משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ח:ו

1המשנה ממשיכה למנות את טיבם של בעלי חיים, האם הם נמנים עם החיות או עם הבהמות. כל בעלי החיים והלכותיהם הנמנים במשנה אינם עניין לכלאיים אלא לתחומי איסורים אחרים או לענייני ממונות. בסוף המשנה באה הלכה מסכמת בעניין כלאי בהמה וחותמת בזה את הלכות כלאי הבהמה.

2[ ו ] שור בר – הוא התאו, ביזון אירופי 31 ראו פליקס, החי במשנה, עמ' 156. , הנמנה בתורה (דברים יד ה) עם הבהמות הטהורות לאכילה. תאו בר גדל בעיקר בביצות. יש להניח שניתן היה למצאו בביצות בשרון ובעמק החולה, שכן יתר אזורי הארץ נוקזו והביצות בוערו. בתוספתא יש מחלוקת האם שור הבר הוא תאו או שכל אחד ברייה בפני עצמה (פ"א ה"ט), מכאן שחכמים הבחינו בין תאו לשור הבר. משמע, אפוא, שאין זה סתם תאו אלא זן מיוחד שלו. כמות הדיונים בשור הבר מועטת ביותר. אין ספק שהוא חיה רֵאלית, אך רישומה במשק החקלאי שולי, כפי שנעלה להלן.

3מין בהמה – וחלבו אסור. התורה מצווה: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז כג), ולהלן אמור: "כי כל אֹכל חלב מן הבהמה אשר יקריב אשה לה' ונכרתה הנפש האֹכלת מעמיה" (שם שם כה), ובמשנה: "וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד" (חולין פ"ח מ"ו). שור הבר שהוא מין בהמה פטור מכיסוי הדם, שהרי התורה לא חייבה בכיסוי הדם אלא חיה ועוף, כאמור בכתוב: "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז יג), ובמשנה: "כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בחיה ובעוף" (חולין פ"ו מ"א).

4רבי יוסה אומר מין חייה – ודיני חיה חלים עליו. יש ממפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, המפרשים מחלוקת זו לעניין כלאיים, שלדעת תנא קמא שור ושור הבר מותרים בהרבעה ובמלאכה ורבי יוסה אוסר. אולם הגדרת שור הבר כבהמה אינה מתירה אותו בכלאיים עם השור, שהרי המשנה (לעיל משנה ב) אוסרת בהמה ממין אחד עם בהמה ממין אחר ו"הוה ליה למיתני שור הבר עם השור אינם כלאים" (משנה ראשונה). אף מסוגיית הירושלמי משתמע שהם לא פירשו את המחלוקת לעניין כלאיים. התלמוד הירושלמי (לא ע"ג) מסביר כי לדעת חכמים שור הבר היה מבוית וברח לשם ולדעת רבי יוסה עיקרו משם (מהבר), ומסיקים כי הברייתא ששונה ששור עם שור הבר אינם כלאיים 32 בתוספתא פ"א ה"ח שנוי ההפך: "כלאים זה בזה". היא לא כרבי יוסה. את הדיון על הכלאיים הם מסיקים מתוך ההסבר שהם נתנו למחלוקת של חכמים ורבי יוסי במשנה, אך המשנה עצמה אינה דנה בכלאיים.

5המחלוקת חושפת את שיטתם של חכמים בסיסטמטיקה של חיות. כיום האבחנה למשפחות ומינים היא לפי תכונות גנטיות, ואילו חכמים מדגישים את הדמיון התפקודי. המחלוקת היא תרבותית, האם שור בר נחשב לבהמה של משק הבית או לחיית בר. לא התכונות קובעות את ההגדרה אלא מידת השימוש בו, המעידה כביכול על "טבעו".

6בברייתא מקבילה מנוסחים כל דיני שור הבר: "חמשה דברים נאמרו בשור הבר. אסור משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור, וקרב לגבי המזבח, וחייב במתנות, וניקח בכסף מעשר לזבחי שלמים, אבל לא לבשר תאוה. והרי הוא כבהמה לכל דבר. רבי יוסי אומר זהו תאו הכתוב בתורה, ומותר משום אותו ואת בנו, וחלבו מותר, ופסול מגבי מזבח, ופטור מן המתנות, וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה, אבל לא לזבחי שלמים, והרי הוא כחיה לכל דבר. וחכמים אומרים תאו בריא לעצמו שור הבר בריא לעצמו" (תוס', פ"א ה"ט). ההלכה בדבר האיסור לקנותו לשם מעשר שני מוכיחה שלא נחשב לאוכל רגיל העולה על שולחנה של עקרת הבית כדבר יום ביומו, והרי זו עדות על מקומו הזניח בשוק החקלאי.

7כלב מין חייה רבי מאיר אומר מין בהמה – ומפרשת התוספתא: "מה הפרש בין רבי מאיר וחכמים, אלא שהכותב חיתו לבנו רבי מאיר אומר לא כתב לו כלב, וחכמים אומרים כתב לו כלב. הכותב בהמתו לבנו, רבי מאיר אומר כתב לו כלב, וחכמים אומרים לא כתב [כלב]" 33 ההוספה על פי דפוס ראשון. (פ"ה ה"ז), ומוסיפה התוספתא: "כלב כופרין מין חיה", הוא התן כפי שפירשנו (לעיל פ"א מ"ו).

8מצויות אמנם מימרות בגנות גידול כלבים, אך הכירו בחשיבותם, במיוחד באיזורי הספר. בברייתא השנויה בתוספתא בבא קמא נאמר: 34 ומעינה בבבלי, שם פ ע"א-ע"ב. "כשם שאין מגדלין בהמה דקה, כך אין מגדלין חיה דקה. רבי שמעון בן לעזר אומר מגדלים כלבים כופרים, וחולדות הסנואין, וחתולין, והקופות, דברים המנקין את הבית. אף על פי שאמרו אין מגדלין כלבים ביישוב, אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספר בימים וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל ומתירין אותן בלילות" (פ"ח הי"ז). הם היו חלק מן ההווי בעיר ובמשפחה. הכלבים נזכרים מאות רבות של פעמים בכל רחבי הספרות, בכל תחומי ההלכה והחיים ובכל צורות היצירה

9התלמודית. האמורא רב אומר לרב אסי שאין לאדם לדור בעיר שאין כלב נובח בה (פסחים קיג ע"א). לא ייפלא שיש שהכלב נכלל בצוואת הירושה של האדם 35 ראו בהרחבה שוורץ, כלבים. .

10החזיר מין בהמה – אין במקורות ולא במפרשי המשנה הסבר למשמעותה של הלכה זו, ואולי אף קביעה זו היא לעניין מיקח וממכר וצוואה, כקביעות שבהמשך המשנה. אמנם גידול חזירים אסור לישראל אך האיסור הוא רק מגזרת החכמים 36 בבלי, סוטה מט ע"ב; בבא קמא פב ע"ב; מנחות סד ע"ב, והשוו ירו', פסחים פ"י ה"א, לז ע"ג. , והיו אף שגידלו חזירים 37 ראו, למשל, משנה, חולין פ"ט מ"ב ("חזיר של ישוב"); תוס', בבא קמא פ"א ה"ח; ירו', ברכות פ"ג ה"ה, ו ע"ד. .

11הערוד מין חייה – המקורות המקראיים מתארים את הערוד כחיה החיה במדבר אך לא כחיית בית, ואמנם קשה לביית את הערוד. הוא היה מצוי במדברות הסמוכים לארץ ישראל עד לפני כשני דורות. במקום אחד בתלמוד הבבלי מסופר על משפחה שעלה בידה לשעבדו בטחינה (עבודה זרה טז ע"ב). מסורת מימי הבית מספרת על עולי הרגל שנתפסו באנגריה וכפום לחתך ערודות עבור חיות הזירה (ירו', שקלים פ"ח ה"א, נא ע"א; בבלי, מנחות קג ע"ב).

12הפיל והקוף מין חייה – הפיל לא היה מצוי בבית או בעיר אבל נזכר בהקשרים שונים בהלכה ובאגדה, אך הקוף היה מצוי מעט יותר ואף נזכר כמצוי בבית. רבי שמעון בן אלעזר מונה את הקוף בין החיות שרשאים לגדלן בבית: "וחתולין והקופות, דברים המנקין את הבית" (תוס', בבא קמא פ"ח הי"ז; בבלי, שם פ ע"א-ע"ב). המשנה אף דנה בקוף שאומן ליטול את הכלי ולתת את המים לנטילת ידיים (ידים פ"א מ"ה).

13ואדם מותר בכולם לחרוש ולמשוך – משפט סיום לדיני כלאי בהמה הקובע שהאיסור של כלאי בהמה אינו אלא בין שני בעלי חיים, אך אדם רשאי לעבוד עם כל בעלי החיים ועובד עמהם בכל סוגי המלאכה. בספרי (פיסקא רלא, עמ' 264) נאמר: "בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובחמור". בדפוסים לפנינו נוסף: "ולהנהיג", אך מילה זו אינה בכל הנוסחאות העיקריות, בקטעי גניזה ובראשונים 38 א, ב, ג5, ג17, ל, מ, ן, פ, וראו הערותיו של זק"ש שם. וכן אינה בציטטה של משנתנו בבבלי, בבא קמא נד ע"ב. בעל מלאכת שלמה כתב: "ולא גרסינן ולהנהיג שכך מצאתי במשניות דווקניות כתיבת יד... וזה לשון הח' ה"ר יהוסף ז"ל יש ספרים אחרים דגרסי ולהנהיג, ונראה לי דטעות הוא דהא להנהיג לא שייך אלא על האדם האחר שהנהיג והבהמה יחד. ולחרוש ולמשוך קאי על האדם עצמו שמותר לו לחרוש עם הבהמה או למשוך את הבהמה אחריו, אף על פי שהוא קשור בה". נראה שהמילה באה מדברי המשנה לעיל ששם היא תואמת את האמור במשנה.

14כרגיל כאשר המשנה מונה סדרת דוגמאות יש בכתבי היד שינויים בסדר הדוגמאות, והרש"ס גרס "לחרוש למשוך ולהנהיג".