משנת ארץ ישראל על משנה כלאים ט:ב

1השיריים והכלך – שני סוגי משי, ופירש הרמב"ם: "מיני משי נראין כאילו הן צמר ופשתים". התלמוד הירושלמי אומר: "השיריין מטכסה והכלך אגבין קיסריי. אמר רבן שמעון בן גמליאל חיזרתי על כל מפרשי הים ואמרו כלכה שמו" (לב ע"א). הזיהוי "אגבין קיסריי" אינו מוברר לנו, אך "מטכסה" מובררת והיא מילה ביוונית, µεταζα, ופירושה משי גס, וכן היא גם בסורית. אף המילה "שיריים" היא מילה יוונית, σηρ; בספרות חז"ל לא נזכרת המילה "משי" אלא "שיריים". קשה להניח שרבן שמעון בן גמליאל הוא שפירש מהו הכלך שבמשנה, שהרי הוא עצמו היה תנא, ואכן בתלמוד הבבלי מיוחס הפירוש לשמואל (שבת כ ע"ב), ואז גם מובן הצורך לחזר אחר כל הסוחרים (מפרשי ימים), אלו הם הסוחרים שהכירו את תוצרת המשי שעברה מפרס דרך בבל למערב.

2אין בהם משם כלאים – שהרי אין כלאי בגדים אלא בצמר ופשתים. "משם" – כך בנוסחאות עיקריות וקטע גניזה. בדפוסים שלפנינו: "משום" 11 ראה פירושנו לשבת פ"ו מ"י. .

3אבל אסורין מפני מראית העין – כדרכן של הלכות רבות בהלכות כלאיים שנקבעו משום מראית העין.

4הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן – שהרי התורה לא אסרה כלאיים אלא בהעלאה עליך, "שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט יט) או "לא תלבש שעטנז" (דברים כב יא). החמרה מסוימת ניכרת בברייתא השנויה בספרא (קדושים פ"ד ה"ח, פט ע"ב) ובתלמודים (ירו', לב ע"א; בבלי, ביצה יד ע"ב; יומא סט ע"א; תמיד כז ע"ב). בברייתא זו אנו שונים: "לא תלבש – אין לי אלא שלא ילבש, מנין שלא יתכסה, תלמוד לומר 'לא יעלה עליך', מותר אתה להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תהא נימא אחת עולה על בשרו". חומרה מפליגה בהרבה ממשנתם של התנאים נמסרה בשם "קהלא קדישא דבירושלם" 12 לטיבה ולמשנתה של קהלא קדישא דבירושלם ראו ספראי, קהלא קדישא. : "והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם" (בבלי, שם). בסוגיה בתלמוד הירושלמי נאמר: "הדא דתימר בריקן אבל במלא אסור" (שם). אם הכסתות והכרים מלאים במוך או בחומר אחר שבו הגוף שוקע – אסור. הסוגיה ממשיכה: "בנתון על גבי [האיצטווא] 13 כך בכ"י רומי ובפירוש הראב"ד לבבלי, כז ע"ב. אבל בנתון על גבי המיטה אפילו ריקן אסור". אחד מבני אותה קהלא קדישא הוא איסי בן יהודה שהוזכר לעיל (פ"ח מ"ד) כמי שהחמיר בדיני שימוש בכלאי בהמה ואסר רכיבה על פרד, ואולי זהו קו מאפיין בנוהגיהם ההלכתיים של בני חבורה זו.

5הכר היה עשוי מבד או מעור (משנה, שבת פכ"א מ"ב; לעיל פט"ז מ"ד). הוא מופיע לעתים קרובות עם הכסת, ולעתים רחוקות יותר ברביעייה עם השק והמרצף. השאלה היא מה ההבדל בין הכר לכסת. בלשוננו היום הכר הוא המונח מתחת לראש והכסת מכסה את הגוף כולו. בלשון חכמים ההבדל בין השניים ברור פחות. הכר משמש בעיקר ככלי לילה: "ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום" (משנה, בבא מציעא פ"ט מי"ג), ומונח מתחת לגופו של אדם (משנה, שבת פכ"ג מ"ה). מצד שני הוא חפץ של מותרות: "רבי יוסי אמר כר אין לה, שאין נשי העניים ישינות על הכר" (ירו', כתובות פ"ה הי"ב, ל ע"ב). ברור שהכר הוא מתחת לגוף האדם, אך לנשות עניים אין כר, והבעל איננו חייב לספק לה כלי זה. בפירושנו למשנה ראינו שהמונח "עניים" מקביל לסתם אדם מישראל. מאידך גיסא, הכר איננו רק מתחת לראש. כך, למשל, ייתכן שכתם דם של נידה יופיע על הכר (ירו', נדה פ"ב ה"ז, נ ע"ב). הכר מצוי כנראה בעיקר על ראש המיטה: "וירד הכבוד והוצע על גב הר סיני, כאדם שהוא מציע את הכר על ראש המטה, וכאדם שהוא מדבר מעל גבי הכר" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש ד, עמ' 216).

6הכסתות גם הן מונחות בדרך כלל על המיטה, אך נזכרות גם בהקשר לישיבה על מיטת ההסבה, כגון "בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן ובית הלל אומרים על הכסת" (משנה, ברכות פ"ח מ"ג 14 וכן משמע מבבלי, ברכות נא ע"ב. ). לפי ההקשר הכסת נמצאת מתחת לגוף היושב או משמשת לתמיכת הגב. נזכרת גם כסת עגולה, וברור שהיא לא נועדה לחימום הגוף בשינה אלא לריפוד הישיבה או תמיכת הגב (כרית בלשוננו כיום): "כסת עגולה והכדור והאמום והקמיע והתפלה אינן צריכין שיבואו בהם המים. זה הכלל, כל שאין דרכו להכניס ולהוציא טובלים סתומים" (משנה, מקוואות פ"י מ"ב ועוד). הכסת העגולה היא סגורה, בניגוד לכסת רגילה שהיא, מן הסתם, כלי דמוי שק מאולתר, מלבני ופתוח.

7בן ציצית הכסת נקרא כך משום שהיה מיסב על כסתות (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ו, טז ע"א; בבלי, גיטין נו ע"א בנוסח אחר), ברם במקבילות הוא מכונה "בן ציצת הכסף", שהיה מיסב על מיטת כסף (כגון שם, נו"ב פי"ג, טז ע"א), וקשה להכריע מה הנוסח המקורי.

8בפועל הכר והכסת דומים בשימוש עד מאוד, שניהם שימשו לישיבה או לשכיבה ורק לעתים רחוקות ניכר הבדל ביניהם, כגון "והיכא מנח להו? אמר רבי ירמיה: בין כר לכסת שלא כנגד ראשו" (בבלי, ברכות כד ע"א). אם כן, הכר מונח על ראש המיטה והכסת על גוף המיטה, כמות שגם שנינו לעיל.

9במקורות מצויה גם הגדרת הגודל של הכר והכסת, דבר המאפשר להבין את שימושם. התוספתא מדברת על גודל מינימלי של חמישה על חמישה טפחים (כלים בבא בתרא, פ"ד ה"ח, עמ' 594). במשנה בכלים נדונים שיירי הכר והכסת, לשם הגדרת גמר מלאכה בשניהם: "הכר והכסת של עור משיחסום ויקנב. רבי יהודה אומר משיתפרם וישייר בהם פחות מחמשה טפחים" (פט"ז מ"ד), ובתוספתא: "רבי יהודה אומר בכר אין פחות מחמשה ובכסת אין פחות משלשה" (כלים בבא מציעא פ"ו ה"ב, עמ' 584). נראה שהכר והכסת הם שקים סגורים המלאים בחומר רך, ובשוליהם יריעה על מנת לגלול אותם ולעטפם ביריעה זו. אם כן, הכר והכסת הם שניהם סוגים של "כרים" בלשוננו היום. הכר שימש מתחת לראש, והכסת לישיבה או לתמיכת הגב. הכר הוא כלי לילה, והכסת כלי יום וכלי לילה.

10אין עריי לכלאים – אין דין עראי לאיסור כלאי הבגד, ואסור ללבשם אף שעה קלה. בכלאי הכרם נזכרו במשנה זמנים שונים: "כשאגיע לו אלקטנו – מותר... אם הוסיף במאתים – אסור" (לעיל פ"ה מ"ו). בכלאי הבגד יש לפשוט את הבגד מיד. בסוגיה בתלמוד הירושלמי חלוקים אמוראים, מבלי שנמסר שמם, "הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים" (לב ע"א). יש מי שאמר "אסור דבר תורה", אך לדעת האחר "גדול כבוד הרבים 15 במקבילות בשני התלמודים למימרה זו: "כבוד הבריות". ראו בבלי, ברכות יט ע"ב; שבת צד ע"ב; עירובין מא ע"ב; ירו', נזיר פ"ו ה"א, נו ע"א, ועוד. שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת". מובאת שם אף ברייתא ש"אין מדקדקין... בכלאים", לפשוט מיד בבית המדרש. אזכור "בית המדרש" בדווקא, ולא מקום ציבורי אחר, אופייני לעולמם של חכמים. הוא הדין בכל מקום ציבורי, ונתנו חכמים את הדוגמה התדירה בחברתם.

11לא ילבש כלאים על גבי עשרה – אף על פי שאינו צריך ללבוש הזה ואף אינו נהנה הימנו – אין ללבוש כלאיים. ברוב הנוסחאות: "אפילו". בכלאי זרעים היה מקום לשאלה האם ברגיל נהנים הבעלים מכלאיים כאלו, וזונים בחיטים הותרו גם משום שהתערובת אינה לרצון הבעלים (לעיל פ"א מ"א), אבל בכלאי בגדים מרכיב ה"רצון" או ה"נחת" אינו משמעותי.

12אפילו לגנוב את המיכס – שאין משלמים מכס על בגדים שאדם לובש. אין ללבוש בגד כלאיים שמותר לסחור בו כדי לעבור את המכס. ההלכה במשנתנו, מסתבר, מכירה ומרשה להעלים חפצים מן המכס ומן המוכס, אלא שאין אדם רשאי לשים עליו לשם כך בגד כלאיים ולו לשעה קצרה. עמדה זו כלפי גביית המכס מוצאת את ביטויה במשנת נדרים ובמחלוקת בית שמאי ובית הלל. במשנה בנדרים שנינו: "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה אף על פי שאינה תרומה... בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה ובית הלל אומרים אף בשבועה. בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ובית הלל אומרים אף יפתח לו..." (פ"ג מ"ד).

13בית שמאי ובית הלל חלוקים בפרטי ההלכה, אך כולם מודים שמותר להערים ואף לנדור שהתבואה היא של תרומה כדי להבריחה מן המוכס. משנת נדרים מניחה בפשטות שגביית המס היא גזל וגנבת המס היא בבחינת אזרחות טובה. גם משנתנו (לעניין כלאיים) אמנם אוסרת ללבוש כלאיים כדי לגנוב מהמכס, גם היא אינה רואה פסול בגנבת המכס, אבל בניגוד למשנת נדרים אין היא מתירה לסטות לשם כך מההלכה הצרופה. ממקורות רבים עולה ההתנגדות לגביית המכס וה"היתר", או אפילו ההמלצה, לגנוב ממנו. כך, למשל, אומרת הברייתא: "ומכלי גדול שעשאו לגבות בו את המכס, רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין" (תוס', כלים בבא מציעא פ"א ה"א, עמ' 578). אין ספק שיש לגרוס כאן "לגנוב" את המכס 16 כפי שגרס הר"ש משאנץ. , כלומר מדובר בהתקנת מיכל סתר להברחה, והמכס נגבה מסחורות העוברות ממקום למקום. התוספתא מזכירה, אפוא, כלי שנעשה כדי לגנוב את המכס ללא הסתייגות מעצם הכנת כלי כזה, וכל הדיון הוא האם הוא נחשב לכלי לעניין טהרה. כך גם מסופר על האדם המרמה את הגובים ומצהיר שעבדו הוא בעצם בנו, וההלכה מבינה את הצורך בשקר זה (תוס', בבא בתרא פ"ז ה"ג). בהלכה אחרת הותר להעביר כתבי קודש בצורה לא מכובדת כדי לגנוב את המכס (שמחות פי"ג ה"ב, עמ' 201). במקרה זה ייתכן שה"מכס" אינו מס המעבר אלא הגבלות על החזקת ספרי קודש (בימי גזרות הדת), ואין לצרף מקור זה לענייננו. כן מופיעים סיפורי רמאות דומים ללא הסתייגות מהמעשה 17 כגון ירו', שבת פ"ו ה"ט, ח ע"ד; פסיקתא דרב כהנא, שובה יד, עמ' 371; תנחומא בובר, תרומה א, עמ' מה ועוד. , זאת בצד המקורות הרבים המציגים את הגבאי ואת המוכס כאדם פסול ועבריין. נסכם מגמה זו בדרשה שבירושלמי: "לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין" (נדרים לח ע"א). הדרשה שהיא בשיטת בית הלל בולטת בנימה הבוטה שאין בה כל הסתייגות ופקפוק. היא גם בולטת בכך שהדרשן אינו מנסה להיאחז בפסוק או להיתלות בו. באותה מידה ובאותה "טכניקה דרשנית" ניתן היה לדרוש "אבל נשבע את לשקר לאשתך ולבעל חובך". הפשטות שבהיתר מדגימה עד כמה עזה הייתה התנגדותם של חז"ל למכס.

14אבל יש במקורות גם נימה אחרת. כן נאמר במסכת שמחות: "הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר. מאימתי מתחילין להן למנות משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את המכס הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את החרם הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות" (שמחות פ"ב ה"ט, עמ' 107-106). אם כן, גנבת מכס וחרם היא כגנבה. ברם, אין מדובר שם על גנבה רגילה אלא על גנבה של גופה של צלוב (הרוג מלכות), מעשה שיש בו עבריינות והתגרות בשלטון. גונב המכס הוא כשופך דמים לא מבחינה מוסרית אלא מבחינה פוליטית, שכן המעשה מסוכן ואינו מצדיק סכנת נפשות.

15התלמוד הבבלי מביא ברייתא המוסבת על משנתנו: "לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתניא: אסור להבריח את המכס, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: מותר להבריח את המכס" (בבלי, בבא קמא קיג ע"א). רבי שמעון בר יוחאי היה מתנגד תקיף של שלטון רומי, והעמדה המיוחסת לו מופיעה כבר אצל רבו שהיה גם הוא מתומכי המרד ברומאים.

16שני התלמודים נתנו דעתם על ההיתר הנראה כה קיצוני להישבע לשקר. הירושלמי מצמצם מעט את ההיתר ומסביר שהוא חל רק על נכרים ולא על "בעלי זרוע" יהודיים. אלו סופם ליפול, והעושק שלהם אינו מצדיק שבועת שקר. כך גם הם קובעים שמותר לשקר רק לדבר של "סכנה" ולא לדבר של "יישוב" (נדרים פ"ג ה"ד, לח ע"א). שתי ההגדרות אינן ברורות. בכל מצב מדובר על הפקעת ממון בלבד, וה"סכנה" אינה, אפוא, סכנת נפשות אלא הפקעת ממון קשה, בניגוד ל"יישוב" שהוא גביית ממון למטרות טובות.

17הבבלי מהלך בדרך שונה ומקשה ממימרתו של שמואל "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח ע"א; בבא קמא קיג ע"א), ואם כן המוכס פועל כנדרש ומדוע מותר לשקר לו? לכאורה הקושיה היא על אמורא החולק על המשנה, אבל הבבלי מעמיד זאת כאילו היא על המשנה, ואכן זו השאלה המרכזית, מדוע המשנה מתירה לשקר. הבבלי מתרץ שמדובר במוכס הגובה מעבר לנדרש, או במוכס הגובה לעצמו. ההבדל בין התלמודים אינו מקרי. בארץ ישראל התמודדו חכמים עם השלטון הרומי. השלטון הרומי נתפס כשלטון של עוולה שאין לו בסיס חוקי, ממילא נציגי השלטון הם גזלנים בלבד. יתר על כן, יש כמעט מצווה דתית להתנגד לשלטון, והיחס לחוק, לשלטון ולנציגיו עוין במופגן. לעומת זאת, מחוץ לארץ ישראל הייתה המערכת שונה. השלטון היה טוב או מרושע, אבל לציבור היהודי אין תביעה לשלטון על הממלכה. השלטונות בחוץ לארץ נתבעים לנהוג ביושר, אך השלטון בארץ ישראל מותקף לא בגין מעשיו אלא בגין עצם היותו בלתי חוקי. על כן בבבל נקבע הכלל שדין המלכות תקף ויש חובה (אולי אפילו חובה דתית) להישמע לו, אבל בארץ ההתנגדות לשלטון היא הנורמה ההלכתית.

18כאמור, הבבלי הוא זה המביא מימרות האוסרות לרמות את המוכס ולהבריח ממנו נכסים. תלייתן של מימרות אלו אינה הופכת את המימרות לארץ-ישראליות. אדרבה, עושה רושם שזה ניסיון לתלות את המימרות הללו, המשקפות את המצב בבבל, באוטוריטה ארץ-ישראלית.

19הסברנו את הדברים בפשטות, על רקעם ההיסטורי. בספרות הראשונים יש התחבטות קשה בנושא. הראשונים ניצבו בין מימרה אמוראית ובין משניות מפורשות המדברות בגנות השלטון. מעבר לכך, הבעיה לא הייתה רק פרשנית. הם נדרשו לענות על שאלה אקטואלית ולבחור בין שיתוף פעולה עם שלטונות זמנם לבין התנגדות להם. השלטון הנכרי ציפה לתשובה ברורה המביעה לפחות כפיפות, שיתוף פעולה וצייתנות. היהודים נחשדו, בתוקף היותם גורם זר, בחוסר נאמנות, וצריכים היו לנקות עצמם מאשמה זו. על רקע זה מובן הצורך להתמודד עם ביטויי העוינות שבספרות חז"ל לשלטון הרומי. מעט ראשונים נקטו בדרך האבחנה ההיסטורית המוצעת כאן, רובם בחרו בדרכי תירוץ אחרות, ולא נרחיב בכך כאן 18 ראו בהרחבה שילה, דינא דמלכותא. .

20"מכס" הוא המינוח למס המוטל על סחורות עקב מעבר מאזור אחד לאחר, או על השימוש בגשרים, בנמלים או בנתיבי תנועה ציבוריים אחרים. כל זאת בניגוד למס הגולגולת והקרקע שאינם עניין למשנתנו.