משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ג:ה

1בסדרת הלכות הופיעה כבר ההלכה העקרונית שגמר מלאכה רגיל הוא ההבאה לחצר לאגירה מסודרת. הבאה לחצר מקבילה להבאה לשוק, וכאמור אלו הן שתי הדרכים הרגילות לטיפול בתוצרת (ראו פירושנו לפ"ב מ"א). עתה המשנה מגדירה הלכה זו, וכרגיל במשנה הקביעה העקרונית שחצר טובלת אינה נאמרת במפורש, שכן נחשבה לידועה לכול.

2אי זה חצר שהיא חייבת במעשרות – המשפט כתוב כאילו קדמה לו קביעה שחצר פטורה ממעשרות. ייתכן שכך אכן היה במקור שממנו נלקטה המשנה. מבחינה זו משנתנו מנוסחת כתוספתא, וזו תופעה רווחת למדי 10 ראו וויס, משניות תוספתא. . בעל מלאכת שלמה מביא בשמו של הרב בצלאל אשכנזי שמשנתנו מוסבת על משנת תרומות פ"ח מ"ג המזכירה שחצר חייבת במעשרות. ייתכן שהיא מוסבת על משנה אחרת, כגון משנה ח להלן או משנה א לעיל. מכל מקום, הניסוח מצביע על תלות במשנה קדומה כלשהי, וקשה להגדירה.

3המונח "חצר" הוא מונח כללי ביותר. הוא כולל כל שטח תחום שאינו משמש למגורים, וכן הוא המונח לכינוי מכלול של בתים ושטחים פתוחים שמתגוררים בו שותפים רבים, על כן המונח "חצר" כשלעצמו אינו מגדיר את חובת המעשרות. המונח שהשתמשה בו ההלכה הקדומה היה כנראה "חצר המשתמרת", וחכמים באים להגדיר מונח זה. הרקע הרֵאלי המונח ביסוד דברי חכמים הוא חצר השותפים. אמנם היא שטח פרטי מוקף קירות, אבל גם בו נכנסים ויוצאים כל בני החצר. חצר כזאת לא נחשבה לטובלת למעשרות.

4רבי ישמעאל אומר חצר הצורית – חצר הצורית נקראה כך משום שכנראה רווחה בצור. מסתבר שכך כינו חצרות של מבנים גדולים המקובלים בעיר ההלניסטית (הפוליס), שכן צור היא מייצגת מובהקת של התרבות ההלניסטית, העיר ההלניסטית הגדולה בשולי הגליל (איורים 23-24, תמונה 8).

5שהכלים נשמרים בתוכה – זה הסבר הלכתי מדוע חצר צורית נחשבת כטובלת למעשרות, הסבר זה חל למעשה על כל יתר ההגדרות שלהלן.

6התלמוד הבבלי מסביר: "איזוהי חצר צורית שחייבת במעשר? רבי שמעון אומר: חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה. מאי חצר הצורית? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שכן בצור מושיבין שומר על פתח החצר" (בבלי, נידה מז ע"ב). המונח "חצר צורית" מופיע רק בהקשר זה של מעשרות, ואין לו מקבילות. עם זאת, אנו מעריכים שהכוונה לחצר ברמה גבוהה, וזאת לאור שימושו של המונח במונחים קרובים. במקורות אנו שומעים על חלון צורי שהוא חלון בנוי ומסודר, בניגוד לחלון מצרי (תוס', בבא בתרא פ"ב הי"ד ומקבילות), וכן על סולם צורי שהוא סולם קבע בניגוד לסולם מצרי שהוא סולם נייד יותר (תוס', עירובין פ"ו הט"ו). על כן יש להניח שחצר צורית היא החצר של בית האמידים המקובל בערים במזרח. כדוגמה ישמש לנו בית חצר מפואר בציפורי שבעליו היה יהודי ספוג התרבות ההלניסטית 11 לדיון על מבנה זה ראו ויס, בית. ויס משער שכאן התגורר רבי יהודה הנשיא, וזו כמובן השערה פורחת ובבחינת דברי נביאות. אמנם בעל הבית היה כנראה יהודי שהתקין בחצרו מקווה, אבל היה לו גם פסיפס ועליו סמלים אליליים. . בבית כזה הכניסה היא דרך בית שער, וכנראה בכניסה גם ניצב שומר. אין צריך לומר שבחצרות של פשוטי עם לא ניצב שומר בפתח החצר.

7רבי עקיבה אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה – אם לחצר דיירים רבים לכולם מפתח לחצר, וכאשר אחד נועל וחברו פותח אין זו חצר המשתמרת, ופטורה ממעשרות.

8רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכל בתוכה חייבת – כפי שכבר ראינו בפרק הקודם (פ"ב מ"ג) אנשים חשובים לא אכלו לעין כול. חצר כזאת שבתוכה גם אנשים חשובים אוכלים נחשבת לחצר המשתמרת. קרוב להניח שזו הגדרה רחבה בהרבה מההגדרות הקודמות.

9רבי יוסה אומר כל שניכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש פטורה – אם אדם זר נכנס לחצר פרטית שואלים אותו (בנימוס) מה הוא רוצה, אבל בחצר ציבורית כל אחד נכנס ויוצא ואיש אינו שואל אותו מאומה. בחצר כזאת עשויה להיות אפילו חנות (משנה, בבא בתרא פ"ב מ"ג). כל ההגדרות הללו הן הגדרות שונות לאותה הלכה. הירושלמי (נ ע"ד) קובע שהלכה לכולם לחומרה, כלומר חצר הטובלת למעשרות היא כזאת שבה קיימות כל ההגדרות הנזכרות.

10רבי יהודה אומר שתי חצירות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה – אם יש שתי חצרות הרי שהחיצונית פטורה משום שהיא פתוחה לכול, אבל הפנימית השייכת רק למספר קטן של שותפים היא חצר משתמרת. מבנה החצר בכורזין ישמש עבורנו כדוגמה לחצר כזאת (איור 25, תמונה 8). התלמוד שואל מה מוסיף רבי יהודה על רבי עקיבא ומבהיר שאינו מוסיף מאומה (נ ע"ד); דברי רבי יהודה הם, אפוא, הגדרה עצמאית שנאמרה ללא זיקה לדברי קודמיו, אבל העורך שימר את כל ההגדרות. בתוספתא מובאת סדרת דוגמאות נוספת: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משם רבי עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל [כגון] שני שותפין שני דיורין... בית הכנסת ובית התלמוד אם יש בהן בית דירה [אין] אוכל בהן עריי, ואם לאו אוכל בהן עריי. האוריות, והאוצרות שבשדה, העשויות למיכנס אוכל בהן עריי. לבית דירה אין אוכל בהן עריי. רבי נחמיה אומר חצר הנעדרת הרי היא כגנה ואוכל בה עריי" (פ"ב ה"כ). יש בתוספתא סדרת תוספות חשובות. מבחינה הלכתית התוספת המרכזית היא התביעה שחצר תכלול בית דירה, על כן בית כנסת אינו טובל למעשרות עד שיכלול בתוכו דירה, מן הסתם למתאכסנים ועוברי אורח. הוא הדין במחסנים בשדה. כן נזכר בתוספתא בית התלמוד.

11בספֵרות חז"ל נזכר לעתים קרובות בית המדרש. ברם, במקורות התנאיים בית מדרש הוא בדרך כלל מקום הלימוד אבל לא מבנה פורמלי המיועד ללימוד אלא אתר ההתכנסות הנמצא בשדה, ולא בית המדרש הבנוי (איור 26, תמונה 12). המשנה אומרת שמפנים קופות של תבן מפני "ביטול בית המדרש" (שבת פי"ח מ"א). אין להניח שבבית המדרש היו שמים קופות של תבן, וההלכה דנה האם רשאים לפנותן בשבת. אין זאת אלא שהתכנסו ללימוד לא רק בבית הכנסת ובבית המדרש הבנויים לשם כך אלא אף בבתים ובשטחים פתוחים, כמות ששנינו במסכת אבות בדבריו של חכם מן הימים שלפני תקופת החשמונאים, יוסי בן יועזר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים" (פ"א מ"ד). נוהג נפוץ אחר היה ללמוד תורה בשדה הפתוח, תחת עץ או בצל בית 12 ביכלר, לימוד תורה, וראו הנספח למסכת שבת. . ממקורות רבים מן ספֵרות חז"ל וממקורות חיצוניים אנו לומדים שהיה זה נוהג נפוץ בימות חול ובימי שבת ומועד להתכנס ללימוד תורה אף בבתים כדי ללמוד בחבורה או כדי לשמוע דברי תורה מפי חכם שהגיע לאותו יישוב. המקרה שמשנת שבת דנה בו הוא, כנראה, כשהתכנסו לומדי תורה למעלה מן המספר שציפו לו או שהחכם הגיע לאותו יישוב מבלי שידעו על כך מראש והם נצרכים לבית או לחצר פנויים (עירובין פ"ג מ"ה), וכפי המעשה המצוי בתלמוד הבבלי: "דאמר רבה אמר רבי חייא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים (שאין מקום לתלמידים להושיב – רש"י) ויצא לשדה ומצא שדה מלא עומרים ועימר רבי כל השדה כולה" (שבת קכז ע"א), ולפי מסורת שנייה: "ורב יוסף אמר רבי הושעיא פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי חייא כל השדה כולה" (בבלי, שם).

12בכל ספֵרות התנאים אין אזכור לבית מדרש בנוי, אבל בספֵרות האמוראים נזכר רבות בית המדרש הבנוי שהיו לו סדרים קבועים, מפתח ואף פקידי ציבור שדאגו לניהולו 13 על כך ראו אורמן, בית הכנסת, וראו היטנמייסטר, בית הכנסת; אופנהיימר, בית המדרש; ספראי, בית המדרש. . התוספתא שהבאנו היא המקור התנאי היחיד למונח "בית התלמוד", וכנראה זהו שמו הקדום של בית המדרש. מסורת אמוראית מאוחרת מתארת את ירושלים: "ארבע מאות וששים בתי כניסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה" (ירו', כתובות פי"ג ה"א, לה ע"ג; פסיקתא דרב כהנא, טו ז, עמ' 257 ומקבילות). המסורת עצמה מלמדת רק על ימי אמוראים אך מבהירה שבית תלמוד הוא בית מדרש, וכן בעוד כמה מקורות אמוראיים (תנחומא בובר, ויגש יב, עמ' קו; תנחומא, ויגש יא, ועוד). בית התלמוד בתוספתא שלנו הוא מבנה ממש, ולעתים יש בו בית דירה לשמש או לרב, או אולי לחבורה כולה. כאמור, זה האזכור הקדום ביותר ל"בית התלמוד".