משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות א:ח

1המשנה ממשיכה בהגדרת גמר מלאכה של מוצרים שונים.

2העיגול – העיגול הוא עיגול התאנים.

3משיחליקנו – יחליק את העיגול שזהו סיום המלאכה באותו עיגול. לפי ההמשך משתמע כי ההחלקה הייתה הרטבה בנוזל של פרי אחר, כדי שהעיגול יהא לח ודבוק.

4מחלקים בתאינים ובענבים שלטבל – את ההחלקה עשו בפרי ומותר להשתמש בפרי של טבל, ואין בכך משום גמר מלאכה של אותו אשכול ענבים שהחליקו בו. לפי ההלכה הפרי שמחליקים בו אמנם נחשב למה שנגמרה מלאכתו, כמו השמן שניתן לתבשיל, אך הוא בטל לגבי העיגול כולו.

5רבי יהודה אוסר – אפשר לפרש את טעמו של רבי יהודה בשני אופנים: הראשון הוא שרבי יהודה סבור שהאשכול אינו בטל ולכן יש להפריש ממנו מעשרות. האיסור הוא משום שאין מתי להפריש מעשר מאותו אשכול; לפני ההחלקה טרם התחייב במעשרות, ואחרי ההחלקה לא נותר ממנו די כדי לתת תרומה מפרי טוב. הפירוש השני משתמע מהמשך המשנה. להלן נראה שרבי יהודה מגדיר את הענבים שמחליקים בהם כיין, ואם כן הוא אוסר להחליק בענבים (לפני נתינת מעשרות) משום שהם כיין.

6המחליק בענבים לא הוכשר – אגב הדינים העוסקים בהכשר מעשרות (יצירת הטבל) המשנה עוברת לדין דומה בעניין הכשר לטומאה. כדי להכשיר לטומאה יש צורך שתיגמר מלאכתו של הפרי ושהוא יישטף או יירטב באחד משבעת המשקים. שבעת המשקים הם: טל, מים, יין, שמן, דם, חלב ודבש דבורים (משנה, מכשירין פ"ו מ"ד). המחליק על העיגול בעזרת ענבים סוחט את הענב, ולמעשה ההחלקה היא ביין. השאלה היא האם הוא נחשב ליין לפני ההחלקה ואז העיגול הוחלק ביין ומוכשר לקבל טומאה. הצד השני הוא שניתן להבין שהיין נוצר רק מעצם ההחלקה, ובראשיתה אין אלו אלא ענבים או תירוש שטרם נגמרה מלאכתו. מבחינה מסוימת השאלה חוזרת להגדרת גמר מלאכה של יין. מי שסבור שגמר המלאכה הוא בראשית הדריכה, הרי שההחלקה היא ראשית דריכה, וזו עמדת רבי יהודה להלן. מי שסבור שגמר המלאכה הוא לאחר שהיין כבר מוכן הרי שההחלקה היא במיץ ענבים שטרם הסתיימה מלאכתו.

7רבי יהודה אומר הוכשר – משום שהענב כבר נחשב ליין. כאמור אנו מציעים לפרש את הרישא לפי אותו עיקרון, שהענבים שמחליקים בהם נחשבים כיין (הפירוש השני שהצענו לרישא).

8גרוגרות משידוש [ ו ] – המשנה חוזרת לראשיתה וממשיכה בסדרת ההגדרות של גמר מלאכה בפֵרות. גרוגרות הן בדרך כלל תאנים שיובשו ונדרסו, כדי שתתפוסנה פחות נפח. את הדיש עשו בידיים או בכלים קטנים והתבנית שלתוכה דשו הייתה כד או חבית חרס, כפי שעולה מהמשך המשנה.

9[ ו ] מגורה משיעגל – אם דש את התאנים למגורה הרי גמר המלאכה הוא סוף השימוש במעגילה. המגורה היא מחסן שנשמרו בו התבואה או הפֵרות בתפזורת 92 ראו פירושנו לתרומות פ"ד מ"ב ודברי חגי הנביא "העוד הזרע במגורה" (חגי ב יט). . המגורה בדרך כלל גדולה ומשרתת חנווני או תגר, כגון "התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת" (משנה, בבא מציעא פ"ד מי"ב). כדי לדוש את התאנים לחבית השתמשו בכלים קטנים. כדי לדושם למגורה השתמשו במעגילה. המעגילה היא גליל אבן שאורכו 70-50 ס"מ (איור 20). למעגילה חוברו שתי ידיות משני צדדיה וגלגלו אותה, קטנה ביד וגדולה ברגל (ירו', מועד קטן פ"א ה"י, פא ע"א). במעגילה כזאת השתמשו כדי להדק את טיח הגג, ובמעגילה כזאת או דומה לזאת דשו את התאנים. המעגילה מכונה בספֵרותנו גם "גלגל": "פעמים שהיא פוקעת תחת הגלגל" (ירו', פ"ג ה"ד, נ ע"ד). אבל יש גם דריסה ברגל: "נראית שאינה דרוסה, פעמים שאין הרגל דורסתה" (שם, שם).

10היה דש בחבית – בחבית דשים ובמעגילה מעגלים במגורה, כפי שאמרנו. במקרה זה הוא היה באמצע תהליך הדישה, והחבית נשברה מהלחץ המופעל עליה, ומעגיל במגורה – או שהיה מעגל במגורה, נשברה החבית ונפחתה המגורה – החבית העשויה חרס עלולה להישבר, והמגורה העשויה אבן נפחתת. החרס נשבר לרוחבו והמגורה נפחתה לרוחבה, וכך נותרו בכלי גרוגרות מוכנות, לא יאכל מהן עריי רבי יוסה מתיר – אם החבית נשברה נותרו התאנים. אם התאנים מיועדות לגרוגרות הרי שטרם נגמרה מלאכתן, אבל אם הן נחשבות כתאנים הרי שנגמרה מלאכתן. זאת ועוד: העבודה בגרוגרות נעשתה בבית, וממילא הובאו כבר הפֵרות לבית והתחייבו במעשר. עם שבירת החבית אוסף בעל הבית מעט גרוגרות, שהן למעשה מוכנות, ועוד תאנים שבוודאי טרם נגמרה מלאכתן. חכמים סבורים שהגרוגרות התחתונות הן לעצמן, והן מוכנות ואסור לאכלן אפילו דרך ארעי. לפי רבי יוסי הגרוגרות העליונות נחוצות לתחתונות. הלחיצה והדריסה מתבצעות כאשר הפועל לוחץ על הגרוגרות העליונות ודורסן, וכך נלחצות התחתונות כדבעי "מפני שהתחתונות צריכות לעליונות" (תוס', פ"א הי"א, והשוו ירו', מט ע"ב). על כן גם הגרוגרות התחתונות אינן נחשבות ככאלה שנגמרה מלאכתן, שכן הן חסרות את הדריסה הסופית. כך מסביר הירושלמי. ייתכן שיש לתלות את ההסבר גם במרכיב משלים. כפי שראינו לעיל, בכל המקרים גמר מלאכה אינה הגדרה של פרי בודד אלא של כל היבול, וכן בגרוגרות. בכלי השבור נותרו גרוגרות. אם היה זה גובה הכלי מלכתחילה, היה זה גמר מלאכה. ברם, במקרה זה התכנון היה להוסיף עוד גרוגרות ולדרסן עוד יותר. תנא קמא מתחשב בכלי המלא ורבי יוסי בתכנון המוקדם ובכך שבעל הבית יעביר את הגרוגרות המוכנות לכלי חדש ושלם, וימשיך בדריסה.

11ברור שלכל פרי שלב אחר המאפיין את גמר המלאכה, אבל השאלה המרכזית היא האם המחלוקת בין רבי יהודה וחכמים האם גמר המלאכה מהווה הכשר טומאה היא בכל הפֵרות, או שיש פֵרות שרבי יהודה וחכמים לא יחלקו בהם. הבבלי (שבת קמה ע"א) סבור שלכל הפֵרות דין זהה. בירושלמי חגיגה (להלן) מועלית הצעה שלדבלים דין שונה מליתר הפֵרות, ולדעת רבי יוחנן דבלים הן ככל הפֵרות. עמדתו זו באה לידי ביטוי גם בסוגיה בירושלמי מעשרות (בעיבוי סומנו משפטים שהם שלב של הסבר משני בסוגיה):

12"1. רבי מנא אמר ליה סתם, רבי אבין בשם רבי יוחנן רבי יודן כדעתיה, 2. ורבנין כדעתון. דתני זית שפיצעו בידים מסואבות לא הוכשרו, לסופגן במלח הוכשרו, לידע אם יש בו מים לא הוכשרו, רבי יודן אמר הוכשרו. 2א. רבנין אמרין במימיו הוא בודק רבי יודה אומר בגופו הוא בודק והכא רבנין אמרין במימיו הוא מחליק רבי יודה בשיש שלו מחליק.

133. רבי אמר לרבי שמעון בריה עלה והבא לנו גרוגרות מן החבית. אמר ליה ואינו אסור משום מוקצה? אמר ליה ואדיין את לזו?! אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד. אמר רבי שמואל בר סיסרטאי מפני שהן מסריחות בנתיים. רבי זעירא בעא קומי רבי יסא לא מסתברא באילין פצולי אילין הוה עובדא, אמר ליה אוף אנא סבר כן. אתא רבי יוסי בירבי בון רבי יצחק בר ביסנא בשם רבי יוחנן באילין פצולייא הוה עובדא, אמר ליה אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד" (ירו', פ"א ה"ז, מט ע"ב).

14בסוגיה יש סדרת מחלוקות. הסוגיה יוצאת ממשנתנו הקובעת את זמני הפרשת מעשרות והכשר טומאה: "המחליק בענבים לא הוכשר רבי יהודה אומר הוכשר", והוא הדין ביתר הפֵרות, כל אחד בשלב גמר המלאכה שלו. רבי מנא "אמר ליה סתם", כלומר הוא התעלם מעמדת רבי יהודה, ואילו רבי יוחנן סבר שהמחלוקת במעשרות היא המחלוקת בתוספתא טהרות לגבי פציעת הזית. אגב כך אנו שומעים שלדעת סוגיית הירושלמי ענבים כזיתים, והמחלוקת בין רבי יהודה לחכמים, לפחות לפי רבי יוחנן, היא עקבית (2). הירושלמי מסביר את תוספתא טהרות שהמחלוקת היא על טיב הבדיקה. לפי רבי יהודה הוכשר הפרי לקבל טומאה כי הבודק סוחט אותו, שכן כוונתו לראות את מיץ הזית ואת כמותו, ואילו לפי חכמים הבדיקה היא בגוף הפרי, והוצאת המשקה איננה לרצון הבודק (2א). בשלב השלישי (3) מובא מעשה ברבי ששלח את בנו לבדוק פֵרות בעליית הגג. רבי שמעון בנו סובר שהם הוכשרו לקבל טומאה, ורבי כועס עליו וסובר שלא הוכשרו לקבל טומאה, "ואדיין את לזו?", האם עדיין סבור אתה כעמדה מוטעית זו? הירושלמי אומר שהמעשה היה "באילין פצולייא" (בבצלים), ומוסיף הסבר שביתר הפֵרות הוצאת המשקה איננה לרצון, שכן משקה היוצא מהפרי גורם לסרחונו. הירושלמי שם בפיו של רבי את האבחנה בין זיתים וענבים לבין יתר הפֵרות. ייתכן שזו עמדתו המקורית של רבי, וייתכן שזה הסבר מאוחר. על כל פנים זו עמדת ביניים בין חכמים לרבי יהודה, שהרי המחלוקת במשנה היא גם בענבים.

15הירושלמי (רבי יוחנן, ולמעשה מיוחסת מסורת זו לרבי) צירף את דין הכשרת הפֵרות לדין חובת נטילת ידיים ואכילת פֵרות מנוגבים (שטרם הוכשרו לקבל טומאה) בידיים מסואבות (בלי נטילת ידיים). מעתה, לאחר ששתי השאלות הפכו לשאלה אחת, לפנינו סדרת מקורות בנושא.

16חמישה מקורות עיקריים עוסקים בדין טומאת ידיים מסואבות באוכלים נגובים. המקורות יצוטטו להלן, ובשלב זה אנו מציגים את מסקנת הדיון.

171. משנתנו – האם החלקה (יישור הפֵרות שבחבית) היא הכשר לטומאה או לא. בנושא זה יש שוב מחלוקת רבי יהודה וחכמים, והירושלמי למעשרות שציטטנו מתחבט האם זו מחלוקת על כל הפֵרות, והאם היא זהה למחלוקת הבאה (מס' 5). במהלך הסוגיה שציטטנו עלתה גם עמדת ביניים.

182. משנת כלים (פ"ח מ"י) – אוכלים דבלה בידיים מסואבות לדעת הכול.

193. משנת חגיגה (פ"ג מ"ג) – אוכלים אוכָלים בידיים מסואבות בתרומה, וכנראה רבי חנינא חולק על כך ואומר שאוכלים רק בעזרת כלי עזר. לכל הדעות בקודש אין אוכלים בידיים מסואבות.

204. תוספתא פרה (פי"ב ה"ו, עמ' 640) – פוצעים אגוזים בידיים מסואבות. ייתכן שרבי יהודה חולק על ההלכה וייתכן שאיננו חולק.

215. תוספתא טהרות (פ"י הי"א, עמ' 672) – זית שפצעו לא הוכשר לקבל טומאה. גם כאן אפשר שרבי יהודה חולק על ההלכה, ואפשר שאיננו דן בה.

22כפשוטם של דברים אכילה ופציעה דין אחד להן, משום שאי אפשר לאכול מבלי לנגוס באוכל ובכך לפצעו. אמנם אפשר גם שהמקורות מנוסחים בדקדוק: מותר לאכול משום שבמצב זה הנוזלים טרם יצאו והידיים יבשות, ואילו בפציעת הפרי יוצא משקה והידיים הטמאות מטמאות את הפרי שנרטב. משנת חגיגה (2) עוסקת באוכל באופן כללי, כל יתר המקורות התנאיים עוסקים בפרי מסוים. השאלה היא האם לפנינו דוגמאות, או שההלכה משתנה בהתאם לפרי. האם דין אגוזים ודבלים שהם יבשים דומה לדין זיתים שיש בהם נוזל (עיקרם נוזל)? בשאלה זו כבר התחבט התלמוד הירושלמי: "חזקיה אמר לא שנו אלא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו, הא שאר כל הדברים לא. רבי יוחנן אמר לא שנייא היא דבילה היא שאר כל הדברים" (חגיגה פ"ג ה"ג, עט ע"ב). אם כן, כבר בתלמוד הירושלמי יש מחלוקת בשאלה האם דין דבלות שונה מיתר הפֵרות. בסוגיה אחרת הירושלמי קובע שלדעת רבי כל הפֵרות דינם זהה להוציא תאנים (טריות) וענבים שבהם הנוזל ניתק בקלות (מט ע"ב). הבבלי סובר שכל המשקים שבתוך פרי דינם זהה, ובמפורש משווה בין דין ענבים לדין זיתים: "מר סבר: משקה הוא, ומר סבר: לאו משקה הוא. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: המפצע בזיתים בידים מסואבות – הוכשר, לסופתן במלח..." (שבת קמה ע"א).

23מעתה עלינו להציג את המקורות ולבארם, ולאחר מכן ניתן יהא לסכמם ולהבין את השתלשלות ההלכה.

24משנת כלים מתירה לאכול בידיים מסואבות אוכל יבש. האדם טהור, אבל חייב בנטילת ידיים לאכילת פֵרות. הפֵרות הם בדרך כלל רטובים, או שנרטבו בעבר ועתה הם מוכשרים לקבל טומאה, ואסור לאכלם ללא נטילת ידיים. אבל אוכל יבש שלא נרטב בעבר מותר לאכלו ללא נטילת ידיים. המשנה במסכת חגיגה קובעת באופן כללי: "אוכלין אוכלים נגובין בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש" (פ"ג מ"ג). המשנה כלשונה מועתקת בתוספתא ובשני התלמודים (תוס', שם פ"ג הי"ב; ירו', שם עט ע"ב; בבלי, שם כד ע"ב), ועל דברים אלו מוסיף או חולק רבי חנינא בן אנטיגנוס 93 בבלי, בכורות ל ע"ב, וראו דיון על זמנו בפירושנו לעירובין פ"ד מ"ח. רבי חנינה היה חכם כוהן. רוב הלכותיו הן מענייני טהרת המקדש וקרבנות. החמיר בדיני טהרה, ואף התנשא על החכמים בחומרותיו הלכה למעשה בדיני טהרה. : "וכי יש נגובין בקודש, אלא תוחב את החררה בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל בתרומה אבל לא בקודש" 94 דברי רבי חנינא מצויים בשני התלמודים, ירו', עט ע"ב; בבלי, כד ע"ב. . רבי חנינא טוען שאין חידוש בדברי המשנה הקובעת שאין אוכלים בידיים טמאות קודשים נגובים (יבשים), שהרי אין דין "נגובים" בקודש. כי הרי ידוע וברור שחובת הקודש מכשירה קודשים לטומאה, גם אם הם נגובים, ואין המשנה באה ללמדנו אלא שאם תוחב קיסם בחררה ואוכל עמה זית או בצל הדבר מותר בתרומה, אבל אסור בקודש. הוא מונה כוש או קיסם שהם פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה. יש ממפרשי המשנה המפרשים שאין רבי חנינא חולק על המשנה אלא מפרשה: האוכלים הנגובים הם לא התרומה אלא זית או בצל יבשים, שאם היו לחים הם מטמאים את התרומה שבפיו (רש"י). לפי זה גם בתרומה אין לגעת בידיים מסואבות, וההיתר של המשנה הוא רק לאכול זית או בצל חולין עם התרומה רק באמצעות כוש או קיסם, ואף זה אסור בקודש 95 בדרך זו אף מהלך ליברמן בפירושו לתוספתא, עמ' 1323-1321. . כפשוטה של התוספתא רבי חנינא המחמיר בדיני טהרה חולק על המשנה. משנתנו מתפרשת כפשוטה שתרומה שלא הוכשרה לקבל טומאה מותר לאכלה בידיים טמאות, וקודש אסור. ייתכן אמנם שהמשנה באה ללמדנו שחובת הקודש מכשירה, ואף אם הייתה הלכה זו ידועה היא חזרה עליה בתוך עריכת שורת ההלכות שבהן קודש חמור מתרומה, ואין הצדקה להוסיף במשנה דברים שאינם רמוזים בה כלל. כך פירש את משנתנו רבינו ישעיה דיטרני 96 המהדירים את פסקי רבינו ישעיה, עמ' של הערה 72, מתקשים לקבל פירוש זה וכותבים: "אפשר שרק להוי אמינא כתב רבינו כן אבל במסקנא דאוקימנא... אפשר שגם בתרומה אסור לאכול בידים מסואבות ממש". כל זאת משום שקשה להם שהפרשן חולק על מה שידוע להם כהלכה. .

25הביטוי "חיבת הקדש מכשרתן" (בבלי, חגיגה כד ע"ב) משמעו שהחמירו בקודש והוא מוכשר לקבל טומאה גם בלי מים, בניגוד לתרומה, ומכאן משמע גם ש"נגובים" הם שטרם הוכשרו לקבל טומאה. ההלכה שבקודש פרי טמא גם אם טרם הוכשר לקבל טומאה חורגת מהמערך המשפטי הרגיל, שהרי אם הפרי טרם הוכשר לקבל טומאה כיצד זה הוא נטמא? להלן נשוב לכך.

26אם כן, עד עתה שתי דעות לפנינו, כמסוכם בטבלה.

27אכילת אוכל יבש (שטרם הוכשר לקבל טומאה) ללא נטילת ידיים

28ברייתא אחרת מרחיבה את היתר התרומה (ואכילת חולין בטהרה): "הזית שפצעו בידים טמאות לא הוכשר. לסופתו במלח ולא הוכשר, לידע אם יש בו שמן לא הוכשר, רבי יהודה אומר הוכשר..." (תוס', טהרות פ"י הי"א, עמ' 671). לפי תנא קמא מותר לגם לפצוע זיתים בידיים מסואבות אף על פי שבפציעה מהזית זב מעט שמן. רבי יהודה חולק, אולי הוא חולק על כל הסעיפים ואולי הוא חולק רק על הסעיף האחרון. מתוספתא פרה אנו שומעים על השתלשלותה של הלכה זו: "שלשה דברים אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי שמעון בן כהנא. מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהזות באזוב המוטבל, ובצלוחית שפיה צר. ופוצעין אגוזים של תרומה בידים סאובות ולא חששו להן משום טומאה" (פי"ב ה"ו, עמ' 640). העדות היא בהתאם לתנא קמא במשנת פרה, ובניגוד לדברי רבי יהודה שאזוב שהוטבל מותר לשימוש חוזר רק בצלוחית שפיה רחב. אם כן, גם כאן אפשר שרבי יהודה חולק על ההלכה של פציעת זיתים, ואפשר שהוא מסכים עמה.

29ההלכה הכוהנית התירה אפילו פציעות באגוזים, ומסתבר שהחמירה באחרים. במקום אחר עסקנו בעניין זה בהרחבה 97 ראו הנספח למסכת שקלים וכן ספראי וספראי, העדות הפנימית. והצבענו על כך שלכוהנים היו הלכות משלהם בדיני טהרה בכלל, ובדיני מי חטאת בפרט 98 על כך נרחיב במבוא למסכת פרה. . עדותו של רבי שמעון בן כהנא, שהוא עצמו כוהן, מתייחסת לשתי הלכות במסגרת דיני מי חטאת ולהלכה שלישית בענייני טהרה בכלל, ואנו עוסקים רק בהלכה השלישית. מכל מקום, לפנינו הד להלכות הכוהנים שהשתקעו בבית המדרש, ומן הסתם אגב כך עברו עיבוד ברוח החשיבה של חז"ל. לפי הירושלמי שציטטנו ולשיטת רבי יוחנן מחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנתנו היא המחלוקת בתוספתא טהרות ובמשנת חגיגה, והיא מחלוקת עקרונית בכל הפֵרות, אולי להוציא תאנים וענבים.

30הלכות הכוהנים בולטות במבנה הבלתי משפטי שלהן. מבחינה זאת היה מקום לשער שאין הבדל, לשיטתם, בין אגוזים לשאר פֵרות. כפי שרמזנו, חנינא בן אנטיגונוס ובנו ידועים כחכמים-כוהנים שעליהם אמר הבבלי שהכהנים "נהגו סילסול בעצמן" (בכורות ל ע"ב). על כן יש מקום לשער שהכוהנים סברו שאסור לאכול תרומה בידיים מסואבות, ורק לפצוע אגוזים שהם יבשים מותר. חכמים, לעומת זאת, סברו שמותר לאכול תרומה בידיים מסואבות בכל הפֵרות, אולי חוץ מתאנים טריות וענבים, כדברי הירושלמי (אליבא דרבי).

31על כן נראה לנו שלפנינו מחלוקת עקרונית האם מותר לאכול פֵרות בידיים מסואבות, והאם פֵרות נגובים הוכשרו לקבל טומאה במשקה קל העלול לצאת מהם. עמדת הכוהנים היא שאת כל הפֵרות, אף אלו שטרם הורטבו, אסור לאכול ללא נטילת ידיים, להוציא אגוזים. עמדה זו באה לידי ביטוי בדברי רבי חנינא בן אנטיגונוס ורבי שמעון בן כהנא. בבית המדרש של חכמים הייתה מחלוקת בנושא. רבי יהודה קרוב לעמדת הכוהנים, וחכמים מתנגדים לה, כאמור במשנתנו. במקביל התפתחו עמדות ביניים. לדעת רבי תאנים וענבים אסור לאכול ללא נטילת ידיים, והוכשרו לקבל טומאה במיץ הפרי עצמו. לדעת רבי מנא וחזקיה, אמוראי ארץ ישראל, רק תאנים (ואולי גם אגוזים) הותר לאכול ללא נטילת ידיים.