משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:א

1כלל אמרו במעשרות – המשנה פותחת בכלל הבסיסי של דיני מעשרות. רוב המסכתות אינן פותחות בכללים אלא בפרטים, ולעתים אף בפרטים משניים. כך, למשל, מסכת פאה מתחילה בפרט כלשהו. הכלל של מתן פאה, המקביל למשנתנו, הוא במשנה ד בלבד. במסכת שבת ניתנים הכללים היסודיים רק בפרק ז. לעתים הכללים ניתנים בסתם, ולעתים בלשון "כלל" או "כלל אמרו". הביטויים "אמרו", "למה אמרו", "שאמרו" וכו' מעידים כולם על ציטוט והישענות על משניות קדומות וכללים שכבר עמדו מנוסחים לפני עורך המשנה.

2בשני עדי נוסח משניים (א, ש) הנוסח הוא "כלל גדול". הכלל אמנם גדול, אבל ברוב עדי הנוסח מופיע "כלל" בלבד. אמנם בירושלמי מובא בשם "תני בר קפרא" שגם במשנתנו יש לגרוס "כלל גדול" (שבת פ"ז ה"א, ט ע"א), אך נראה שלבר קפרא היה נוסח אחר במשנה, שכן הסוגיה שם והבבלי המקביל שנביא להלן גרסו "כלל גדול" רק במשניות שביעית ושבת. לפי הנוסחים הללו המונח "כלל גדול" מופיע מספר פעמים מצומצם, ורק שלוש פעמים במשנה, תמיד בצירוף "כלל גדול אמרו". בחלק מהמקרים זהו כלל בסיסי שיש לו התפצלויות וכללי משנה. כך המצב במשנה שביעית ובמקומות נוספים (פ"ז מ"א; פ"ח מ"א; שבת פ"ז מ"א). בתלמוד הבבלי למשנת שבת פ"ז מ"א: "שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות תנא כלל גדול" (סח ע"א). ברם, פעם אחת מופיע בתלמוד הבבלי כלל גדול: "המוציא מחברו עליו הראיה", ללא פירוט נוסף (בבא קמא מו ע"א). שם כלל "גדול" הוא כלל מרכזי וחשוב שהוא אב להלכות רבות. בירושלמי לשבת (פ"ז ה"א, ח ע"ב - ט ע"א) מנסים לדרג את הכלל הגדול, שהכלל שלנו גדול מהכלל של מסכת שביעית, הכלל במסכת שביעית גדול מהכלל במעשרות וכן הלאה. זהו כמובן פירוש דרשני בלבד המנסה להסיק מהמשנה מסקנות רעיוניות שאינן נמצאות בגוף הטקסט. בתלמוד הבבלי (שם) ניסו להבין שהמינוח "כלל גדול" נקבע משום שבהמשך יש כללים רגילים (משנה ג). לדעתנו המינוח משקף את חשיבותו של הכלל, שאינו רק בדיני מעשרות אלא יש לו השלכות על כלל המצוות התלויות בארץ. הוא הדין בכלל שבמסכת שבת החל גם על עברות מלאכה אחרות, ואין לתלות בניסוח מסקנות נוספות. המינוח "כלל אמרו" חוזר בעוד מקומות (משנה, פאה פ"א מ"ד; יבמות פ"ב מ"ג ועוד). מכל מקום, הכלל הוא אמנם מקיף ומרכזי. כמו כל הכללים שבמשנה יש לצפות לכך שאיננו מלא 1 ראו, למשל, פירושנו לתרומות פ"א מ"א. .

3הכלל הוא לגבי מעשרות, וחל על תרומות ועל כל המעשרות. הכללים בדיני פאה ושביעית דומים, ונדון בהם להלן (משנה, שביעית פ"ז מ"א; פאה פ"א מ"ד). לכלל השלכות נוספות.

4כל שהוא אוכל – אין להפריש מעשרות על מה שאינו אוכל, כלומר שימושו העיקרי אינו למזון. בירושלמי למשנתנו, במדרש תנאים לדברים, בספרי ובספרא 2 ספרא בהר, פרק יב ה"ט, קטו ע"א; ספרי דברים, קה, עמ' 165; מדרש תנאים לדברים, יד כב, עמ' 76; ירו', מח ע"ג. מצויה סדרת דרשות להוכחת הרעיון. הדרשות השונות מונות את הסוגים השונים של צמחי מאכל. בספרי ובספרא חוזרת הרשימה שבמשנה אך נוספים שלושה סוגי חרובים חריגים: חרובי שיטה, צלמונה וגידורה ש"אין נאכלים" 3 כך ברוב הנוסחאות בירושלמי, בספרי ובספרא, אבל בדפוסים: "חרובי שקמה". בירור סוגי חרובים אלו אינו מתחום דיוננו; ראו פליקס, מעשרות על אתר. חרובי שקמה הם חרובים הגדלים בשקמונה שעל חוף הכרמל. . כלומר, הם מטיב ירוד. כלל דומה אך שונה שנינו לגבי תרומות: "רבי ישמעאל שיזורי ורבי שמעון אומרים: כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין, ניטלת אחד מששים" (תוס', תרומות פ"ה ה"ו). מה שערכו נמוך מותר להפריש ממנו תרומה מינימלית, אך עדיין הוא חייב בתרומה (ובמעשרות), ומה שאינו נאכל כלל אינו חייב אף במעשרות. מה שאינו אוכל פטור כמובן מפאה, אבל בשביעית נקבע שגם מין הצובעים חייב בשביעית בניגוד למעשרות.

5ונשמר – פרי שהוא נשמר, כלומר אינו הפקר. הגדרה זו באה להוציא פֵרות שאין נוהגים לשמרם, וכן פֵרות טובים וראויים למאכל שהפקיר אותם. גם כאן חכמים מבחינים בשלוש רמות: מה שנשמר כרגיל חייב במעשרות; מה שרבים מזלזלים בו חייב במעשר ודאי אבל אם הוא במצב של ספק ("דמאי") הוא פטור (ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"א), ומה שממש לא נשמר פטור מהכול. שתי ההגדרות ("אוכל" ו"נשמר") חופפות במידת מה זו את זו, שהרי מה שהוא אוכל נשמר ומה שאינו אוכל בדרך כלל אינו נשמר. אבל שתי ההגדרות נחוצות. כך, למשל, מיני צבע נשמרים ואינם אוכל, ופֵרות שהופקרו הם אוכל שאינו נשמר.

6וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות – משפט זה בא להוציא, בראש ובראשונה, מזונות שאינם מן הארץ, כגון דגים. חז"ל למדו מהמשפט שגם כמהין ופטריות אינן חייבות במעשר (ירו', מח ע"ד; בבלי, שבת סח ע"ב). בספרא חוזרת ההגדרה של "וולד וולדות הארץ", ואף כאן הגדרה זו מוציאה כמהין ופטריות שנחשבו למזון שאינו צומח מהארץ. הגדרת כמהין ופטריות כמי שאינן צומחות מן הקרקע חוזרת גם במקורות נוספים 4 הפרשנות המסורתית התחבטה בהגדרה זו. היו שראו בכך סתירה עובדתית עם המציאות המוכרת לנו, והיו שתירצו שחז"ל התכוונו להגדרה הלכתית כלשהי שאין לה עניין עם המציאות הרֵאלית. בהבנה הפשוטה אין ספק שחז"ל סברו שפטריות אינן צומחות מהקרקע כיוון שהן גדלות במהירות, בבחינת יש מאין. כיום אנו יודעים שראייה זו אינה נכונה. מעתה הדרכים מתפצלות. יש מי שלא יירתע מלהגדיר את דברי חז"ל כטעות, פרי המדע המקובל בזמנם. יש מי שמתקשים לקבל הסבר פשוט זה ומסבירים ש"השתנו הטבעים", ופעם הייתה המציאות אחרת. לנו אין עניין בנסתרות ובהסברים בלתי אפשריים מבחינה מציאותית. אנו גם מתקשים להכיר בבעיה ה"תאולוגית" הנובעת מההנחה שחז"ל פסקו רק בהתאם לידע שהיה מקובל בזמנם. גדלותם אינה נמדדת בידיעת הבוטניקה שלהם, ואין צורך לפרש את הכתובים שלא בהתאם לשכל הישר. כאמור, כמהין ופטריות אינן נחשבות לאוכל של ממש גם מסיבות אחרות. לכל הפרשה ראו גם במבוא למסכת. . כמהין ופטריות מופיעות כגידול יוצא דופן. לדעת חלק מהתנאים אין לערב בהן (להשתמש בהן להנחת עירוב חצרות ועירוב תחומין – משנה, עירובין פ"ג מ"א, וראו פירושנו לה). במשנת עוקצין נזכרים השמרקעים והפטריות כמוצר שאינו מזון של ממש (משנה, עוקצין פ"ג מ"ב). כאמור, בחלק מהמקורות הפטריות מופיעות כמוצר שאינו גדל בקרקע. מן הראוי להעיר שההסבר שפטריות אינן גידולי קרקע הוא ניסוח המופיע בברייתא של יג מידות (בספרא, פרשה א ה"ח, ב ע"ב) ובבבלי בלבד 5 בבלי, ברכות מ ע"ב; שבת ל ע"ב; נדרים נה ע"ב; פסחים כו ע"ב; נידה נ ע"א, וראו פירושנו לפאה פ"א ה"ד, ובמבוא. . אבל הירושלמי (עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד) אינו מביא הסבר זה, וכן לא הסוגיות המקבילות בבבלי (כז ע"א; קידושין לד ע"א). אדרבה, לירושלמי הסברים אחרים מדוע פטריות אינן פרי רגיל, והנימוק הוא: "רבי חייא בר אדא בעא קומי רבי יוחנן כמהין ופטריות מהו שיהו חייבין במעשרות? אמר ליה רבי יוחנן בשם רבי סיסיי, כתיב 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך', דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעות ומצמיחות. רבי יונה מפיק לישנא (מוציא לשון – מנסח את ההסבר) מפני שהארץ פולטתן" (מח ע"ד). אם כן, הטעם אינו משום שאינן גידולי קרקע אלא משום שאינן צומחות בצורה רגילה על ידי זריעה, מתוכננת או בלתי מתוכננת, אלא מציצות במקומות בלתי צפויים. מעתה, ייתכן שהסבר הבבלי היה במקורו זהה לזה של הירושלמי, אלא שבברייתא דרבי ישמעאל נוסח באופן כללי "שאינם גידולי קרקע", והכוונה הייתה רק שאינן גידולי קרקע רגילים. בעריכת הבבלי קיבל נימוק זה פן נוסף שכבר סטה מכוונתם המקורית והרֵאלית של הדברים.

7דוגמה אחרת לכך היא ההלכה שילד שנולד לשבעה חודשים הוא בר הצלה, ואילו זה הנולד לשמונה חדשים אין כל סיכוי להצילו 6 משנה, יבמות פ"ב מ"ד; מ"ב; תוס', שבת פט"ו ה"ה ומקבילות נוספות. . לתפיסה זו, המנוגדת למציאות המוכרת לנו, השלכות הלכתיות מרחיקות לכת. כך, למשל, תינוק שנולד לשמונה חודשים אין מחללים עליו את השבת, ובתאוריה ההלכתית אפילו אין מנסים להצילו. ברור שגם הלכה זו מיוסדת על תפיסה הנוגדת תצפיות בנות זמננו.

8ההגדרות של המשנה כוללות את הירק, או לפחות את הירקות שנשמרים ואינם ירקות שדה הגדלים בר. אבל בירושלמי נקבע ש"המעשרות לירקות מדבריהן" (מח ע"ג), ובהמשך מפורטת סדרת ירקות החייבים במעשרות מספק, או שחכמים מתחבטים בדבר חובתם במעשרות (מח ע"ד). לפי תפיסה זאת הדרשות המובאות לכך שירקות חייבים במעשר (בספרי ובירושלמי) הן אסמכתא 7 ראו תוספות לבכורות נד ע"א ד"ה ושנו מינין לו. , ולעומת זאת בתוספתא (פ"א ה"א) מובאים הירקות כדוגמה למשנה. כזכור, ירקות פטורים מפאה (ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ד 8 אך היו שהחמירו והפרישו פאה מירק שלא לרצון חכמים, ראו פירושנו לפאה שם שם. ). הסיבה לכך נעוצה באופיו המיוחד של גידול הירקות. רוב הירקות המוכרים לנו היום לא היו ידועים לרבותינו. כך המצב לגבי הפלפל, העגבניה, תפוח האדמה, החציל וירקות אחרים. רוב הירקות שהם הכירו היו גידולי בר שגדלו בשולי השדות, ורק מיעוטם היו גידולי תרבות. כל מה שאינו גידול תרבות פטור ממעשר, שהרי הוא אינו בבחינת "נשמר". קדמונינו אף הכירו בכך שאין הם ממש אוכל (משנה, עוקצין פ"ג מ"ב). שונה כמובן המצב לגבי ירקות כבצלים ושומים שהיו גידולי תרבות ונמכרו בשוק, כפי שנראה להלן במשנה ד. ירקות אחרים נלקטו בידי בעל הבית אך לא היו מוצר שנמכר בשוק, ונעסוק בכך להלן (איור 4, תמונה 3).

9ועוד כלל אחר אמרו כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל אף על פי ששימרו להוסיף אוכל – הכלל מנוסח בכבדות, והוא הכותרת של המשניות הבאות. במשניות הבאות תקבע המשנה מהו סף המינימום לחיוב מעשרות, כלומר ממתי הפרי חייב במעשר. האוכל לפני המועד פטור ממעשר, יחד עם זאת אין אדם חייב במעשרות עד שיקטוף את הפרי ויכין אותו לאכילה לפי ההגדרות שתיקבענה בהמשך הפרק. הכלל במשנתנו קובע את המסגרת. פרי כזה כשהוא קטן אם אוכל אותו הוא חייב במעשרות, אבל אם "שימרו להוסיף אוכל", כלומר אם הבעל ממשיך לשמור על הפרי ולגדלו כך שיבשיל במלואו, חייב קטון וגדול – הפרי חייב במעשר בעת שהוא נאכל. אם הוא נאכל בעודו קטן הוא חייב במעשרות, ואם האכילה נדחתה והפרי גדל הוא חייב במעשר על הפרי הגדול. הכלל ברור, אבל אנו עומדים תמהים מדוע נבחר הניסוח הכבד, בניגוד לרישא שבה הכלל מנוסח בחדות ובהירות. אלא שיש לזכור שכללי הניסוח של קדמונינו היו שונים מאלו הנהוגים כיום ולא תמיד הם ערבים לאוזני בני זמננו. מכל מקום, בהמשך הפרק יש ניסוחים אחרים, אלא שעורך המשנה רצה לנסח את ההלכות במשניות הבאות בסגנון של הכלל המרכזי שבפתיחת המשנה.

10וכל שאין תחילתו אוכל – מזון שכשהוא קטן איננו ראוי למאכל, אבל סופו אוכל – לכשיגדל יבשיל ויהפוך לראוי לאכילה, אינו חייב עד שיעשה אוכל – חובת המעשר חלה כאשר הפרי ראוי לאכילה. המשך הפרק יגדיר מתי עונת החיוב של כל פרי ופרי.

11בתוספתא (פ"א ה"א) מנוסח הכלל בצורה שונה כך שיכלול באופן חלקי את הרישא שבמשנה, ויהווה פתיחה וכלל להמשך המשניות: "גרנן למעשרות לחייב עליו משם טבל, משתגמר מלאכתו, ומלאכת מכנסתו" 9 במדרש תנאים מופיע ניסוח המשלב את המשנה והתוספתא. שם נקבע תנאי שאינו במשנה: "ומתקיים במוכנס" (יד כב, עמ' 76), כלומר נאסף ונשמר. התוספת עצמה מיותרת, שכן אם הפרי נשמר אזי הוא מתקיים במוכנס. אך בדרך זו שולבו דברי התוספתא במשנה. . כלומר, פרי חייב משיהיה שלם וייגמר איסופו בדרך שנהוג לעשות זאת. משניות ב-ד תסברנה מה נחשב לגמר ההבשלה לגבי פֵרות, והמשניות עד סוף הפרק תגדרנה מהו גמר המלאכה של איסוף הפרי, "מלאכת מכנסתו". התוספתא ממשיכה: "שתחלתו אוכל וסופו אוכל כגון ירק, חייב בתחלתו וחייב בסופו. 2. כל שתחלתו אוכל, ואין סופו אוכל [כגון המקיים ירק לזרע. חייב בתחילתו ופטור בסופו. 3. כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל] כגון פירות אילן, פטור בתחלתו וחייב בסופו". הכלל מנוסח בפשטות רבה יותר מאשר במשנה. ברור גם שהירק נבחר כדוגמה לחובת מעשר אף על פי שיש ירקות שחובתם מסופקת. אלא שיש גם ירקות החייבים במעשר והירק הוא דוגמה טובה להמשך, שכן זהו מוצר חקלאי שלעתים תחילתו אוכל אבל בהמשך הבעל מתכנן להשתמש בו לזריעה ולא אכילה. כלל זה נכון כנראה גם לגבי תבואה: הגרעינים המשמשים לזריעה פטורים ממעשרות שכן אינם בבחינת אוכל 10 לא שמענו ששמן המשמש לשרפה פטור ממעשרות, אף שמין הדין היה להגדירו כמוצר שראשיתו אוכל וסופו שלא לאוכל. .

12ייתכן שהניסוח של התוספתא הוא עצמאי, כלומר שאוב ממשנה קדומה כלשהי ועומד בפני עצמו, ועורך המשנה פתח בכלל אחד ואחר כך ציטט כלל אחר. ייתכן גם שעורך התוספתא הכיר את כל הפרק של המשנה וניסח כלל שישמש סיכום טוב לכל הפרק.

13הירושלמי קובע שמשנתנו אינה כרבן גמליאל, שכן הוא אומר: "תמרות 11 תמרות הן ניצנים רכים, ראו בפירושנו למשנה זו. שלתלתן שלחרדל ושלפול לבן חייבות במעשרות" (מח ע"ד). במימרה נעסוק להלן (פ"ג מ"ו). מכל מקום, הירושלמי כאן הבין שאלו חייבים במעשר אף לפני שהם אוכל, אבל מסקנת התלמוד היא שהמחלוקת בין חכמים היא סביב ההגדרה "חשובות הן לאכל". אלו משמשים לתיבול המאכל (מעין הנבטים הנאכלים בימינו), והשאלה היא האם הם חייבים במעשרות. אם כן, המחלוקת היא האם "אוכל" לצורך חובת מעשרות כולל תוספות מעין אלו.