדה המוכרת לנו אך פראית ומסוכנת ממנה. מקובל לזהותה עם הדלק או הסמור 26 נוה, מזיקים, עמ' 273. . קופד הוא כנראה הקיפוד שלנו, ואין לבלבל בינו לבין הקוף, למרות הכתיב הקרוב 27 ראו פליקס, פרקי זרעים, עמ' קפ-קפא. .
18בעולם הרומי נחשב החתול לחיית מחמד חביבה, בלתי מזיקה וידידותית לסביבה 28 ראו שוורץ, חתולים. . במשנתנו הוא מתואר כחיית בר של ממש שהיזקה מרובה, ונראה שחכמים מדברים לא על חתול בית רך וידידותי אלא על חתול הבר הפראי. בברייתא שצוטטה מופיע החתול כחיה דקה שאמנם יש בה תועלת, שמנקה את הבית, אך הוא חיית טרף (תוס', בבא קמא פ"ח הי"ז; עבודה זרה פ"ב ה"ג, עמ' 462). כך גם מסופר על חתול שטרף תרנגול 29 בבלי, חולין נב ע"א; כתובות מא ע"ב; ברכות ס ע"ב ועוד. במקור האחרון המדובר בשדה והחתול הוא חיית בר ממש. . במיוחד נזכר החתול כטורף עכברים ונחשים (בבלי, פסחים קיב ע"א; בבא מציעא צז ע"א). בהגזמת מה אנו שומעים על חתול כמי שדרכו לטרוף תרנגולים, אלא שבמקרה זה עשה הקב"ה נס והחתולים נקרעו מלפני התרנגולים (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, לד כד, עמ' 223; ירו', פאה פ"ג ה"ח, יז ע"ד), וכמוהם מקורות נוספים.
19אלא שדומה שכל המקורות שהבאנו, ואחרים כמותם, משקפים רק פן אחד של המציאות ואת השקפת עולמם של חכמים. הבבלי אומר שחתול מותר להרוג ואין בו השבת אבדה (שאין חובה להכריז עליו ולהשיבו לבעליו, בבלי, בבא קמא פ ע"ב), כלומר היו כאלו שראו בו חיית בית ויש לחתול בעלים. כן אומר הבבלי שחתול הוא דוגמה לחיה שיוצאת בסוגר (שבת נא ע"ב), כלומר היא חיית מחמד ממש, וככזה הוא נזכר גם במדרש על חיות המחמד שציטטנו (קהלת רבה, ו א). לעיל פקפקנו אם הרשימה כולה רֵאלית או שהיא מושפעת מהרשימה שבמשנתנו ובמקבילותיה. עם זאת, מבין כל החיות ברשימה החתול הוא חיית המחמד הטבעית, וקרוב לוודאי שהוא עיקר הדרשה, וכל השאר הובאו רק בזכותה של משנתנו. מדרש זה משקף את יחסם של חכמים לגידול חיית המחמד, הם רואים בכך דבר מרבה הבל ובזבוז, אך נראה שבחוגי העילית היה הדבר מקובל כמו בחברה הרומית 30 שוורץ, חתולים. .