משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ב:א

1הפרק הקודם עסק בהגדרת "גמר המלאכה" אשר בו מתחייבים הפֵרות בחובות המעשרות. הפרק הבא עוסק בצורות אחרות של החלת חובת מעשרות: האם "מקח טובל", כלומר האם המכירה יוצרת חלות של חובת מעשרות; מהו הבית הטובל למעשרות (מ"ג); האם תרומה טובלת (מ"ד) וכיוצא באלו. המינוח "תרומה טובלת" הוא ניסוח אמוראי ומשמעו שנתינת התרומה יוצרת טבל, כלומר את חובת המעשרות.

2הרקע הרֵאלי למשנה הוא הכפר השלו. מחזות מעין אלו ניתן אף היום לראות בכפרים מסורתיים. בזמן הקטיף, כשהלב מלא מברכת ה' הטוב והמטיב, עובר בעל הבית עם מיכלי פֵרות שקטף בשדהו ופוגש ידידים. הוא מחלק להם מפֵרותיו כדי שיאכלו במקום או כדי שייקחו מעט לבתיהם. גם בשעה כזאת ובכמות כה קטנה של פֵרות עוסקים חכמים בשאלת חיוב המעשרות.

3היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאינים אוכלים [ ו ] פטורים – המשנה עוסקת בעם הארץ ובחבר כאחד. הבעל מביא את הפֵרות לביתו ועל כן הוא יתחייב במעשרות רק כשהפֵרות יגיעו לביתו. בשלב זה הפֵרות פטורים ממעשרות, ולכן האוכלים מהם ארעי פטורים. על כן כל עוד ייאכלו הפֵרות בעיר או בשדה הם פטורים ממעשרות. אבל: לפיכך את היכניסו לבתיהן מתקנים וודיי – כאשר הבעל מביא את הפֵרות לביתו התחייב במעשר. אותו דין חל על מקבלי הפֵרות שאם הכניסו לבתיהם מתחייבים במעשר כמו הבעלים. ההלכה נראית ברורה, והיא מסקנה טבעית מהכללים שבפרק הקודם. אמנם גם בפרק הקודם לא נאמר במפורש שהבאת הפֵרות לבית מחייבת במעשר (בבחינת "הבית טובל"), אך הדבר משתמע מכל מה ששנינו ונשנה להלן. עם כל זאת, הלומד נותר עם תחושת חוסר נחת מבחינה משפטית ומבחינה רֵאלית.

4מבחינה משפטית: להלן נשנה שה"מכר טובל" (להלן משנה ה), כלומר המכירה מחייבת במעשרות. כלל זה מתבקש ממה ששנינו בפרק הקודם. בכל הפרק הקודם הכלל היה שגמר המלאכה הוא השלב שלפני ההבאה לשוק. זאת משום שגזרו חכמים שאין למכור פרי טבל. אם כן, הרי שמכירה שנעשית לפני "גמר המלאכה" הפורמלי מחייבת במעשר. עצם המכירה מהווה גמר מלאכה ומוכיחה שפֵרות אלו נגמרה מלאכתם. אם כן, הרי שנתינת מתנה היא כמכירה וזאת משתי סיבות: הראשונה שמתנה כמכר, והשנייה היא שיש בכך ראיה שבעצם נגמרה מלאכת הפֵרות, שהרי אין נותנים מתנה שאינה פרי שלם ומוכן. אם כן, מבחינה משפטית הנתינה היא כמכירה, ומבחינה מעשית הנתינה מעידה שנגמרה מלאכת העיבוד.

5הירושלמי מעלה את השאלה מבחינתה הפורמלית. כידוע קיימת מחלוקת תנאים אם "מתנה כמכר", והתלמוד אומר שמשנתנו כרבי מאיר שמתנה אינה כמכר 1 משנה, בכורות פ"ח מ"י; בבלי, שם נב ע"א. אם נזכה נפרשה בעזרת החונן לאדם דעת אשר "לאין אונים עצמה ירבה". . ניתן לפרש את מחלוקת התנאים בצורה מצומצמת, כחלה על דין יובל בלבד. ברם, התלמודים נטו לפרשה כמחלוקת עקרונית וכוללת. אם כן לפי רבי יוסי מתנה כמכר, והוא חולק על משנתנו. על כך משיב התלמוד הירושלמי (מט ע"ג) שתי תשובות, הראשונה שהמדובר לפי השיטה שמעשרות הם מדרבנן בלבד. כלומר, בדרך כלל מתנה כמכר אבל במעשרות מדרבנן הקלו. כפי שהראינו במבוא למסכת שיטה זו היא פתרון אמוראי דחוק שנועד לפטור סתירות פנימיות, ספק רב אם תנאים הכירו בו, ובוודאי לא ראו בו גורם הלכתי של ממש. התשובה השנייה היא ש"דברי הכל היא" ו"כאן בדמאי כאן בודאי", אם כן משנתנו היא בפֵרות דמאי. מובן שגם תשובה זו אינה אלא לצאת ידי חובה בלבד. הרי במפורש נקבע במשנה שאם הכניסו לבתיהם מעשרין ודאי. אין זאת אלא שבלימודם של התנאים לא היוותה הקביעה "מתנה כמכר" כלל משפטי כולל, אלא חלה רק על המקום שבו נאמרה. שם מדובר במכירת קרקעות והחזרתם ביובל. שם באמת מתנה היא כמכירה, שכן אין נותנים קרקע כמתנת ידידות מקרית. לא כן במקרה המועלה במשנה שמדובר בו במחוות ידידות בלבד 2 בעל מלאכת שלמה מדגיש שכך הדין רק בנותן מתנה בעלת ערך מועט. . אפילו בתנאי ימי קדם הייתה נתינת פֵרות כזו המתוארת במשנה מתנה קלת ערך שאינה בבחינת עסקה כלכלית. התלמוד בדרכו המשפטית רואה בקביעה "מתנה כמכר" כלל מלא החל על כל המקרים, וכאמור אנו מפרשים את ההלכה התנאית כפחות משפטית. במבוא עמדנו על כך שהלכות מעשר מדגימות את השתלשלות ההלכה מהלכה מופשטת וקונקרטית לעבר בניית קודקס משפטי אחיד. הכלל "מתנה כמכר" מדגים התפתחות זו.

6השאלה השנייה שמעוררת המשנה היא רֵאלית. נכון שמבחינה הלכתית הפרשת המעשר היא רק בבית, ברם בפועל היו רבים שהפרישו תרומה "על הגורן" לפני הבאת הפֵרות לבית, ועמדנו על כך במבוא. נכון שמבחינה הלכתית יש להניח שהפֵרות שהבעל מחלק הם טבל, או נכון יותר הם טרם התחייבו במעשרות. אבל כיצד ניתן להפריש מהם ודאי? הרי יש חשש מה, ואפילו סבירות, שהופרשו מהם תרומות! ניתן לפרש את המשנה, בדוחק מה, בחבר המפריש מעשרות בזמנם ההלכתי, אך הניסוח של המשנה מותיר אי-נוחות מסוימת, וכאילו המשנה עוסקת רק בהלכה העקרונית ולא בהלכה כפי שהתקיימה "בתנאי השוק". גם הסבר זה קשה, שכן המשך המשנה עוסק בעם הארץ בלבד.

7טלו והכניסו לבתיכם – אם הבעל נתן את הפֵרות ואמר "הכניסו לבתיכם", לא יאכלו מהם עריי – הבעל רמז שדין הפֵרות הללו הוא כדין פֵרות הנכנסים לבית, ולא נתנם אלא על דעת שיעשרו מהם. על כן אולי כבר נגמרה מלאכתם של הפֵרות הללו (שכן הם נועדו לשוק), ועל כן אין לאכול מהם אפילו עראי ללא הרמת מעשרות.

8לפיכך אם היכניסו לבתיהם אינן מתקנים אלא דמיי – לאחר שהוכנסו לבית הן דמאי, כלומר ספק אם הפרישו מהם מעשרות אם לאו. הוא הדין אם ירצו לאכול מהם עראי או קבע מחוץ לבית. חלק זה של המשנה עוסק בעם הארץ, שהרי חבר לא ייתן פֵרות שאינם מעושרים.

9התלמוד מעורר את השאלה כאשר הבעל הוא חבר, האם רצוי שיתרום מהפֵרות שיש לו בביתו על הפֵרות שנתן, ומעשרות מעין אלו הם "תרומה שלא מן המוקף" כמשמעם לעיל 3 ראו פירושנו לתרומות פ"ד מ"ג. בפירושנו שם פ"א מ"י ופ"ב מ"א ראינו שבית שמאי הקלו בהלכות אלו, אם כי גם הם תבעו שלא לתרום מן המוקף (וראו פירושנו לחלה פ"א מ"ט). , או שמא עדיף לתרום שלא מן המוקף ולא להאכיל לאחרים טבלים. הדיון הוא כיצד עשוי או עלול החבר לנהוג בהיעדר הנחיה הלכתית ברורה, ואין בתלמוד הנחיה הלכתית כיצד ינהג או מה ההלכה במקרה זה. גם בפרק הבא ניתקל במצב שהמשנה מתלבטת בו כיצד חברים נוהגים ואינה מנחה כיצד הם חייבים לעשות (להלן פ"ה מ"ד).

10המשנה מניחה כי ייתכן שאדם יאכל בשוק, וכך פשוטם של דברים. התלמוד מבטא מערכת תרבותית שונה במקצת שבה אדם מכובד בכלל, ותלמיד חכם בפרט, אינו אוכל בשוק. עבור איש כזה, מי שנותן לו אשכול מתכוון שיאכל אותו בביתו (ירו', מט ע"ג 4 על ההסתייגות מאכילה בשוק ראו עוד ירו', פ"ג ה"ד, נ ע"א; בבלי, גיטין פט ע"א; קידושין מ ע"ב; מסכת דרך ארץ פ"י. דומה שמשנתנו מעידה שהיה זה נוהג מקובל בין פשוטי העם, ובני העילית הפגינו את ייחודם בכך שנמנעו מאכילה כזאת. כל דברי ההסתייגות מאכילה בשוק הם מדברי אמוראים, ואולי הם מכוונים דבריהם כלפי הנהגתו של תלמיד חכם שראוי שלא יאכל בשוק ולא ילמד בשוק. ). בספֵרות האמוראים יש עוד כמה הסתייגויות מהאוכל בשוק, כגון "האוכל בשוק חברו של כלב" (כלה רבתי, פ"ט ה"ט; דרך ארץ, פרק הנכנס ה"ב). כמו כן: "האוכל בשוק – הרי זה דומה לכלב; ויש אומרים: פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים" (בבלי, קידושין מ ע"ב). עד לגילויו של מדרש ספרי זוטא לדברים היו כל ביטויי ההתנגדות לאכילה בשוק בספֵרות האמוראית בלבד. אבל במדרש נאמר: "אכלה בתוך השוק, גרגרה בתוך השוק, הניקה בנה בתוך השוק... בכלם היה רבי עקיבא אומר יגרש" (ספרי זוטא לדברים, כד א, עמ' 346; בבלי, גיטין פט ע"א). אם אכן הקטע תנאי 5 השאלה מתמקדת בבירור האם ספרי זוטא הוא תנאי טהור, או שמא עורבו בו מימרות אמוראיות. הרי שזו עדות תנאית לגישה האומרת שאכילה בשוק היא מעשה מגונה ובלתי צנוע. דומה, אפוא, שההבדל בין המשנה לתלמוד אינו רק כרונולוגי, וגם בספֵרות תנאים אפשר למצוא ביטויי הסתייגות מאכילה בשוק.

11כאמור, המשנה אינה מכלילה את השיקול שאכילה בשוק מגונה, והוא מתאים מן הסתם להתנהגות במקומות ובזמנים מסוימים.

12במקביל אנו שומעים על מכירת משקה בשוק: "החופר בור לרבים ממלא ושותה ממלא ומכניס לתוך ביתו ולא יהא ממלא ומשקה ממלא ומוכר בשוק" (תוס', בבא מציעא פי"א הכ"ט), וכן: "יש לו באר בחצרו של חברו, והרי בעל חצר מבקש לחפור לו באר אחרת, יכול לעכב על ידיו. ולא יעשנו בית גילגל לרבים, בית טבילה לרבים, ולא יהא ממלא ומשקה ממלא ומוכר, אלא ממלא ומשקה בשוק ממלא ומוכר בשוק" (תוס', בבא בתרא פ"ב הט"ז). כמו כן: "אבל חבר שהיה מוכר אוכלין ומשקין על פתח חנותו, הניחן ונכנס הרי אלו טמאין מפני שאחרים ממשמשין בהן" (תוס', טהרות פ"ט ה"ג, עמ' 670). מכירת מוצרי המזון איננה רק בחנות עצמה אלא גם בחוץ, מן הסתם במרחב שלפני החנות שהיה מקורה או פתוח. כך יש להבין גם את משנת מכשירין (פ"ו מ"ג) העוסקת במוכרי משקה ומוכרי פֵרות יבשים.

13מסופק יותר הוא הסיפור הבא: "דאמר רבי לוי מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת ונתן הקב"ה בלבו ועשה חצייה זרע וחציה בית מקוות מים. ובאת שנת בצורת והיו מכריזין ואומרין סאה דחיטין בסלע, סאה דמיא בתלת סלעין (סאה של חיטים בסלע וסאה של מים בשלושה סלעים), והיה מכריז ואומר מאן בעי סאה דמיא והיא עבדא תלת סאין דחיטין. מי גרם לו, על ידי שהיה מוציא מעשרותיו כראוי" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר ג, עמ' 165). במקרה זה המדובר אולי במכירת מים לחקלאות. מבחינה מעשית מכירת מים לשדה אחר להשקאה היא בעייתית וכמעט בלתי אפשרית, שכן השאיבה הייתה יקרה והזרמת המים אפשרית רק לעתים נדירות. על כן ניתן לקיים את הסיפור רק אם מכירת המים היא לשתייה בשוק. מכל מקום, משנתנו מדברת על הדרך שבה מכרו מים בשוק, בקליפות ביצים שבורות או אף בביצה שלמה שנקבו בה שני חורים, אחד בראשה ואחד בתחתיתה, הוציאו את הביצה המקורית ומילאו את הביצה במים.

14הירושלמי (מט ע"ג) מדגיש שמשנתנו עוסקת במקום שהרוב מכניסים לבתיהם, כלומר המשק מבוסס על אנשים הצורכים את פֵרותיהם ואינם מרבים למכור מהם בשוק. משק זה הוא משק "אוטרקי". כפי שהסברנו לעיל (פ"א מ"ה), בתקופת המשנה והתלמוד הפך המשק לפתוח ותלוי יותר ויותר בשוק. בתנאים אלו יש להניח שסתם אדם ההולך עם פֵרותיו מביא אותם לשוק, וממילא אם הוא חבר הרי שהפריש מעשרות, ואם הוא עם הארץ הפֵרות טבל ויש להפריש מהם מעשרות דמאי. אין זה מקרה שבתקופה התנאית המשנה מדברת בפשטות על משק שעיקרו אוטרקי, ובתקופת התלמוד מתעוררת השאלה של התאמת ההלכה למשק פתוח יותר ובעל אוריינטציה של שוק. ואכן, המשק הפתוח לא נוצר כמהפכה אלא בתהליך ארוך, ורק בתקופת האמוראים ניתן להגדיר את הארץ כמשק פתוח.