משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ב

1מאמתי הפירות חייבין במעשרות – ממתי הפֵרות נחשבים כאוכל, כלומר מתחילים להיות ראויים למאכל. רשימה הדומה למשנתנו בעקרונותיה ההלכתיים מופיעה גם בהקשרים אחרים. כאשר הפרי הוא אוכל הוא עשוי להיטמא בטומאת אוכלים 12 משנה, עוקצין פ"ג מ"ו; תוס', פ"ג ה"ז, עמ' 689, ולוואי יזכנו החונן לאדם דעת ללומדה וללמדה. מהמשנה משתמע שתנאים נחלקים האם הגדרת האוכל לטומאה ולמעשרות היא אותה הגדרה. כל אשר אמרנו הוא הכלל, אבל בפועל היו שטענו שלעתים יש גידול החייב במעשרות ואינו טמא טומאת אוכלין (תוס', עוקצין פ"ג הי"ג, עמ' 689), וראו דיוננו להלן פ"ה מ"ח. לחכמים נוספים המחלקים לעתים בין מעשרות לטומאת אוכלין ראו משנה, עוקצין פ"ג מ"ה ועוד, ובדיוננו במשנת עוקצין נרחיב בנושא. מכל מקום, ההלכות התנאיות בנושאים אלו אינן אחידות מבחינה משפטית, ועמדנו על כך במבואנו לפירוש המשניות. , ובשנת שביעית אסור לאכול מפֵרות אלו לפני שנגמרה מלאכתם. פֵרות שביעית הם כידוע קדושים, ולכן אסור להפסידם. אכילת הפרי לפני ההבשלה היא בבחינת הפסד אוכלים האסור (ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ז-מ"ט). עונת המעשרות היא הגורם הקובע גם להלכות המסתעפות מחובת המעשרות 13 משנה, פאה פ"ד מ"ח; מעשר שני פ"ה מ"ח; חלה פ"ד מ"ד; להלן פ"ה מ"ג; ספרא קדושים, פרשה ג ה"י, צ ע"ב, ועוד. .

2התאינים משביחלו – ההבחלה היא משלבי ההבשלה. במונח זה משתמשים לציון הבשלה שלא על העץ: קוטפים פרי כשהוא קשה ומותירים אותו בארגזים או בערמות שיתרכך בשמש.

3המשנה ממשילה: "משל משלו חכמים באשה: פגה, בוחל וצמל. פגה עודה תנוקת, בוחל אלו ימי נעוריה, בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. צמל כיון שבגרה..." (נדה פ"ה מ"ז). אם כן, בוחל הוא מצב שהפרי אפשרי בו לאכילה, אך אינו מוכן, והתלמוד הבבלי לאותה משנה מסביר שבוחל הוא מצב שבו הנערה הביאה כבר חלק מסימני הבגרות (בבלי, נדה מז ע"א) 14 בעל מלאכת שלמה גרס בבבלי אחרת מנוסח הדפוס, וראו דיונו על אתר במשנתנו. (תמונה 4).

4בירושלמי ניתנת הגדרה לא ברורה לביחלו: "רבי חייה בר ווא אמר: חיתה. כמה דתימר וגם נפשם בחלה בי" (מח ע"ד; שביעית פ"ד ה"ז, לה ע"ב). ברור שהאמורא מצטט את הפסוק מזכריה יא ח. בתלמוד הבבלי (נדה מז ע"א) מובאת אותה דרשה, אלא ששם היא משובצת בצורה ברורה ומובנת יותר. אבל פירושה של המילה "חיתה" לא התברר, ואולי הכוונה שאת הדרשה הביא רבי חייא בר אבא בשם רבי לוי בר חיתה. עוד אומר הירושלמי למשנתנו: "רבי אבא בר יעקב משם רבי יוחנן משיאדימו פניהם. וכל התאנים פיהם מאדימות? רבי תנחום בר מריון בשם רבי יוחנן לוקח אחת ומניח אם בשלה בתוך כדי מעת לעת חייבות ואם לאו פטורות". "יאדימו פניהן" משמעו שהתאנה מקבלת את הגוון האדום, הוא הגוון שיש לתאנה רגילה בשלה. תאנים שאינן בשלות הן ירוקות יותר. על כך שואלת המשנה האם כל התאנים מאדימות? שהרי יש זנים שאינם אדומים. על כן מציע רבי תנחום שיטת בדיקה אחרת לתאנים שאינן אדומות: קוטף תאנה ומניח לה להבחיל, ואם בשלה תוך יום, כלומר התרככה כראוי, התאנים חייבות במעשר. נמצאנו למדים שאכן ההבחלה היא מצב הבישול של פרי שכבר נקטף לפני כן. קבלת הגוון האדום היא המקבילה למצב זה. מידה זו של "האדמה" נזכרת להלן לגבי הפֵרות האדומים. בספרי זוטא לדברים נאמר שגם הענבים (תירוש) חייבים במעשר משיאדימו (ספרי זוטא לדברים, יד כג, עמ' 202).

5במשנת שביעית (פ"ד מ"ז) "ביחלו" הוא שלב שבו התאנים הן אוכל לכל דבר, אך קיים גם שלב מוקדם יותר שמותר לאכול מהן דרך ארעי, בשדה.

6והענבין והאבשין משהבאישו – במשנת שביעית "הבוסר משהביא מים... הבאיש כונס לתוך ביתו" (פ"ד מ"ח). גם שם יש שני שלבים בהבשלת הענב, כמו בתאנה, וכמו בתאנה השלב השני מתאים למשנתנו. אלא שמשנתנו מוסיפה את האבשים כמין פרי עצמאי.

7במשנת עוקצין מוגדרים שני המינים כסוגי מאכל (המטמאים ונטמאים כאוכל): "הפגין והבסר רבי עקיבא מטמא טומאת אוכלין רבי יוחנן בן נורי אומר משיבואו לעונת המעשרות" (עוקצין פ"ג מ"ז). אם כן, פגים כמו בוסר טרם הגיעו לעונת מעשרות. משנתנו נוקטת בכלל שאוכלים בשביעית רק מה שהגיע לעונת מעשרות, אך כוונתה שמה שהגיע לכך אוכלים דרך קבע, אך דרך עראי מותר לאכול מעט קודם. ייתכן שרבי עקיבא במשנת עוקצין חולק על משנתנו. לדעתו פגים ובוסר הם אוכל עוד בטרם באו לעונת מעשרות, ואולי גם מותר לאכול מהם דרך קבע בשביעית, אך הדבר לא נאמר במפורש. ייתכן גם שרבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי אינם חולקים אלא כל אחד מנסח את ההלכה אחרת. רבי עקיבא קובע מתי הם אוכל, ורבי יוחנן הסתמך על הגדרת עונת המעשרות שהיא אותה הגדרה, וכל אחד ניסח בנפרד את דבריו.

8הירושלמי שואל על הבוסר מדוע מותר לאכול ממנו, ומשיב שכן "דרך הקיהות אוכלות אותו" (שביעית פ"ד ה"ח, לה ע"ג). "קיהות" הן כנראה זקנות שאיבדו את חוש הטעם 15 כן גם בתוס', תרומות פ"י ה"ב, שהקיאות אוכלות את מעי האתרוג. ליברמן מביא את דברי פליניוס המספר שנשים הרות אוכלות גרעיני אתרוג, וראו דברי פליקס, שביעית, עמ' 281, הערה 280. , וכן מי ש"בא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו" (ירו', יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד). מעניינת היא דרשתו של רבי יוסי איש כפר הבבלי: "הלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו" (משנה, אבות פ"ד מ"כ ומקבילות). אם כן, הענבים הצעירים שכל האוכל מהם אוכלם טרם זמנם נקראים "ענבים קהות", על שם הקהות האוכלות מהם. כן מופיע הביטוי "שיניים קהות" במובן של שיניים עייפות וחלשות 16 ספרא בחוקותי, פרק ה ה"ד, קיא ע"ד ; אבות דרבי נתן, נו"ב פ"א, עמ' 6; בראשית רבה, צז יב, עמ' 1220, ועוד. .

9פירוש המונח "הבאיש" אינו נהיר. ברור מההקשר שהבאשת ענבים דומה להבחלת התאנים. הבאשה נזכרת תכופות, ובדרך כלל הכוונה למצב שבו הפרי (ענבים או פרי אחר) נרקב. נראה שכאן הכוונה לשלב אחר שניתן לשחזרו מתוך ההקשר. מקור הביטוי אינו ברור 17 אין ל"באש" כאן קשר לשורש "באש" שמשמעו ריקבון, ראו שמות טז כד; תהילים לח ו; משנה, תרומות פ"י מ"ב והופעות רבות נוספות. , אבל משמעותו ברורה. הירושלמי מסביר: "הענבים והאבשין משיבאישו – רבי זעירא בשם רבי יסא, משיקראו באישה. רבי אייבו בר נגרי רבי תנחום בר עילאי בשם רבי נחום בר סימאי, והוא שתהא חרצנה שלהן נראית מבחוץ" (מח ע"ד). אם כן, באישה היא המצב שבו הקליפה שקופה והחרצן נראה בתוכה. לענב כזה קוראים "באישה". במדרש התנאים: "הבוסר משגרע אוכל בו פיתו בשדה, הבאיש כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בו, ושאר שני שבוע חייבים במעשרות" (ספרא, בהר פרק א הי"ג, קו ע"ד). במסכת שביעית נזכר מונח אחר כמועד להבשלת הפרי: "מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית, הפגים משיזריחו. אוכל בהם פתו בשדה. ביחלו כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות" (פ"ד מ"ז). אם כן, ה"הזרחה" של משנת שביעית היא התהוות הגרעין, וה"הבאשה" היא שלב מתקדם יותר, כפי שהסברנו. לעניין שביעית מופיעות שתי הגדרות אחרות: "משהביא מים" (שביעית פ"ד מ"ח) או "משיגרעו" (שם מ"י). כפי שפירשנו שם שתי המידות אחת הן, וכנראה "הבאישו" היא מידה קרובה.

10כאמור, במשנת שביעית נזכרים רק הענבים ובאישה היא מצב הפרי, אבל במשנתנו "האבשין" או "האובשין" הם פרי בפני עצמו. פרי זה נזכר בעוד מקום אחד (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מה ע"ד). גם שם הם מופיעים עם הענבים, ומסתבר שהם זן של ענבים, ופליקס פירש שהם ענבים ירוקים. כאמור, בספרי זוטא לדברים מסורת אחרת: "ותירוש משיאדים" (יד כג, עמ' 202).

11האוג – הוא אוג הבורסקאים. מהפרי הכינו בעיקר צבע, אך משמע שהיה גם ראוי לאכילה (איור 5). במשנת דמאי הוא נמנה עם הקלים שבדמאי, משום שעיקר השימוש הוא להכנת צבע וצמחי תעשייה פטורים ממעשרות (משנה, דמאי פ"א מ"א).

12והתותים – פרי שיח תות הגינה המוכר כיום, והוא פרי אדום, משיאדימו – ויקבלו את הגוון הסופי, וכל האדומים משיאדימו – הירושלמי מסביר שהכוונה ל"מיישא", הוא עץ המייש. הירושלמי נוקט הסבר זה משום שמגמתו שמשפט זה יוסיף על מה שנאמר במשנה. במשנה הוזכרה סדרת עצים אדומים: התאנים, האוג, האפרסק (להלן) ואולי גם הענבים ועוד, אם כן מה באה הגדרה זו להוסיף? אלא שכפשוטה אין בה תוספת אלא זו הגדרה שונה במקצת וכוללת יותר, ובעיקר גם קלה יותר לזיהוי. ההאדמה מקבילה להבחלה בתאנים, כפי שראינו לעיל, והיא הגדרה קרובה להגדרות האחרות שבמשנה.

13הרימונים משימסו – בירושלמי שני הסברים, הראשון: "משיתמעך האוכל תחת ידיו" (מח ע"ד), כלומר משעה שיהיה בפרי מיץ של ממש ויהא רך, וההסבר השני הוא "משיכניסו מחצה". הסבר זה נראה קשה במקצת, שהרי לא שמענו על מידה כזאת בפֵרות אחרים. אדרבה, בדרך כלל נעשה שימוש במידה של "הבאת שליש" (להלן מ"ג). הירושלמי ממשיך: "רבי יונה בעי דילמה 18 בלשון הירושלמי "דילמה" הוא כתיב עממי ל"דרמה" שפירושה "מעשה", כפי משמעות המילה ביוונית, אך דילמה (דילמא) בהקשר זה בא במשמעותו בתלמוד הבבלי – "שמא". מן רבנין דאגדתא הוא שמע לה (שמא הוא שמע זאת מחכמים של ההגדה) אחינו המסו את לבבינו – פלגון לבבינו". הפסוק עצמו (דברים א כח) עשוי להתפרש בצורות שונות, אך בתרגום השבעים ובחלק מהתרגומים הארמיים הוא מתפרש בלשון חילקו, שכן ביוונית השורש מס"ס משמעו לחלק או לחצות, להניח בתווך 19 פליקס, על אתר, מביא את פירוש בעל הערוך המפרש כך. . ואכן המדרש אומר: "מהו 'המסו'? המסיב את לבנו. דבר אחר 'המסו', רבי יהודה ברבי סימון חלקו את לבבנו, לשון אליונוסטי אימיסו. ד"א 'המסו', אמרו רבותינו מיכן עישרו הרמונים ששנו רבותינו הרמונים משימסו" 20 תנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84, לפי כתב יד רומי, ואינו בנוסח הדפוס (שם כב, עמ' לה). בובר הדפיס את כתב יד רומי לפרשה זו בנפרד משום שהוא שונה במידה רבה מנוסח הדפוס. . אם כן, זו דרשה הבנויה על היוונית. היא מצטרפת לדרשות רבות שדרשו חכמים ובנויות על שפה זאת. חכמים ידעו יוונית לפחות ברמה העממית, והשתמשו בה לדרשותיהם 21 ליברמן הסיק מכך שחכמים ידעו יוונית על בורייה וכי זו הייתה שפת התרבות עבורם. לא כאן המקום לברר שאלה זו, מכל מקום מן הראוי להעיר שדרשות כאלו הן ברובן אמוראיות בלבד. יתר על כן, הן מעידות על הכרת היוונית ברמה עממית ונמוכה בלבד. יש בהן עדות לחדירה של השפה הזרה למרחב העממי, אך אין בכך כדי להוכיח שההמונים (או חכמים) ידעו יוונית על בורייה. חדירה מעין זו מקבילה אולי לחדירת האנגלית לחברה בת זמננו, ולא יותר. ראו ליברמן, יוונים ויוונות. . רבי יונה מפנה לכך שההסבר במשנה ל"המסו", יביאו חצי, קרוב לדרשה, ואומר שמא הובא רעיון זה מהדרשה לתורה. בדברי רבי יונה משתמעת שאלה, או תלונה, שהפירוש מבוסס על דרשה רחוקה. אמנם אפשר להבין את דברי רבי יונה כקביעה, אך המונח "דילמה" מזמין אחריו דחייה 22 כגון ירו', תרומות פ"י ה"ח, מז ע"ב, וכמוהו רבים אחרים. . יתר על כן, המונח "רבנן דאגדתא" יש בו משום הסתייגות, או אולי אפילו גוון של זלזול מה 23 ראו ירו', יבמות פ"ד ה"ב, ה ע"ג. היחס לרבנן דאגדתא קשור ליחס לספרי אגדתא ולאגדות החורגות מגדר החשיבה ההלכתית. יחס זה מחייב עיון ובירור שלא כאן מקומו. . במדרש שציטטנו הטענה הופכת לקביעה חיובית ולפיה כך פירוש המשנה בהתבסס על הדרשה למקרא (תנחומא בובר, שם שם; במדבר רבה, יז ג). מכל מקום, רבי יונה דוחה את הפירוש וטוען שהוא מתאים לדרשה ולא לפרשנות המשנה. המדרשים, אולי באופן טבעי, אינם נרתעים מדרשה למשנה. זו דרך לימוד חריגה, אך ניתן לאסוף דוגמאות מעטות לדרשות על המשנה 24 כגון תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ' 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56. ראו על כך בקצרה במבוא לפירוש המשניות. .

14במשנת שביעית אין קביעה לגבי מועד ההבשלה של הרימון, כנראה משום שהפרי היה נפוץ פחות מאחרים.

15התמרים משיטילו שאור – התלמוד אומר שהטלת השאור היא בדרך כלל לפני ראש השנה, אבל בשנים מאפילות הטלת השאור היא אחרי החג 25 כידוע, בשנה שלפני שנת העיבור נוצר פער של פיגור בין לוח השנה היהודי לבין הלוח החקלאי שהוא של שנת השמש. שנה כזאת היא שנה "מאפילה". (ירו', שביעית פ"ה ה"א, לה ע"ד). הירושלמי (מח ע"ד) גם מציע שלוש הגדרות ל"משיטילו שאור": "בשתימלא החרץ", "משתפרוש גרעינה מתוך האוכל" או "משישטחם 26 כך בכתב יד רומי ורש"ס. ויהיו יפים לאכילה". שלוש ההגדרות באות מתוך הקשיים שמעלה הסוגיה. כדי להבין את הקביעות השונות יש לעמוד על סדר הקטיף של התמר. התמר גדל על עץ גבוה והקטיף בעייתי וקשה, שכן הוא מחייב שימוש בסולמות גבוהים או טיפוס מייגע ומסוכן על העץ (איור 6). התמרים אינם מבשילים כאחד, אבל אי אפשר להנהיג בהם קטיף בררני (סלקטיבי) בגלל קשיי הקטיף, זאת בניגוד לקטיף הבררני בתאנים. התמרים הבשלים נושרים מהעץ, על כן נהגו חקלאים לעטוף את מכבדות התמרים 27 מכבדות הן הענפים שעליהם גרגירי התמרים. בשק כדי לאסוף את הפֵרות הנושרים 28 ראו בהרחבה בפירושנו לפסחים פ"ד מ"ח. . פתרון מקביל ונוסף היה לכרות את המכבדות ולהניחן חשופות לשמש להבחלה, ואלו הן הנובלות הנזכרות בספֵרות חז"ל.

16רבי חיא בר ווא פירש את השאור "בשיתמלא החרץ" (החריץ). בגרעין התמר יש חריץ, וכאשר התמר מבשיל הפרי, שהוא רקמה ספוגית, עוטף את הגרעין וקשה לחוש בו, אבל בשלבי הבשלה מוקדמים ניתן למשש את הפרי ולחוש עדיין בגרעין ובסדק שבו. אם כן, מדובר על שלב מתקדם ביותר בהבשלת הפרי. ואכן, את התמרים קוטפים בסביבות אוקטובר, מעט אחרי ראש השנה, והטלת השאור היא כאמור מעט לפני כן. על כן רבי יונה שואל: הרי אם התמלא החריץ התמר הוא "נובלת", כלומר כבר נחשב לפרי בשל שהורידוהו מהעץ, אם כי הפרי עדיין אינו ראוי לאכילה עד שיבחיל. האפשרות השנייה היא שהגרעין ייחלץ מהפרי, ואז ודאי הפרי בשל. על כן מוצעת ההגדרה "משישטחם ויהיו יפות לאכילה", כלומר משיבחיל הפרי שנקטף כאמור לפני הזמן. דומה שההגדרות האמוראיות שונות מהגדרת המשנה. המשנה מדברת על טיפול מקצועי פחות בתמרים, ועל קטיפתם בזמן ההבשלה. התלמוד מדבר על טיפול מתקדם יותר ומקצועי יותר שבו גדדו את התמרים לפני ההבשלה והותירו להם להבחיל בשמש. מכל מקום, תמר נחשב לאוכל רק כאשר הוא ראוי למאכל ממש, בניגוד לפֵרות אחרים שבהם "ראוי למאכל" הוא שלב מוקדם הרבה יותר.

17יש סיבה ברורה להבדל בין יתר הפֵרות לתמרים. כל יתר הפֵרות נאכלו לעתים במצב בוסר. הצורך היה גדול, והחקלאים המתינו בכיליון עיניים להבשלה כדי להשתמש בפֵרות. הלחץ הכלכלי היה חריף במיוחד בשנת שביעית שבה היבול היה באופן טבעי מצומצם. התמרים, לעומת זאת, שימשו פחות למאכל של המגדלים ויותר לשיווק למרחקים. אין לנו על כך ראיות ישירות, אך הדבר מתבקש מתוך ההקשר הגאוגרפי. התמרים גדלו באזורים מוגדרים בארץ (בבקעת הירדן לכל אורכה), באזורים אלו היה התמר גידול נפוץ ביותר והפרי שווק למרחקים בכל העולם ואף ברומא 29 ספראי, הכלכלה, עמ' 141-138. . מבחינה כלכלית היה כדאי יותר לגדל באזורים אלו תמרים מאשר פֵרות אחרים. הזנים היבשים של התמר הם פרי שנשמר לתקופה ארוכה כתמר טרי או כפרי מיובש, לפיכך לא ציפה החקלאי המגדל בקוצר רוח להבשלת התמרים וממילא לא היה לו צורך לאכלם לפני הזמן. במשטחי הפרי המובחל יכול היה למצוא תמרים טריים ובשלים כבר בזמן הגדיד הראשון. על כן אין המשנה מכירה באכילת תמרים במצב של טרום הבשלה.

18הפרסקין משיטילו ה [ א ] גידים – הירושלמי מוסיף "אדומים" (מח ע"ד), ואכן בפרי האפרסק יש מעין חוטים, וככל שהפרי בשל יותר החוטים מאדימים. בתוספתא (פ"א ה"א): "משייעשו קליפה". לפרי יש תמיד קליפה, ואפרסקי בוסר גם להם קליפה, לפיכך דומה שהקליפה כאן נגררה בטעות מההמשך. הפרסק הוא האפרסק שלנו. מקור השם יווני (μελόν πέρσικον – Melon Persikon) – תפוח פרסי. נראה שפרי זה חדר למערב מפרס, ומכאן שמו, והאגוזים משיעשו מגורה רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משייעשו קליפה – הפרי שטרם הבשיל קליפתו רכה, כאשר הקליפה מתקשה הפרי מוכן לאכילה. גם כאן מדובר באכילת פרי במצב שהוא כמעט בשיא בשלותו. התלמוד מבהיר שהכוונה לקליפה הפנימית של האגוז. תנא קמא סבור שהמועד הקבוע הוא התהוות המגורה, כלומר כשהפרי הפנימי מתחלק לקטעים מספר, והוא שלב מוקדם בהרבה (איור 7).