משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ד:א

1הפרק ממשיך במניית הדברים ה"טובלים" עוד לפני גמר מלאכה. ראשיתו של הנושא לעיל פ"ב מ"ה בכלל שהמיקח טובל, המשכו בפ"ג מ"ח שאכילה של "צירוף" מהווה גמר מלאכה, ועתה עוסקת המשנה בגמר מלאכה על ידי עיבוד הפרי. בכל המקרים הללו אין המשנה מזכירה את ההלכה גופה ועוסקת רק בהשלכותיה ובמקרים נדירים ומורכבים.

2הכובש השוליק המולח – אלו הן שלוש צורות של עיבוד התוצרת. הכבישה היא פעולה הנעשית בעיקר בזיתים וכוללת השריית הזית במי מלח או במי חומץ בטמפרטורה גבוהה, עם תבלינים וחומרי טעם. המולח הוא הכובש במי מלח, או מייבש פרי ובוזק עליו מלח על מנת לשמרו. שולק הוא מבשל במים רותחים בלבד. השאלה המרכזית העולה במשנתנו היא מדוע לא נזכר המבשל, ומה דינו. למעשה לפנינו שלוש אפשרויות: או ששולק הוא מעט פחות ממבשל, בישול עדין, בניגוד ל"מבשל" שהוא בישול מרובה, אזי ברור שמנתה המשנה רק שולק וקל וחומר מבשל; אפשרות שנייה היא ששליקה היא בישול מרובה, ומכאן יש להסיק שהמבשל בשדה אינו נחשב לגמר מלאכה. הסבר כזה קשה, שהרי שנינו שאם נתן מעט שמן שטרם נגמרה מלאכתו לתוך תבשיל הדבר נחשב לגמר מלאכה (לעיל פ"א מ"ז), ורבי יהודה פוטר שם לא משום שהתבשיל אינו גמר מלאכה אלא משום שהשמן אף שתיבלו בו תבשיל הרי הוא כשלעצמו טרם נגמרה מלאכתו. כך פירשנו שם, אם כי ניתן לפרש שם גם שלדעת רבי יהודה בישול אינו טובל. מכל מקום, המשנה שם קבעה שנתינת השמן בבישול קל (חמיטה) אינה טובלת. אפשרות שלישית היא ששולק ומבשל חד הם, ואם אמרה המשנה שהשליקה נחשבת לגמר מלאכה כך הדין גם לגבי הבישול.

3שני המונחים "שולק" ו"מבשל" נזכרים בדרך כלל יחד, וברור שאלו עיבודים דומים, וברוב המקורות אי אפשר להכריע האם שליקה כבדה יותר מבישול או להפך, והאם יש הבדל ביניהם כלל ועיקר. כך, למשל, את קרבן פסח יש לאכול צלוי ולא שלוק ולא מבושל (משנה, פסחים פ"י מ"ד), וצירופים דומים רבים. עם זאת, בכמה הלכות יש הבדל בין שלוק ומבושל, ונביא אותן להלן.

4עוד בטרם דיון יש להגדיר שבישול הוא המונח הרווח יותר. משנה אחת תשמש עבורנו עדות לכך: "מצא בה בשר הולכין אחר רוב הטבחים. אם היתה מבושל, הולכים אחר רוב אוכלי בשר מבושל" (משנה, מכשירין פ"ב מ"ט). ברור שכאן מבושל הוא דוגמה לכל צורה של בשר מעובד ומותקן לאכילה. כמשנה זו עשרות רבות של מקורות. השליקה מופיעה לעתים עם בישול ולעתים בנפרד, כמו במשנתנו, וניכר שיש לה ייחוד פנים ואינה רק בישול.

5אפשטיין הסיק ששליקה היא פחות מבישול 1 אפשטיין, מבוא, עמ' 263-262. ראו גם פליקס, שביעית ב, עמ' 197-196, ובפירושו למעשרות פ"ד מ"א. . ראייתו העיקרית היא ממשנת תרומות: "כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית" (פ"י מ"י), ועל כך אומר רבי יוחנן: "לית כאן נכבשין אלא נשלקין, כבוש כרותח הוא" (ירו', שם פ"י ה"ח, מז ע"א). אם כן, לרבי יוחנן כל הנשלקים זה עם זה מותרים 2 ראו פירושנו למשנה זו. הכוונה היא שאם שלק (בישל קלות) פרי של תרומה עם פרי של חולין אין הם נחשבים כתערובת. , אבל הכבושים הם כרותח, ורותח אסור זה עם זה, כלומר גם בישול אסור זה עם זה, ושלוק הוא פחות מבישול, ובמשנה הבאה: "רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים מפני שהם נותנין את הטעם", והוא מסייג את המשנה הקודמת. ייתכן שרבי יוחנן אינו רק מפרש את פשט המשנה אלא מחדש רעיון הלכתי או מסייג את ההלכה התנאית, אבל לכאורה ברור שעבורו שליקה היא פחות מבישול 3 אפשטיין גם מביא שבסורית "שלק" הוא רתח במים. ברם, מכאן אין ראיה האם הוא יותר מבישול או פחות ממנו. .

6בדרך זו יש לפרש כמה מקורות נוספים. כגון: "רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו שלש ברכות" (משנה, ברכות פ"ו מ"ח ומקבילותיה). כאן הדגש הוא שאפילו אכל שלק מברך "שהכל", ואם אכל מבושל על אחת כמה וכמה. אבל אין לפרש שדווקא אם אכל שלק מברך "שהכל", שהרי על בישול יברך, מן הסתם, אותה ברכה.

7ברם, רוב המפרשים פירשו ששליקה היא עיבוד כבד יותר מבישול. הראיה העיקרית היא מהתלמוד הבבלי: "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מתובלת – אוסרת ונאסרת, שלוקה – אוסרת ונאסרת" (חולין קיא ע"א), אבל מבושלת אוסרת ואינה נאסרת כפי שברור מהסוגיה שם. אם כן, משמע שעבור הבבלי שם שליקה היא בישול כבד יותר מאשר סתם "בישול". היו ראשונים שהקשו ממשנת תרומות על הבבלי חולין 4 ראו אפשטיין, שם שם. , וליברמן טען שאפשר שיש כאן הבדל בין לשון ארץ ישראל, שבה שליקה קלה מבישול, לבין לשון בבל שבה שליקה כבדה מבישול 5 תוספתא כפשוטה לתרומות פ"ט ה"ה, עמ' 446; ראו פליקס, מעשרות שם, שאימץ את דעת ליברמן גם למקורות ארץ-ישראליים. . אפשטיין תירץ את השאלה בכך שהתבסס על כתב יד ה ועל התוספתא הגורסת "רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה אומר שלוקה אוסרת ואינה נאסרת. מתובלת אוסרת ונאסרת" (תוס', תרומות פ"ט מ"ה). אם כן, דין שליקה כדין בישול.

8מכמה מקורות נוספים יוצא ששליקה קלה מבישול: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה" (משנה, נדרים פ"ו מ"א). אם שלוק הוא בישול כבד, הרי ששלוק צריך היה להיות בכלל מבושל. כמו כן: "הנודר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בסיטרות רכות מפני שהחולין אוכלין בהן" (תוס', נדרים פ"ג ה"א). בברייתא זו ה"שלוק" בכלל "מבושל", כלומר מי שנדר שלא יאכל מבושל הרי ברור שכלל בנדרו גם כל מאכל שלוק, בניגוד למשנה בנדרים שציטטנו קודם. כנגד זה, כאמור, ה"שלוק בכלל מבשל", כלומר מי שנדר שלא יאכל שלוק הרי ברור שכלל בנדרו גם כל מאכל מבושל, שכן שליקה היא בישול כבד יותר 6 ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד; נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג, וכן מפרש בעל מלאכת שלמה למשנת נדרים ולמשנת פסחים פ"ב מ"ו. . אלא שאין להוכיח ממקורות אלו דבר על טיבה של שליקה. אם נדר אדם מתבשיל אסור רק בתבשיל ומותר בכל מה שהוא פחות מתבשיל, אך גם במה שהוא יותר מתבשיל או צורת טיפול שונה במקצת, ולכן אסור אפילו ב"עבה" שהיא רביחה מבושלת. על כן כל שניתן להסיק הוא שהשליקה דומה אמנם לבישול אך מעט שונה ממנו. הגמרא מסיקה: "מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן")ירו', נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג; עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד). גם משפט זה משמעותי רק אם שלוק הוא פחות ממבושל, שכן אם הוא יותר ממבושל מה החידוש במשפט, הרי הוא ברור מעצמו?

9כמו כן: "מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליום טוב. תבשיל שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק אפילו קוליס שנתן עליו חמין מערב יום טוב" (תוס', ביצה פ"ב ה"א). אם כן, סתם שלוק הוא ספק תבשיל, והמשנה קובעת שהוא בכלל תבשיל.

10ברם, לעתים שלוק מתפרש טוב יותר כבישול כבד יותר מסתם "בישול". המדרש אומר שתורמוסין יש לשלוק שבע פעמים, וברור אפוא שמדובר בבישול מרבי, אחרת במקום לשלוק שבעה פעמים די היה בבישול עמוק יותר 7 תנחומא, בראשית ז; בבלי, ברכות לח ע"ב, ועוד. . בתלמוד הבבלי נאמר שניתן לאכול חלקים קשים מבשר השור הגדול (סחוסים וראשי כנפיים) על ידי "שלקא", ושוב ברור ששלקא היא בישול עמוק, הרבה יותר מסתם בישול (בבלי, פסחים פד ע"ב). כמו כן: "המחתך לבשל אף על פי שלא מירק אינו חבור לכבוש. ולשלוק ולהניח על השלחן חבור" (משנה, עוקצין פ"ב מ"ה; תוס', פ"ב ה"ח). העיקרון הוא שאם נגעה טומאה בחלק מהפרי כל הפרי טמא משום שהוא כולו חיבור אחד. אבל אם הוא חתוך, אף על פי שלא נחתך לגמרי, אינו חיבור, שהרי הוא התכוון להפריד בין החלקים. במקרה זה כשהחל לחתוך ולא סיים 8 מירק משמעו סיים. את החיתוך, והחתיכות עדיין מחוברות, אין הן נחשבות לחיבור כדי להעביר טומאה מחתיכה אחת לאחרת, אבל אם חתך לצלי או לשלוק ולא סיים – הרי שהן עדיין נחשבות למחוברות. כאן קל יותר לפרש שהשליקה כבדה יותר מהבישול ולכן אין זה חשוב שהפרי מחובר שכן החום הרב יבשלו בכל מקרה.

11אם כן, מהמקורות עולה תמונה הנראית כסותרת את עצמה: מחד גיסא השליקה קלה מבישול ומאידך גיסא היא נראית ככבדה ממנה. מחד גיסא היא דומה לבישול ומאידך גיסא שונה ממנה. דומה שהפתרון לסתירות הללו הוא בכיוון אחר. השליקה דומה לבישול אבל הבישול מטרתו לרכך את הפרי, לבשלו ולהכינו למאכל, והשליקה היא בישול שיש בו עיבוד ושינוי טעם. שינוי כזה מחייב, בדרך כלל, השריה ממושכת במים. על כן במסכת עוקצין חיתוך לשליקה אינו משמעותי שכן ההשריה לזמן ממושך הופכת את החיתוך למשני בחשיבותו. כן גם הנודר "מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאיני טועם אסור בכל השלקים" 9 משנה, נדרים פ"ו מ"ג, והשוו בבלי, נדרים כ ע"ב; ביצה טז ע"א. . אם כן, שלוק הוא בעיקר בשר שלוק ואינו כולל כל בישול, והבישול נדון לחוד באותו פרק (משנה, נדרים פ"ו מ"א).

12כך מסופר על הכנת הקטורת במקדש: "היה שולק את העיקרין דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן וכיון שהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין" (ירו', סוטה פ"ח ה"א, כב ע"ג). אם כן, שליקה אינה סתם בישול אלא בישול עם תוספת טעמים. כאמור, לעתים שליקה היא כמו בישול ולעתים שונה ממנו, ובחלק מהמקרים נראה שהיא ממש דרך טיפול אחרת במזון, כגון: "אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו" (בבלי, נדרים כ ע"ב), כאן מבושל שונה במידה רבה מהשלוק, וקשה לפרש שרק הבדל זמן ביניהם.

13כמו כן: "הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). אם כן, שליקה אסורה כאב המלאכה של בישול. אם היא בישול כבד יותר, הרי שאין היא דומה לבישול אלא היא בישול ממש. אבל גם אין להסיק שהיא קלה מבישול, שהרי איסור מבשל הוא מתחילת הבישול ותחילת הבישול היא שליקה. אין זאת אלא שהיא בישול אחר, לעתים ללא הרתחה, אלא בהשריה ממושכת.

14לפי דרכנו נבין מדוע במקורות רבים השולק מצוי יחד עם הכובש או מעבד הפרי, כגון: "אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפניהם" (ספרא, בהר פרק א הי"ב, קו ע"ג), וכן: "שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה כגון החרדל צריך למתק והתורמסין צריכין לשלוק, וחטים צריכין ליטחן" (במדבר רבה, יג ה). שליקה זו דומה יותר לעיבוד הפרי מאשר לסתם בישול, וזו משמעות המדרש. מסקנתנו מוכחת מסוף המשנה שלנו כפי שנפרשה. מדובר שם על סוגי בישול; בישול ממש הוא גמר מלאכה, אך לא שפיכת רביחה לתבשיל מוכן. יהא דין בישול אשר יהא, ברור שדין בישול בשדה נדון בסיפא של המשנה ולא ברישא. הרישא עוסקת בשולק והוא נתפס כמעבד פרי ולא כמבשל, למרות הדמיון בפעולות.

15כך אנו שומעים גם על דינם המיוחד של "מי כבשים ומי שלקות" שיצאו מכלל מים ויש להם דין מיוחד, ושוב ברור שאין אלו מים אלא מים עם תוספת חומרים 10 משנה, מקואות פ"ז מ"ב; תרומות פ"י מי"ב; עבודה זרה פ"ב מ"ו; תוס', פ"ג הי"ז; תרומות פ"ז הי"ג. בתוספתא טהרות פ"ט ה"ה מדובר על ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות ויש בהן בנותן טעם, ושוב הדבר מתאים יותר לבישול עם תוספת טעמים. .

16למסקנתנו יש גם השלכות על הלכות אחרות, כגון: "רבי אבא אמר רב ושמואל תרויהון אמרין ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"א). האם אכן התכוונה ההלכה שכל ירק מבושל יברכו עליו ברכת "שהכל", או שההלכה הזאת מתייחסת רק לשליקה שיש בה תוספת טעם ועיבוד?

17נשוב למשנתנו:

18במשנה נמנים הכובש והשולק ולא המבשל משום שהמשנה מדברת על עיבוד פרי ולא על בישולו. דין בישול כבר נשנה לעיל (פ"א מ"ז), ועתה מדובר על עיבוד הפרי בכבישה או בהשריה. שליקה זו צריכה להיות מושלמת: "הכובש עד שיכבוש כל צורכו השולק עד שישלוק כל צרכו... שהוא גמר מלאכתו" (ירו', נא ע"א).

19בשדה חייב – הכובש בבית בוודאי חייב, שכן עצם ההכנסה לבית טובלת (מחייבת) במעשרות, אבל אפילו הכובש בשדה חייב. רוב המפרשים מוסיפים שמדובר בפרי שנגמרה מלאכת עצמו, אבל פרי שאינו בשל אינו בכלל הנאמר במשנה.

20המכמיר באדמה פטור – מכמיר הוא כמו מכמין, מטמין. כיסוי באדמה ייצור מצב של תסיסה, שהיא פעולה הדומה לריקבון 11 ראו פליקס, על אתר. . ההכמנה מובילה לריכוך הפרי והמתקתו, ובדרך זו מכינים היום תחמיץ.

21המטבל בשדה פטור – מטבל הוא מי שמטביל את הירק במלח או בחומץ, אבל ללא בישול. ההטבלה הייתה פעולה רגילה, ולמעשה כמעט לא אכלו ללא הטבלה, על כן המשנה מדגישה שבכל סעודה מטבילים ירקות 12 ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ד, ושם הראינו שבבבל לא נהגו להטביל ירקות, אם כי כמובן הכירו את שיטת הכנת המזון הזאת, ואת צורת אכילתם של ירקות בטיבול. . קדמונינו גם טיבלו פת לחם: "וטבלת פִתך בחֹמץ" (רות ב יד), "שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ בשעת השרב א"ר יונתן מכאן שמוציאין מיני חמצים לגרנות" (ויקרא רבה, לד ח, עמ' תשפט). הטבילה הרגילה הייתה בחומץ, על כן נקבע שהמוציא מיני משקאות בשבת חייב: "היין כדי לשתות בו מזון שתי סעודות, והשמן כדי לוכל בו מזון שתי סעודות, והחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות" (תוס', עירובין פ"ו ה"ג), והבבלי מסביר שהכוונה לטבילת ירק, זיתים ובצלים (כט ע"א).

22הפוצע זיתים שיצא השרף פטור – פציעת הזית נועדה לא להוצאת השמן אלא כדי לאפשר לטבלו וכדי שיתרכך, וגם היא אינה בבחינת גמר מלאכה.

23הסוחט זיתים על בשרו פטור – סחיטה היא הוצאת השמן, אבל הכנסת הזיתים לבית הבד היא עשייה חרושתית, ונחלקו תנאים מהו גמר מלאכה לעניין זה (לעיל פ"א מ"ז). לכל הדעות זרימת השמן היא גמר מלאכה, אבל כאן מדובר בהוצאת מעט שמן לטיבול לארוחה בשדה, ועל כן אין בכך גמר מלאכה.

24ואם סחט ונתן לתוך ידו חייב – נתינה ליד היא כמות שמן גדולה יותר. המעשה דומה למה ששנינו לעיל שאם אכל "אחת אחת" פטור ואם צירף חייב (לעיל פ"ג מ"ח).

25המקפה לתבשיל פטור – במשנה לעיל דובר על "מקפה יין", שם הכוונה להורדת הזגים מהתירוש או למצב שהיין מפסיק לזרום ולתסוס. ברם, בהקשר של משנתנו מדובר בתבשיל מעין רביחה של ימינו, או דייסה העשויה מגריסים (דגנים גרוסים). כן שנינו: הנודר "מן הגריסים אסור מן המקפה, ורבי יוסי מתיר. מן המקפה מותר בגריסין. מן המקפה אסור בשום, ורבי יוסי מתיר. מן השום מותר במקפה" (משנה, נדרים פ"ו מ"י; תוס', פ"ג ה"ו), או "כל הנצוק טהור... בית שמאי אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחריה" (משנה, מכשירין פ"ה מ"ט). כן מופיעה המקפה בעדויות אחרות כתבשיל נוזלי. את המקפה יש להכין, ככל הנראה, עם מים חמים, אך לאו דווקא רותחים. המדובר, אפוא, במי שמכין רביחה שטרם בושלה, ופטור.

26ולקדירה חייב מפני שהיא כבור קטן – אם נתן מקפה בקדרה היא נחשבת כאילו ירד השמן לבור (לעיל פ"א מ"ז), וחייב במעשרות. "מעשה קדרה" הוא מונח מקביל לבישול: "תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה" (משנה, נדרים פ"ו מ"א ומקבילות), וכן: "הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה, אמר קונם היורד לקדירה שאיני טועם אסור בכל המתבשלין בקדירה" (משנה, שם מ"ב). במקורות רבים אחרים סתם מעשה קדרה הוא תבשיל, ובעיקר של קטניות 13 משנה, ברכות פ"ו מ"ה; טבול יום פ"ב מ"ה; ירו', נדרים פ"ו ה"ב, לט ע"ג; בבלי, ברכות לז ע"א ועוד. , ובמדרשים מעשה קדרה הוא פשוט מקבילה לבישול 14 מדרש תהילים, כג ג, עמ' ק; איכה רבה, א א, עמ' 56, ומקבילות; במקבילה בבבלי, עירובין כג ע"ב: "מעשה קערה". . יש להניח שכל תבשיל הוא גמר מלאכה, אבל הסיפא צמודה לפסקה שלפניה. המקפה עצמה אינה בבחינת תבשיל, ואם נתן ממנה לתבשיל אין זה גמר מלאכה. אבל אם נתן בקדרה כדי שתתבשל – הרי זה גמר מלאכה. אבחנה זו שנינו לעיל שמותר לתת שמן מוכן לחמיטה ולתמחוי גם ללא הפרשת מעשרות, אבל אסור לתת ממנו "לקדירה וללפס (אלפס) כשהן רותחין" (לעיל פ"א מ"ז). מכל מקום "אוּר טובל" (ירו', נא ע"א), כלומר כל מה שמתבשל ממש חייב במעשר ומה ששופכים לתוך תבשיל מוכן אינו נטבל בכך. בפרק א נאמר שמעשה חומץ וציר הוא כבישול, ובתוספתא למשנתנו נוסף: "השוחק את השום ואת השחלים בשדה הרי זה חייב" (פ"ג ה"ב), וזאת לפי המקובל בספרות חז"ל שמאכלים חריפים הם כבישול.

27אם כן, לסיכום: תבשיל הוא גמר מלאכה מובהק, רביחה שאינה בהרתחה אינה תבשיל ומותר לשפוך ממנה לתבשיל מוכן. ברישא של המשנה התחבטנו האם מותר לבשל בשדה. מסתבר, אפוא, שדין המבשל לא נמנה ברישא של המשנה אלא בסיפא, ו"השוליק" איננו המבשל אלא צורה של עיבוד התוצרת.

28הדיון בבישול, שלק, מקפה וכיוצא באלו מדגים את עיסוקם של חכמים בפרטי פרטים בתבונה ובאבחנה מרבית בין הפעולות, אבחנה שאין שיטה משפטית בעולם המאמצת אבחנות כה רבות וכה מפורטות כמוה.