משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ט:ג
משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Kilayim 9:3
Open in the reader →1המשנה שלפנינו וזו שלאחריה מונות בגדים או בדים שאין בהם משום כלאיים.
2מטפחות הידים – העשויות לניגוב הידיים לאחר נטילת הידיים, מטפחות הספרים – העשויות לגולל בהן את הספרים, ולעטוף אותם. במשנת מגילה ראש פרק ג נמנו חפצי בית הכנסת לפי מעמד קדושתם: בית כנסת, תיבה, מטפחות וספרים. בירושלמי מבואר: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן מפני שהוא עושה אותה כמין תיק ונותן ספר תורתו עליה" (לב ע"א). כלומר הוא משתמש בכיסוי כבמעין שקית שבה הוא מחזיק את הספר. ברם מדובר על האיסור להכין את המטפחות מכלאיים, ואם הוא נושא בהם את ספר התורה מדוע ישפיע הדבר על דין כלאיים, הרי עדיין אין זה בגד. מלשון הירושלמי אפשר היה להבין שמטפחות הספרים אסורות בכלאיים, ואם נקבל את גרסתנו הרי שעדיין הן אסורות, אבל הייתה הוה אמינא לחייבן באיסורי כלאיים. אלא שלדעתנו הוה אמינא זו חלשה. כנראה יש לגרוס כגרסת המגיה במהדורת ירושלים של הירושלמי "מפני שהוא עושה אותה כמין חיק", כלומר עוטף את הספר ומניחו בחיקו. כך אכן נשאו אנשים את ספר התורה. כך, למשל, הכוהן הגדול המסיים לקרוא בתורה "מניחו בחיקו" (יומא פ"ז מ"א; סוטה פ"ז מ"ז). אם כן המטפחת מחממת אותו ומונחת על ידיו, והרי היא לכאורה כבגד. במסכת כלים זו הסיבה לכך שהמטפחת אולי מטמאת בגדים (זו דעת בית שמאי, פכ"ח מ"ד, בניגוד לבית הלל ורבן גמליאל). בתוספתא למשנת כלים (בבא בתרא פ"ו ה"ט, עמ' 596) מוסיף ר' יהודה "אף של קברנית". הכוונה לאישה הקוברת את תינוקה ועוטפת אותו במטפחת כלשהי. כמו ששנינו: "בן יומו שמת – בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבא שאול אומר באיש אחד ובשתי נשים" (ירו', קידושין פ"ד הי"א, סו ע"ב) 19 הבבלי מרחיב זאת לכל שלושים יום, ראו קידושין פ ע"ב; מועד קטן כד ע"א; ליברמן, תוספת ראשונים לטהרות, עמ' 90. , וכן שתינוק "היוצא בחיק נקבר באשה אחת ובשני אנשים" (שמחות פ"ג ה"ב, עמ' 109). המטפחת היא כלי מאולתר, אך משמשת ככלי מקובל לקבורת תינוקות. ראוי לציין שגם בכלאיים וגם בתוספתא כלים לאחר הדיון במטפחות ספרים נידונים תכריכי המת.
3מטפחות הספג – מטפחות המיועדות לנגב ולספוג את המים שעל הגוף לאחר הרחצה. כך מפרשים פרשני המשנה, לרבות הרמב"ם בפירושו. אבל בהלכותיו הוא כותב: "ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות" (הלכות כלאים פ"י הכ"ב). מן הדיון בתלמוד הירושלמי מוברר כי מטפחות הספג שימשו לניגוב הגוף לאחר הרחצה. התלמוד שואל למה רבי אלעזר, בהמשך דברי המשנה, אוסר, ועונים: "פעמים שהוא רואה את רבו ומתעטף בה" (לב ע"א), כלומר בבית המרחץ הוא רואה את רבו ובוש לעמוד בפניו ערום ומתעטף במטפחת הספג.
4אין בהן משום כלאים – כל המטפחות שהמשנה מנתה אינן בבחינת "בגד כלאים" שעליו אמרה התורה "לא יעלה עליך", שהרי אין הוא עולה על האדם. בתוספתא נמנה עוד מין של מטפחת: מטפחות תיבה. מטפחת תיבה אינה נזכרת בכל ספרות חז"ל, ומסתבר שכיסו בה את תיבת הספרים (ספרי התורה בבית הכנסת). התוספתא מצטטת את משנתנו ומוסיפה: "דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר רבי ליעזר מתיר וחכמים אוסרין" (פ"ה הי"ז). משנתנו היא, אפוא, על פי משנת רבי מאיר. הירושלמי פותח את דיונו: "רב אמר אסור"; הסוגיה שואלת למה לא אמר רב שהלכה כרבי אלעזר ומתרץ: "אית תניי תני מחלף" (לב ע"א), כלומר היו ששנו את המחלוקת הפוכה וכפי ששנה רבי יהודה בתוספתא.
5רבי אלעזר אוסר.
6מטפחות הספרים – ששמים על המסתפר כדי לקלוט את הַשְֹעָרות, אסורות משם כלאים – ודאי שיש לקרוא סַפָּרים בפתח ובקמץ, לא רק מפני שכך מנוקד בכתב היד אלא גם מחמת ההבחנה בין הרישא שבה מדובר על מטפחות הסְפרים, שמותרות מפני שאינן נתונות על האדם, לבין הסיפא שבה מדובר על מטפחות המונחות על האדם, מעין לבוש.