משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ב:ד

1הרקע הרֵאלי למשנה הוא רצונם של רבים להפריש תרומה, ולעתים גם תרומת מעשר, מוקדם ככל האפשר. לרצון זה חברו שיקולים מספר. שיקול אחד היה השיקול ההלכתי. רוב הציבור היו עמי הארץ, ולא שמרו על מצוות הטהרה. את התרומה יש להפריש בטהרה, ותרומה טמאה דינה להישרף. עמי הארץ נרתעו מלטמא תרומה משתי סיבות, האחת הסיבה הכלכלית, שכן יש בכך נזק לכוהן, אבל גם מסיבה דתית: מהמקורות עולה שעמי הארץ נרתעו מלטמא את הקודש. על תחושת קודש זו עמדנו במבוא למסכת תרומות. על כן אִפשרו עמי הארץ לכוהנים ולחברים לתרום עבורם. פתרון אחר היה להפריש תרומות מהגורן, עוד לפני גמר המלאכה, כלומר לפני שהפרי מקבל טומאה.

2מעבר לפן ההלכתי חברו לתופעה מרכיבים אחרים. אם בעל הבית מפריש תרומה בביתו הרי שהמעשה נעשה בתחום הפרט ואינו גלוי לציבור. לבעל הבית קל יותר שלא להרים את מתנותיו, והוא אף נהנה מהזכות הקלה יותר לתת אותם למי שירצה ומתי שיחפוץ. לעומת זאת הכוהנים שואפים לקבל את המעשרות והתרומות עוד בגורן, אז הנתינה היא פומבית והכוהן מפעיל כך לחץ חברתי סמוי על בעל הבית. בפועל אנו שומעים על כוהנים המחזרים בגרנות. הביטוי הנפוץ לחלוקת התרומה הוא "חולק (חולקים) על הגורן" או "עומדים על הגרן" (תוס', פאה פ"ד ה"ג), והכוהנים "מחזרים בין (על) הגרנות" 17 כגון משנה, יבמות פי"א מ"ה ומ"ז; כתובות פ"ב מ"י; תוס', פאה פ"ב ה"ג; דמאי פ"ה ה"ד; פ"ה ה"כ ועוד מקורות רבים. . לשם כך אף נקבעו הלכות מיוחדות, ומקובל היה שהכוהנים יסייעו לבעל הבית בעבודתו תמורת הזכות לקבל מהגורן בסוף יום העבודה (תוס', דמאי פ"ה ה"כ). זאת ועוד: בזמן האסיף הפעילות בשדה היא פומבית, הכוהן עובר בין הגרנות ובין המטעים, מברך את בעל הבית, משוחח עמו וגובה את תרומותיו. ההובלה של התרומות היא על חשבון הכוהן, ובעל הבית חוסך לעצמו את ההובלה. זאת ועוד: לפי מקורות חז"ל חלק גדול מהכוהנים התגוררו בכפרי הכוהנים המיוחדים, על כן נוכחותם בכפרים רגילים הייתה מצומצמת. היו כפרים שבהם לא היו כוהנים, ואיסוף התרומות היווה קושי עבור שני הצדדים. ליקוט התרומות והמעשרות בשדה הקל על כל הצדדים.

3מכל מקום, תהא הסיבה אשר תהא, מקובל היה לאסוף את התרומות בשעת הגורן, ולעתים לפני גמר המלאכה.

4פירות שתרמן עד שלא ניגמרה מלאכתן – בעל הבית הרים תרומה מהסיבות שנמנו לעיל, אבל טרם הפריש את מעשרותיו. המדובר כמובן בחבר, שכן עמי הארצות הסתפקו בהפרשת התרומה בלבד.

5רבי אליעזר אוסר מלאכל מהן עריי וחכמים מתירין – לדעת רבי אליעזר "תרומה טובלת": "רבי ליעזר אומר תרומה טובלת בפירות שלא נגמרה מלאכתו, ורבנין אמרין אין תרומה טובלת בפירות שלא נגמרו מלאכתן" (ירו', מט ע"ד). "תרומה טובלת" משמעו שהרמת התרומה מהווה גמר מלאכה, וגוררת חיוב הפֵרות במעשרות. עד הרמת המעשרות הם בבחינת טבל האסור באכילה. הניסוח האמוראי הוא ניסוח משפטי מאוחר 18 הסוגיה בבבלי, ביצה לה ע"ב, פוסקת כחכמים, ואיננו עוסקים בשאלה זו של פסקי הלכה. מכל מקום, שם הניסוח הוא כוללני ומדויק: האם מיקח טובל בדבר שלא נגמרה מלאכתו. הירושלמי קובע שמיקח טובל רק מדרבנן (מט ע"ד ועוד), וראו הסיכום של דיוננו מה טובל במבוא למסכת. , אך דומה שאכן זה שורש מחלוקתם הכללי של חכמים. כפי שאמרנו בראשית פירושנו לפרק זה, שאלה זו של חלות מעשרות ללא גמר מלאכה היא הבריח המחבר את המשניות של חכמים. עם זאת, הרושם הוא שבספֵרות תנאים הכלל "תרומה טובלת" טרם עוצב בצורה משפטית כוללת. ראשית, חכמי דור יבנה עדיין נחלקים בו, זאת ועוד: כפי שנראה להלן המחלוקת אינה עקרונית וכללית אלא היה דין שונה לכל פרי. יתר על כן, לפי הכלל "תרומה טובלת" צריך היה רבי אליעזר לומר "לא יאכל עד שיעשר" או בניסוח דומה. כלומר, מותר לבעל הבית לתת את שאר המעשרות ולאכול מהפֵרות אפילו דרך קבע. אם "תרומה טובלת" הרי שפֵרות אלו הם בבחינת מי שנגמרה מלאכתם וחייבים במעשר. הניסוח של המשנה שונה, ומשמע ממנו שאסור לאכול ארעי, אבל יש להמתין עם הרמת המעשר עד לגמר המלאכה של הפרי.

6חוץ מכלכלת תאינים – המשנה אינה מנמקת במה ייחודה של כלכלת התאנים. כפי שראינו לעיל כלכלת תאנים, או כל פרי אחר, נחשבת לגמר מלאכה בעת החיפוי בעלים, ואם אינו מחפה הרי עצם מילוי הכלכלה הוא גמר מלאכה. נראה, אפוא, שחכמים מודים שכלכלה שטרם חופתה בעלים, אבל תרמו ממנה, נחשבת למצב ביניים וחייבת במעשרות, או לפחות אין לאכול ממנה דרך ארעי עד שתיגמר מלאכתה לחלוטין ויורמו ממנה מעשרות. עוד לפני בירור המקבילות למשנה, יש לברר את המשכה.

7כלכלת תאינים שתרמה רבי שמעון מתיר וחכמים אוסרין – המפרשים התקשו בביאור המשנה, שכן יש חוסר התאמה בין הרישא לסיפא. לפי הסגנון הרגיל של המשנה צריך היה להיכתב רק: "ורבי שמעון מתיר אף בכלכלת תאינים". נראה שלפנינו הרכבה של שתי מסורות: הרישא באה ממקור אחד ומסיימת במילים "חוץ מכלכלת תאינים", הסיפא ממקור אחר והעורך צירף את שניהם. בכך מובנת הכפילות היוצרת את תחושת חוסר האיזון בין שני חלקי המשנה. מבחינה הלכתית שלוש דעות לפנינו. רבי שמעון מתיר לאכול ארעי מהכול, ר אליעזר אוסר בכול ו"חכמים" אוסרים לאכול ארעי כלכלת תאנים ומתירים בשאר פֵרות. בתוספתא יש דיון מפורט יותר, וגם שם הרכבה של שתי מסורות ערוכות נפרדות, ושתיהן גובשו לאחת: "התורם גרוגרות ועתיד לדורסן, תמרים ועתיד לדושן 19 בדפוס "לדובשן", לעשות מהן דבש. שתי הגרסאות אפשריות. , רבי ליעזר אומר לא יאכל מהן עראי, וחכמים אומרים אוכל מהן עראי. מודה רבי ליעזר לחכמים בתורם שבלין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין, זתים ועתיד לעשותן שמן, שיאכל מהן עראי. ומודים חכמים לרבי ליעזר בכלכלה של פירות שתרמה עד שלא נגמרה מלאכתה, שלא יאכל ממנה עראי. ורבי שמעון מתיר מקל וחומר: ומה אם בשעה שיש עליה זיקת שלשה מעשרות אוכל ממנה עריי, שעה שאין עליה אלא זיקת שני מעשרות דין הוא שיאכל הימנה עריי" (תוס', פ"ב ה"ב). עד כאן מקור אחד, וכאן כבר דברי רבי שמעון משולבים במחלוקת הראשונית. ברור שכאן עריכת המשנה מדויקת יותר. רבי אליעזר הוא בן דור יבנה, ואין זה רגיל שחכם מדור אושא יחלוק עליו. אבל במשנה יש שתי עריכות נפרדות, באחת מחלוקת חכמי דור יבנה ובאחרת חכמי דור אושא, ו"חכמים" של הרישא אינם "חכמים" של הסיפא. התוספתא מציגה, אפוא, את הדין שבמשנה בצורה משוכללת יותר ומקורית פחות. לתוספתא, במקרה זה, עורך עצמאי שהכיר את המשנה, הבחין בקושי הלשוני ועידן אותו.

8המסורת השנייה בתוספתא היא: "הלוקח גרוגרות ועתיד לדורסן, תמרים ועתיד לדושן, רבי מאיר אומר לא יאכל מהן עריי, ומעשרן דמיי, וחכמים 20 ובירושלמי, מט ע"ד, "רבי יוסי", ובכתב יד רומי גרס בדבריו "מתקנן דמאי". אומרים אוכל מהן עריי, ומעשרן דמיי, ומודה רבי מאיר לחכמים בלוקח שבלין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין, זתים ועתיד לעשותן שמן, שיאכל מהן עריי. ומודים חכמים לרבי מאיר בפירות שאין צריכים גמר מלאכה, שלא יאכל מהן עריי" (תוס', פ"ב ה"ג).

9ההלכה השנייה בתוספתא מקבילה למשנתנו ומדברת על תורם משלו. עוד אנו לומדים מהתוספתא שרק רבי שמעון נוקט בעמדה אחידה, והוא נשען על קל וחומר פשוט, שכן הוא אינו מכיר באפשרות שהרמת התרומה תיצור חובת מעשרות. מהתוספתא גם משמע שחכמים מודים לרבי אליעזר בכל כלכלת פֵרות, וכלכלת התאנים הנזכרת במשנה היא רק דוגמה לכל כלכלת פֵרות. גם למסקנה זו מגיע התלמוד הירושלמי מתוך העיון האמוראי.

10בירושלמי הכירו את הברייתא שבתוספתא באופן כללי, אך לא את ניסוחה ואת פרטיה, והיא מגיעה אל הניסוח של התוספתא מתוך העיון והלימוד (מט ע"ד).

11הלכה ג בתוספתא עוסקת בקונה, ומנוסחת במקביל להלכה ב אף שעוסקת בנושא אחר, ונבררה בפירושנו למשנה הבאה. רבי מאיר קרוב לרבי אליעזר וסבור שהמוכר צריך היה לעשר את הפֵרות ואיננו יודעים אם עישר או לא (שהרי סתם מוכר הוא עם הארץ), על כן מעשרן דמאי כדין כל פֵרות יהודי, וחכמים כחכמים שבמשנה סבורים שמותר לאכול מהם ארעי ולכן בעל הבית ודאי לא עישרם, ויש לעשר את הפֵרות כפֵרות ודאי. גם כאן מודה המחמיר בשיבולים, זיתים ויין, כנראה משום שאין דרך לאכלם לפני גמר מלאכה. איש אינו אוכל שיבולים או זיתים סתם, שכן השיבולים אינם ראויים לאכילה, הזיתים נועדו לשמן והענבים ליין, אבל תמרים מוכנים לאכילה עוד לפני שדשו אותם, ויש מי שנוהג לאכלם טריים.

12עוד מובא בירושלמי ציטוט מפנקס הלכה פרטי של חכם בשם חילפיי: "אוכל מהן עריי ומתקנן ודיי", ונראה שהתלמוד הבין שאלו דברי חכמים (רבי יוסי) החולקים על רבי מאיר 21 דיון הירושלמי בשתי הברייתות שבתוספתא מהווה דוגמה לכלל הידוע שהירושלמי לא הכיר את התוספתא שלנו אך הכיר את מאגר הברייתות שממנו נלקטו מרכיבים רבים בתוספתא, וראו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות. .