משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ג:ד

1מצא קציצות בדרך אפילו בצד שדה קציצות – לקצץ משמעו לחתוך, והכוונה לחלקי תאנים חתוכות שמהם עיבדו קציעות. את החלקים הכבושים דחסו בכוח לתבנית (לעיל פ"א מ"ח). מי שמוצא קציעות מוכנות הרי הן מותרות משום אבדה (משום גזל), שכן אין בהן סימן ואי אפשר להשיבן לבעליהן (משנה, בבא מציעא פ"ב מ"א). קציעות כאלו גם חייבות במעשר והמוצא צריך להניח שנתרמה מהן תרומה, אבל יש להפריש מעשרות מדמאי משום שרוב עמי הארץ אינם מעשרים. אבל אם מצא אותן ליד מקום שמכינים בו קציעות ניתן להניח שהן אבדו לבעל המטע שמעבד כאן את התאנים. תאנים אלו טרם הגיעו לגמר מלאכה, שהרי גמר המלאכה שלהן הוא כשיסיים את דחיסת הקציצות בתבנית.

2התלמוד הבבלי מעורר את השאלה האם "יאוש שלא מדעת 4 דין "יאוש שלא מדעת" משמעו שהחפץ (האבדה שאין עליה סימנים) אינו עובר לידי המוצא אלא אם התייאשו הבעלים. ייאוש שלא מדעת הוא מצב שבו הבעלים טרם יודע על האבדה, ועל כן טרם התייאש, אבל לכשידע יתייאש. המוצא אינו יכול לדעת אם הבעלים התייאש כבר. על כן אם ייאוש שלא מדעת אינו ייאוש אין המוצא רשאי להשתמש בחפץ לעצמו, זאת אף שאין הוא יכול להשיבו לבעלים שכן אין עליו סימנים. הוי יאוש" (בבא מציעא כא ע"ב, והר"ש למשנתנו). ממשנתנו משמע שבמקרה כזה התאנים שייכות למוצא, והרי לכאורה משנתנו היא מקרה שיש לחשוש בו שהייאוש אינו מדעת, שכן הבעלים אינו יודע על האבדה. השאלה אופיינית לתלמוד הבבלי בלבד, שכן כל החלוקה בדבר ייאוש שלא מדעת אינה מופיעה במקורות התנאיים, ואף לא בתלמודם של בני ארץ ישראל. דומה שלבני ארץ ישראל היה ברור שכל אבדה שאין בה סימנים שייכת למוצא. רק הבבלי בדרכו המשפטית שאל מתי ואיך הופך רכוש פרטי להפקר והניח שצריך להיות מרכיב מוגדר של ייאוש בעלים, ובמהלך הסוגיה מנסים חכמי בבל למצוא עקבות להגדרה זו במקורות התנאיים.

3וכן תאינה שהיא נוטה על דרך ומצא תחתיה תאינים – תאנים רגילות לנשור, וכיום כמעט תמיד ניתן למצוא תחת העץ פֵרות שנשרו. אבל קדמונינו הקפידו על כל תאנה וארו מהעץ כל יום. על כן בהחלט ייתכן שהתאנים נפלו לעובר אורח שנח תחת העץ ולא לבעל העץ.

4מותרות משם גזל – אמנם יש רגליים לדבר שהתאנים אבדו לבעל העץ, אבל אין הוכחה לכך 5 ר' יהוסף אשכנזי גרס או תיקן "אין בהם משום גזל". , ופטורות מן המעשרות – יש להניח שהתאנים טרם הגיעו לחובת מעשרות, והוא כאוכל עראי בשדה (כך גם מציע התלמוד, ירו', נ ע"ב). שתי ההנחות סותרות האחת את רעותה: אם אין הן גזל סימן שאינן שייכות לבעל העץ, ואז יש להניח שהן שייכות לאדם שהביאן לביתו, התחייב במעשר ואיבדן. ואכן, הירושלמי מסיק שהן פטורות משום שהן הפקר. הן אבדו לבעלים או אולי הופקרו בכוונה, והפקר פטור ממעשר.

5הזיתים והחרובים חייבים – גמר המלאכה של החרובים הוא הבאתם לראש הגג (להלן במשנה זו). גמר המלאכה של הזיתים הוא הבאתם לבית הבד (לעיל פ"א מ"ז). המשנה נוקטת בלשון "חייבים", ולא ברור האם הם חייבים במעשר או בהשבת אבדה. לדעתנו המשנה עוסקת בהשבת אבדה; יש להניח שהחרובים נפלו מהעץ, וכן הזיתים. חרובים בשלים נושרים מהעץ, ובניגוד לתאנה לא טופל החרוב בקפדנות שכן שימש בעיקר למאכל בהמה, על כן סביר שהחרובים נפלו מהעץ. אשר לזיתים, אחת מדרכי המסיק הייתה להכות בעץ ולהשיר את גרגירי הזיתים. שיטה זו כונתה "ניקוף". בטכניקה זו נקטו בעיקר בזיתי שמן שכן לא חשוב לשמור על שלמותם וקשיותם, אבל זיתי אכילה מסקו בזהירות לבל ייפגעו במסיק. רוב הזיתים היו זיתי שמן, על כן קרוב להניח שהם שייכים לבעל העץ 6 משנתנו מניחה שיש רבים שמסקו זיתים בשיטת הניקוף. . אם כך, אין לדון כלל בחובת המעשרות שלהם שכן יש להשאירם במקומם. אפשר גם שאם הם חייבים בהשבת אבדה אין הם הפקר ולכן חייבים גם במעשר, אבל למוצא אסור לאכלם משום השבת אבדה.

6מצא גרוגרות אם דרסו רוב אדם חייב – אם מצא סתם גרוגרות במשך השנה אינו חייב בהשבת אבדה שכן אין בהם סימן, ויש גם להניח שאלו גרוגרות שנגמרה מלאכתן ולכן חייבות רק בדמאי. אבל אם מצא אותן בעונה שמעבדים בה זן זה של תאנים לגרוגרות, חייב המוצא לקחת בחשבון שאלו גרוגרות שנפלו לפני גמר המלאכה ואז יש לנהוג בהן בהתאם, כלומר הן מותרות רק באכילת ארעי, ואם כנסן לביתו הן חייבות במעשרות ודאי, ואם לאו פטור – מתרומה וחייב במעשרות דמאי. הירושלמי מבהיר שהמשנה מדברת על מצב שבו רוב הדורסים עושים זאת בשדות (נ ע"ג). מהתלמוד משמע שבימיהם דרסו כבר רובם בבתים ואז גרוגרות תמיד חייבות במעשר, שכן גמר המלאכה היה בבית, בחצר המשתמרת.

7מצא פילחי דבילה חייב שידוע שמידבר הגמור – יש להניח שפלחי הדבלה הם מפֵרות שנגמרה מלאכתם וחייבים במעשרות.

8עד כאן ההלכה במשנה, ההמשך שייך למשנה חדשה הדנה בשאלה מהי החצר החייבת במעשר ומסיקה שגג אינו חייב במעשרות. המשנה בולטת בכך שהיא משתמשת בהגדרות פשוטות, "חייב" או "פטור", אבל ההלכה עצמה מורכבת יותר, אם חייב הרי שיש לחייב את הפֵרות כמקובל ויש להניח שהבעל שממנו אבדו כבר הפריש תרומה, אבל לא הפריש מעשר. המשנה אינה נכנסת לאבחנות משנה אלו. בדרך כלל אין זו דרכה של משנה, אך לעתים נבחרה דרך זו. מכל מקום, אבחנות המשנה מצויות בירושלמי (נ ע"ב) והבאנו אותן בפירושנו.

9החרובין עד שלא כינסן לראש הגג – כפי שרמזנו החרוב שימש בעיקר למאכל בהמה, "חרובין מאכל בהמה הן" (ירו', נ ע"ב), ובני אדם אכלו מהם בשעת הדחק. המדרש אומר: "צריכין ישראל לחרובא עבדין תתובה" 7 ויקרא רבה, לה ו, עמ' תתכד. . כלומר, כשישראל כה עניים עד שצריכים לאכול חרובים הם עושים תשובה. צדיקים שהתענו אכלו רק חרובים כסמל למאכל עוני; כאלה היו רבי שמעון בר יוחאי כשהסתתר במערה ורבי חנינה בן דוסא 8 ספרא בחוקותי, פרק יב ה"ט, קטו ע"א; ספרי, דברים קה, עמ' 165 ועוד, וראו הירושלמי למשנה הבאה (נ ע"ב) המגדיר חרובים כמאכל בהמה. . החרוב מופיע גם כמאכל בהמה או כמאכל עניים במקורות רבים נוספים 9 ספראי, הכלכלה, עמ' 143-141. . נראה שאת החרוב ריסקו כדי שייאכל בקלות. האיסור לרסק חרובים בשבת נובע מאחת משתי סיבות, או שניתן להכין את הרסק מערב שבת, או שהבהמה יכולה לאכול את החרובים שלמים והריסוק הוא בבחינת "מותרות" (ראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"ב).

10מוריד מהן לבהמה פטור – הגג אינו בבחינת חצר המחייבת במעשר (להלן במשנה הבאה), מפני שהוא מחזיר את המותר – הבעל ישתמש במעט חרובים ואת השאר יחזיר לגג. בדעתו לשמור את החרובים על הגג עד שיכניסם לביתו, ואולי גם ירסק אותם כפי שנהוג, על כן החרובים טרם הגיעו לגמר המלאכה שלהם.

11ההלכה העקרונית מצויה בתוספתא: "היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובין בראש גגו, בורר ואוכל, בורר ומניח על השלחן, בורר ומשליך לפני בהמתו. רבי שמעון בן אלעזר אומר אין בהמה אוכלת עריי בחצר. וכולן שהכניסן מן השדה לעיר לא יאכל מהן עריי לפי שאין סופו להחזיר את המותר" (פ"ב הי"ט). הפֵרות על ראש הגג פטורים ממעשר. כאשר הבעל מוריד פֵרות מהגג ומכניסם לביתו הם מתחייבים במעשר. אם השולחן בבית הרי מה שהוריד לביתו חייב במעשר, אבל כל הפֵרות נשארו עדיין באותו מצב של פטור. אם השולחן על הגג האכילה נחשבת עדיין לאכילת ארעי שאינה טובלת. כל זאת בתנאי שמקובל שאת העודף מחזירים לערמה שעל ראש הגג. אבל אם היה מקובל שהעודף נותר לשימוש – הייתה בכך הצהרה שפֵרות אלו מוכנים לאכילה ואזי היה הדבר נחשב לגמר מלאכה הטובל למעשרות.

12גג הבית הקדום שימש כמרחב פעילות נוסף לתפקוד הבית הצפוף. בדרך כלל היה הגג שטוח ומטויח. כאן אחסנו חפצים ובעיקר פֵרות, וכאן אף ישבו בימים חמים, כשהיה קשה לשאת את חום הבית. משנתנו מדברת על מי שמניח קנקנים לייבוש. מצב דומה מתואר גם בתוספתא: "נשברה כדו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב, רבי יהודה פוטר, שאין שמירתן עליו. מודה רבי יהודה לחכמים במניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן שהוא חייב, ששמירתו עליו. מודים חכמים לרבי יהודה במניח קנקנים לראש הגג לנגבן ונפלו ונשברו ובא אחר והוזק בהן שהוא פטור, מפני שאין שמירתן עליו" (בבא קמא פ"ב ה"ד). כן העלו עליו פֵרות כדי לייבשם, או סתם כדי לאכסנם, כגון במשנתנו, וכן: "האוכל תאנים מערב יום טוב והותיר והעלן לראש הגג לעשותן גרוגרות" (תוס', ביצה פ"ד ה"א). גם המשנה במנחות (פ"י מ"ד) מדברת על העלאת זיתים לראש הגג כדי לרככם או לייבשם, וכן מקורות רבים אחרים. על ראש הגג ביצעו פעולות מלכלכות, כגון שחיטה: "לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, בין בספינה ובין בראש הגג" (תוס', חולין פ"א ה"ד, עמ' 500), ואפילו ישבו על הגג לקרוא בנחת (משנה, עירובין פ"י מ"ג).