משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ב:ג

1המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלם – מי שמעלה פֵרות לביתו פטור ממעשרות עד שמגיע לביתו, ומי שמוכר אותם בשוק חייב במעשרות בגמר ההכנה לשיווק. השאלה היא, אפוא, מה המצב במשנתנו. האם מדובר באדם שביתו רחוק מהשדה, או שמא הוא מעלה אותם למכירה בירושלים. הר"ש ור"ש סירליאו פירשו שמעלה את הפֵרות לשיווק ביהודה ומוכר אותם בשוק שם, ומדובר בפֵרות שגמר המלאכה שלהם הוא הבאתם לשוק. ברם, הקושי הוא שגמר המלאכה בפֵרות הוא או האריזה לשיווק או ההבאה לבית, וממילא פרי המובא לשיווק ביהודה חייב כבר במעשרות ברגע שנארז לשיווק. על כן הסביר בעל מלאכת שלמה שהוא מתכוון למכור אותם רק ביהודה, ולכן אין חייב במעשרות עד שמגיע לשוק של יהודה. יש בכך חידוש הלכתי גדול הדוחה את "גמר המלאכה" במקרה של שוק רחוק עד ההבאה לאזור השוק. מכל מקום, פשט ההלכה במשנה הוא שמדובר במי שמצוי בדרך ארוכה, שדהו בגליל וביתו ביהודה, וכן פירש ר' יהוסף אשכנזי. אם כך הוא הרי שדומה שהמקרה המתואר אינו רֵאלי ונועד לבחון את ההלכה העקרונית, כמו שפירשנו.

2במקורות חז"ל שתי צורות חלוקה של הארץ, לשלוש ארצות (יהודה, עבר הירדן והגליל) ולשתיים (יהודה והגליל). החלוקה לשלוש מופיעה בשלושה הקשרים הלכתיים שונים: בדיני ביעור שביעית, ובהם נקבע שכל אזור יש לו זמן ביעור שביעית בפני עצמו (משנה, שביעית פ"ט מ"ב, כפי שפורשה שם), בדיני חזקה (משנה, בבא בתרא פ"ג מ"ב ומקבילותיה) ובדיני נישואין (משנה, כתובות פי"ג מ"ב). כל המשניות מניחות שבתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע לאזור אחר. מסתבר, אפוא, שהייתה זו חלוקה קבועה וקדומה שההלכות השונות עושות בה שימוש. גם יוספוס מחלק את הארץ לשלושה בצורה זהה: גליל, יהודה ועבר הירדן. הוא פותח בגליל כי זה נושאו העיקרי, שהרי הקטע בא כפתיחה לתיאור המלחמה שהחלה בגליל (מלח' ג, ג, 35-58).

3כבר קליין עמד על כך שיוספוס משקף אותו מקור ספֵרותי או תפיסה גאוגרפית כמו החלוקה ההלכתית 7 קליין, פרק; ספראי, יוספוס. . הדבר בולט בתיקונים ובשינויים שהכניס יוספוס לחלוקה המקורית כדי להתאימה לצרכיו. שינויים אלו ניכרים במבנה ובעריכת הקטע.

4במקביל יש במקורות גם חלוקה נוספת לשתיים, יהודה והגליל בלבד, כמו במשנתנו, ובדרך כלל יהודה ראשונה מפני כבודה בעבר. ניתן לקבוע, ללא היסוס, שהחלוקה לשתיים היא החלוקה המקובלת בספֵרות חז"ל. זאת ועוד: החלוקה לשלוש מופיעה בשלוש משניות אנונימיות (סתמיות) בעקרונות הלכתיים מרכזיים. לפחות את משנתנו ניתן לתארך לתקופה קדומה יחסית, לדור יבנה או קודם (להלן). לעומת זאת החלוקה לשתיים מופיעה רבות בפי חכמי דור אושא 8 משנה, תרומות פ"י מ"ח; ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; פ"י ה"ה, לז ע"ד; ראש השנה פ"ד ה"ה, נט ע"ג; כתובות פ"א ה"א, כה ע"א; מדרש שמואל, ח א, ועוד רבים. . בחלק אחר של המקרים החלוקה הזאת מופיעה במשניות שקשה לתארך את עריכתן, אף שהנושא ההלכתי עצמו עשוי להיות קדום 9 כגון במשנה, פסחים פ"ד מ"ה ופירושנו לה; כתובות פ"ד מי"ב; תוס', כתובות פ"ב ה"ה; גיטין פ"ז ה"ז ועוד רבים. . נראה, אפוא, שיש בסיס איתן למסקנה שחלוקת ארץ ישראל לשלוש הייתה החלוקה הקדומה, יסודה בסוף ימי בית שני כפי שעולה מדברי יוספוס ומפירושנו למשנת שביעית, והמשניות משתמשות בה. החלוקה לשתיים מקובלת בהמשך תקופת התנאים. כפי שנראה להלן ההבדל בין שתי החלוקות אינו ספֵרותי אלא יישובי.

5בימי בית שני היה עבר הירדן אזור יישוב יהודי גדול ופורח. עדות לכך יש בעשרות עדויות על היישוב בעבר הירדן. היישוב היהודי דעך וכמעט חוסל במרד הגדול או במרד בר כוכבא. לאחר המרד אנו שומעים רק על יישוב יהודי דל בעבר הירדן. קהילות יהודיות נמצאו, כמובן, בערים הגדולות, וכן בעמק הר'ור בלבד 10 עדיין חסר לנו סיכום עדכני על היישוב היהודי בעבר הירדן. לסיכום כללי ראו ספראי, יוספוס, עמ' 110-106; ספראי, מצב היישוב, עמ' 214-212. . נראה שאת חורבן היישוב יש לתלות במרד בר כוכבא, אך שאלת המועד המדויק אינה ברורה.

6אוכל עד שהוא מגיע [ למקום שהוא הולך – הכתוב בין הסוגריים נשמט בטעות ונוסף בידי המעתיק בשוליים. אורך הדרך אינו משנה מבחינה הלכתית; כל מה שאדם אוכל בדרך נחשב אכילת ארעי, הבית הוא יעד הנסיעה ורק הוא טובל את הפֵרות.

7וכן בחזרה – וכן הדין במי שנוסע מיהודה לגליל או מי שנוטל עמו פֵרות משדהו ונוסע ליהודה למכור את פֵרותיו ונמלך להחזירם לביתו שבגליל 11 הר"ש פירש שכן הדין אם נמלך להחזירם לגליל, ור' יהוסף אשכנזי כפירוש הראשון שהצענו. בעל מלאכת שלמה רואה בכך מחלוקת, והדבר תלוי בפירוש הרישא כפי שהצענו אותו. לשיטתנו אין הבדל מהותי אם כתוב "וכן ליהודה" או "וכן בחזרה" (להלן). . כתב יד קופמן גורס "וכן בחזרה", וכן רוב עדי הנוסח הטובים 12 א, ב, ג5, ג7, ז, ט, כ, ל, מ, ן, פ, ץ. , וכן גרסו הר"ש וראשונים אחרים. בדפוסים ובעדי נוסח משניים: "וכן ביהודה". אם כתוב "וכן ביהודה" הרי שמדובר במעלה פֵרות מיהודה לגליל, ואם כתוב "וכן בחזרה" הרי שמדובר במעלה פֵרות מהגליל למכירה ביהודה ונמלך להחזירם לביתו שבגליל.

8כאמור, בכל המשניות אזורי יהודה והגליל מופיעים כאזורים שהקשר ביניהם מועט ביותר. משנתנו עוסקת, אפוא, בנושא עקרוני שהשלכותיו המעשיות מעטות. יהודה וגליל כאן הם מקומות רחוקים מאוד, רחוקים ככל שמקומות יכולים להיות רחוקים זה מזה בארצנו הקטנה.

9המשנה מניחה בפשטות שהבעל הולך מהגליל ושדהו בגליל משום שמדור אושא ואילך כאן שכן לב היישוב היהודי, אך הוא הדין במי שהולך בכיוון הנגדי. בכך מובלטת הדוגמה הקיצונית, שאפילו נסיעה ארוכה כל כך אינה מהווה גמר מלאכה עד שהפֵרות יובאו לבית הבעלים. כל זאת לפי פירושנו (פירושו של ר' יהוסף אשכנזי). יתר המפרשים (ר"ש, רמב"ם ואחרים) פירשו שמדובר במי שמעביר פֵרות למכירה באזור אחר.

10רבי מאיר אומר עד שהוא מגיע למקום ] השביתה – רבי מאיר סבור שה"בית" לצורך טבילת המעשרות הוא המקום שלנים בו בשבת. כפי שנראה להלן המחלוקת במשנה היא מחלוקת עקרונית, מה טובל את הפֵרות. מבחינה מילולית אולי ניתן היה בדוחק לפרש שהכוונה למקום הלינה, ברם "שביתה" בלשון חכמים משמעה יום השבת, וכן מסביר הירושלמי במפורש (מט ע"ג).

11הרוכלים המחזירין בעיירות – המשנה דנה במצב מיוחד. הרוכלים יוצאים מכפר האם וסובבים בכמה כפרי בת. השאלה היא מה נחשב לביתם לצורך חובת מעשרות. לפי ההקשר נראה שאת הפֵרות קטפו הרוכלים בזמן שעברו דרך שדותיהם. ייתכן גם שאלו פֵרות שקיבלו במתנה מבעלי השדות, ומותר להם לאכול אותם דרך עראי עד שיגיעו ל"ביתם". אבל אין אלו פֵרות שהגיעו כבר לביתם של הרוכלים, שכן אלו חייבים במעשר לכל הדעות.

12אוכלים עד שהן מגיעים למקום הלינה – לכאורה תנא קמא קרוב לרבי מאיר וגם לדעתו אצל רוכלים מקום הלינה הזמני נחשב לבית. להלן נבחן שנית את ההסבר ואת הרקע הרֵאלי של תופעת הרוכלים.

13רבי יהודה אומר הבית הראשון הוא

14[ ו ] ביתו – רבי יהודה מחמיר עוד יותר ואומר שהבית הראשון שהרוכל מתיישב בו הוא ביתו. מתוך הניגוד לתנא קמא משמע שהרוכל ישן בבית "הראשון", ומצד שני אין הוא גם הבית שהוא מגיע אליו וסוחר עם דייריו אלא הבית שהוא יושב לסעוד או להתארח בו. עמדה זו של רבי יהודה נראית קיצונית ביותר, וודאי שאינה עולה בקנה אחד לא עם תנא קמא ולא עם רבי מאיר שברישא של המשנה. אם כך לגבי רוכלים – מן הסתם כך גם לגבי ההולך עם פֵרות לירושלים. לפי הסבר זה לפנינו, אפוא, שלוש דעות (תנא קמא של הרישא, רבי מאיר ותנא קמא של הסיפא ורבי יהודה). מבנה כזה אפשרי, אך דחוק. הקושי הבולט ביותר הוא חוסר האיזון הספֵרותי. מעבר לכך, רבי מאיר סובר שמקום הלינה בשבת הוא הטובל, ואילו תנא קמא של הסיפא סבור שכל מקום לינה טובל.

15הרוכל

16בתוספתא דין קרוב אך אינו זהה לשני המקרים שבמשנה: "1. החמרין ובעלי בתים שהיו עוברין ממקום למקום אוכלין ופטורין עד שמגיעין לאותו מקום. לפיכך אם ייחד להן בעל הבית בית בפני עצמן, אם לנין שם חייבין לעשר, ואם לאו פטורין מלעשר. 2. מעשה שהלך רבי יהושע אצל רבן יוחנן בן זכיי לברור חיל, והיו בני עיירות מוציאין להן תאנין. אמרו לו מה אנו לעשר? אמר להם אם לנין אנו חייבין לעשר, ואם לאו פטורין מלעשר. 3. הגיעו למקום לינה אפילו שתי שעות צריכין לעשר. רבי מאיר אומר הגיעו למקום שביתה, אפילו ביום השני חייב לעשר" (תוס', פ"ב ה"א). לפני שנברר את מערכת הקשרים שבין התוספתא למשנתנו יש לבאר את התוספתא לגופה. בקטע הראשון מובא מעשה בבני אדם ההולכים ממקום למקום. הדין קרוב לדין העולה משדהו לירושלים. בפירושנו למשנה העמדנו את הרישא במי שלוקט פֵרות משדהו. הדין בתוספתא הוא כרישא של המשנה, אבל נוסף שם שאם בדרך אירח אותם מישהו וייחד להם מקום – מקום זה נחשב לבית. אלמלא נוסח המשנה היינו רואים בכך עמדה הלכתית נפרדת, שלישית. אבל התוספתא מציגה את הדברים בלשון "לפיכך", ואם כן אין כאן מחלוקת על הרישא אלא השלמה לה. אבל בנוסח הדפוס של התוספתא (ד) חסרה המילה "לפיכך". מכל מקום, ההסתייגות "אם ייחד להן בעל הבית בית בפני עצמן" אינה במשנה והיא מנוגדת לרוחה. אם כן, בתוספתא מוצגת דעת ביניים בין תנא קמא לבין רבי מאיר, שכל מקום לינה מסודר, "ייחד להן בית", נחשב כמחייב במעשרות.

17הקטע השני בתוספתא מספר על חבורה ההולכת ממקום למקום. בראש החבורה עומד רבי יהושע בן חנניה המבקר את רבו, רבן יוחנן בן זכאי. כפי שלימדנו אלון, קרוב להניח שלעת זקנותו פרש רבן יוחנן בן זכאי מתפקידו והתגורר ביישוב "ברור חיל" (כך בירושלמי, מט ע"ג) או "בני חיל", המזוהה עם הכפר הערבי בוריר בנגב הצפוני. אלון משער שרבן יוחנן בן זכאי הודח מתפקידו ואת מקומו מילא רבן גמליאל, שכן לא מצינו את רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל מצויים זה בחברת זה או מוסרים דברים זה בשם זה 13 אלון, תולדות א, עמ' 64. .

18רבי יהושע בן חנניה סבור שמקום הלינה טובל, אבל סתם מתנות שניתנו בדרך, שלא דרך מסחר, אינם חייבים במעשר. אם כן, כפשוטו התנא קמא של הסיפא של משנתנו ("מקום הלינה") הוא כרבי יהושע בן חנניה.

19אבל התלמוד לא פירש כך ומסביר "הכל מודין בלינה שאינה טובלת" (ירו', מט ע"ד). את הסיפא של המשנה מסביר התלמוד: "מהו מקום הלינה? ביתו. רבי שמעון בן לקיש בשם רבי הושעיה כגון אילין דכפר חנניה דנפקין וסחרין ארבע וחמש קוריין ועיילין דמכין בבתיהון (כגון הרוכלים של כפר חנניה שיוצאים וסוחרים ארבעה וחמישה כפרונים ובאים וישנים בבתיהם). תני רבי חלפתא בן שאול רוצה הוא אדם לפלח עסקיו בבית הראשון שהוא פוגע וללון שם" (שם). רבי חלפתא מסביר, כנראה, את דעתו של רבי יהודה. הרוכל מסתובב בין הכפרים הקטנים כל היום, אבל תקוותו הגדולה היא שבבית הראשון ימכור את כל מרכולתו ויוכל לשהות שם ולנוח במשך שארית היום. לכן הבית הראשון הוא ביתו, כפי שהציע רבי יהודה. אבל לגבי סתם אדם מקום השביתה (בשבת) הוא ביתו לצורך חיוב מעשרות. רבי הושעיה מעמיד את משנתנו בטיפוס אחר של רוכלים. הדוגמה שהוא נותן היא כפר חנניה. כפר חנניה (ח' אענן הערבית, בגבול הגליל התחתון והעליון) הוא עיירת אם גדולה (כ- 40 דונם). במרחק 5-4 ק"מ מסביב היו עיירות אם נוספות. הרוכלים אינם מגיעים לעיירות האם שכן שם יש חנויות שפועלות כל ימי השבוע, אבל סביב עיירת האם היו כנראה כפרים קטנים שלא היו בהם חנויות והרוכלים הסתובבו בין הכפרים וסיפקו להם מצרכים כחוטים, מחטים, בשמים, בגדים וכיוצא באלו. כפרים אלו היו במעגל סביב עיירת האם שקוטרו 3-2 ק"מ, שכן רחוק יותר היו עיירות אם נוספות. לפי עדות התלמוד סביב כפר חנניה היו ארבעה או חמישה כפרונים כאלה, ואם כן הרוכל נע במעגל שקוטרו 6-4 ק"מ והיקפו למעלה מחמישה עשר עד עשרים ק"מ. מעגל כזה ניתן להספיק במשך יום, כולל תחנות לעצירה ומסחר בכפרונים. איננו מכירים את העיירות שסביב כפר חנניה, אבל בכפר תלת שבשומרון נשמרו שרידיה של מערכת זו (איור 21) 14 גרוסמן וספראי, כפר תלת; ספראי, הכפר. . לתיאור המציאות הרֵאלית של הרוכלים נחזור להלן.

20את ההלכה שאומר רבי יהושע בן חנניה מסביר התלמוד כהלכה הנובעת מהמציאות האישית של חיי החכמים. החכם הנודד הוא אורח רצוי ובכל מקום שייקלע אליו תוצע לו אכסניה מכובדת, לכן כל מקום לינה הוא בבחינת "בית". אבל אצל אדם רגיל רק מקום לשבת נחשב לבית, שכן מקום הלינה באמצע השבוע אינו מסודר והנודד אינו משקיע זמן בהתקנתו ובחיפוש אחריו.

21התלמוד מציע מערכת מגובשת של הגדרת "בית" לצורך חיוב מעשרות. ברצוננו להעלות את האפשרות שדברי התלמוד אינם מהווים פרשנות למשנה אלא מבטאים שינוי תפיסה הנובע משינוי בתנאי החיים בארץ.

22נפתח בצד ההלכתי. לפי ההסבר שמציע רבי הושעיה בכל מקרה מקום לינה זמני אינו מהווה "בית" לצורך חיוב מעשרות. מה שנאמר במשנה "מקום הלינה" הוא ביתו הפרטי של הרוכל שאליו הוא מגיע בסוף יום העבודה. לפי הסבר זה קשה מאוד להבין את דברי רבי יהודה האומר שהבית הראשון הוא ביתו. אם מדובר ברוכל השב בערב לביתו, כיצד זה יכול בית אחר לשמש כ"ביתו" לצורך חיוב מעשרות? ההסבר של רבי חלפתא עוד מחריף את השאלה. אם הרוכל יסיים את עסקיו בבית הראשון ודאי ישוב לביתו מוקדם יותר, ושוב רק ביתו הקבוע צריך לטבול למעשרות. מעבר לכך, מדוע מכנה המשנה את ביתו הקבוע של אדם בכינוי "מקום הלינה"?

23אשר להסבר דברי רבי יהושע בן חנניה, הוא מבליט את העובדה שההלכה נקבעת לפי המציאות הרֵאלית. אם תנאי האירוח קלים הרי שכל בית מזדמן נחשב לבית קבוע. הקושי בהסבר הוא שאנו צריכים לפרש כאילו יש הלכות שבהן מעמדו של החכם שונה מזה של סתם אדם. הסבר כזה אפשרי, אך ודאי שאינו פשט הברייתא.

24לפני שנסביר את משנתנו ומקבילותיה יש להבהיר מהו סוג המסחר של הרוכל. הרוכל הוא סוחר זעיר שאין לו חנות קבועה. הוא נע כשסחורתו על חמור או על כתפו, תלויה באונקל, והוא מקל שבשני קצותיו וו כדי לתלות עליו את הקופות (משנה, כלים פי"ב מ"ד; תוס', שם בבא מציעא פ"ב ה"ט, עמ' 580). קופת הרוכל מלאה כל טוב, והיא הדוגמה לקופה שיש בה "מינין הרבה" (משנה, שבת פ"ט מ"ז; שיר השירים, ג ב, ומקורות נוספים שחלקם יובא להלן). מצרכי יסוד כחיטה, שמן ויין יוצרו בכפרים או נקנו בעיר בכמות גדולה, אך מצרכים אחרים הגיעו לכפרים באמצעות הרוכלים. ממקור תנאי אחד אשר מטבע הלשון "קופת הרוכלים" חוזר בו אנו לומדים גם על המצרכים המצויים בקופתו. במדרש נאמר שרבי יהודה הנשיא כינה את רבי אלעזר בן עזריה "קופה של רוכלים ולמה היה רבי אלעזר דומה לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו שמן טוב יש עמך? פלייטין יש עמך? אפרסמון יש עמך? ומוצאין הכל עמו" (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ח, לג ע"ב - לד ע"א; בבלי, גיטין סז ע"א). המסורת התלמודית רואה בחיזורם של הרוכלים סדר עולם תקין מדורי דורות, ומייחסת לעזרא את התקנה "שיהו הרוכלין מחזרין בעיירות מפני כבודן שלבנות ישראל" (ירו', מגילה פ"ד ה"א, עה ע"א; בבלי, בבא קמא פב ע"א). תקנה זו נמנית כאחת מתקנות היסוד בחיי התורה והחברה בישראל 15 על הרוכלים ומסחרם בכפרים ראה ספראי, הכפר, עמ' 21-17; אדן ביוביץ, רוכלים. . חז"ל מציגים כאילו הייתה זו תקנה הלכתית, כדי למנוע את בנות ישראל מלנדוד לשווקים מרוחקים. אבל יש להניח כי היה זה מוסד חברתי-כלכלי שצמח מעצמו ולא בהנחיה מגבוה.

25דומה שהמשנה מתארת טיפוס של רוכל השונה מזה של התלמוד. התלמוד מתאר רוכל מקומי שטווח הנדידה שלו מצומצם ביותר, אבל המשנה מדברת על רוכל אחר הנודד למרחקים ומגיע לכפרים מרוחקים. טיפוס כזה של רוכל מתואר במדרש גאולה מרגש. המדרש מעלה רעיון שהיה מרכזי בעולמם של חכמים, אך אנו נצטטו כמקור לתמונת החיים בכפרונים הקטנים: "עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי. געת תורתיה קומוי, עבר חד ערביי ושמע קלה. אמר ליה: בר יודאי! בר יודאי! שרי תורך ושרי קנקנך, דהא חריב בית מוקדשא. געת זמן תניינות. אמר ליה: בר יודאי! יודאי! קטור תוריך וקטור קנקניך, דהא יליד מלכא משיחא. אמר ליה: מה שמיה? מנחם. אמר ליה: ומה שמיה דאבוי? אמר ליה חזקיה. אמר ליה: מן הן הוא? אמר ליה: מן בירת מלכא דבית לחם יהודה. אזל זבין תורוי וזבין קנקנוי, ואיתעביד זבין לבדין למיינוקא. והוה עייל קרייה, ונפקא קיריה, עד דעל לההוא קרתא. והויין כל נשייא זבנן, ואימה דמנחם לא זבנה" (ירו', ברכות פ"ב ה"ג, ה ע"א). תרגומו: "מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש. געתה פרתו לפניו. עבר שם ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: בן יהודים! בן יהודים! התר פרתך והתר קנקנך, שחרב בית המקדש. געתה פעם שנייה, אמר לו: בן יהודים! בן יהודים! קשור פרתך וקשור קנקנך, שנולד המלך המשיח. אמר לו מה שמו? מנחם. אמר לו ומה שם אביו? אמר לו חזקיה. אמר לו ומאיפה הוא? אמר לו מבירת מלכא של בית לחם יהודה. הלך מכר פרתו ומכר קנקניו ונעשה מוכר לבדים לתינוקות. והיה בא לעיירה ויוצא מעיירה עד שעלה לאותו כפר. והיו כל הנשים קונות ואמו של מנחם אינה קונה" (איור 22). המשך הסיפור כאמור חשוב, אך לא לנושא דיוננו.

26סתם אדם אינו מסתובב בכפרים, וכל ביקור שלו בכפר מעורר תשומת לב. אבל הרוכל נע בין הכפרים, ותנועתו טבעית ואינה מעוררת שאלות. הרוכל במקרה זה מוכר אריגים לבגדי תינוקות, ונע לכפרים מרוחקים. הסיפור הוא כמובן מתקופת האמוראים, אבל טיפוס זה של רוכל המגיע לאזורי יישוב מרוחקים היה כנראה מוכר לאמוראים. מבחינה היסטורית אין זה חשוב האם הסיפור התחולל במציאות, אבל יש להעיר שהרקע הרֵאלי לו הוא הימים שלאחר מרד בר כוכבא, כאשר אזור יהודה היה הרוס ונטוש ברובו. מאוחר יותר, במאה הרביעית שבה נוסח הסיפור, כבר היה באזור יהודה יישוב איתן, ומן הסתם לא היו מתארים את בירת מלכא שליד בית לחם ככפר קטן 16 בירת מלכא מצטיירת ככפר בת של בית לחם. אזכור בית לחם נובע מכך שהמשיח אמור להיוולד בבית לחם. עם זאת, הסיפור אינו מדבר על בית לחם עצמה משום שהיא יישוב גדול, ומוכר בגדים מזדמן ימצא שם מתחרים בחנות המקומית המבוססת. .

27תופעת הרוכלים צמחה על רקע כפרים קטנים שאין בהם חנויות, ואכן בימי בית שני היו במגזר הכפרי מעט עיירות וסביבן מבני חוות וכפרים קטנים. מאוחר יותר, בגליל של המאות השנייה ואילך, וביהודה מהמאה הרביעית ואילך, נותרו מבני חוות ואחוזות, אך רוב היישובים הקטנים צמחו והתפתחו לעיירות אם עצמאיות. בתנאים אלו הצטמצם גם תחום הנדידה של הרוכל. הוא נע סביב עיירת האם בטווח יוממות. עם זאת, נותרו כמובן גם רוכלים שנעו למרחקים גדולים יותר.

28ייתכן ששינוי המציאות גרר גם את שינוי ההלכה בדבר הגדרת הבית לצורך חובת מעשר. אבל סביר יותר שהשינוי ההלכתי נובע מסיבות פנים הלכתיות, ובמקביל השתנה תפקיד הרוכל והאמוראים כבר הכירו את הרוכל של ימיהם שמגיע לביתו כל ערב.

29מכל מקום, המשנה מדברת על רוכל הנוסע למרחק גדול וכל בית עשוי להיות עבורו מקום לתחנת לילה, אבל התוספתא והתלמודים מתארים רוכל הנע למרחקים ומתכנן לישון במקום מסוים. עבור רוכל כזה רק התחנה הסופית היא בבחינת "ביתו".

30בשולי משנה זו מן הראוי להעיר שרבי יהושע בן חנניה הוא דוגמה לחכמים נודדים. אנו מוצאים אותו מבצע שליחויות שהטילו עליו מנהיגי בית המדרש ביבנה. אבל במקרה זה נסיעתו לברור חיל היא לבקר את רבו הקשיש שפרש, באופן חלקי לפחות, מתפקידו.