משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:א

1הפרק ממשיך בפרשנות והרחבה למשנה הראשונה במסכת. שם נקבע שמה שאינו אוכל פטור ממעשר, ובכך עוסקת המשנה. שתי המשניות הראשונות עוסקות בהגדרת אוכל, ואחר כך סדרת שאלות סביב המשמעות של עונת המעשרות. המשנה האחרונה של הפרק עוסקת בפֵרות חוץ לארץ.

2העוקר שתלים מתוך שלו ונוטע לתוך שלו – בעברית של ימינו "שתיל" הוא ענף קטן או ייחור שיצמח לעץ, אך בלשון חכמים "שתיל" הוא זרע לעץ או לירק 1 אכילת שתילים נזכרת במשנה, תרומות פ"ט מ"ז; תוס', שביעית פ"ד הי"ט. שתילי ירק מופיעים גם בתוס', תרומות פ"ח ה"ח ועוד. , ואולי שתיל גדול יותר מזרע אך אינו שונה ממנו באופן מהותי. לכאורה המשנה מדברת על מצב של מעין משתלה, החקלאי מכין לעצמו שתילים ובשלב מסוים מעביר אותם לשטח שייעד לשמש כמטע. שיטה זו נועדה להעניק לשתילים טיפול אינטנסיבי ושמירה קפדנית מצד אחד, אך גם לחסוך בשטח חקלאי. השתיל אינו זקוק לאדמה רבה וניתן לשתול שתילים בצפיפות, ולנצל את יתר הקרקע באותה עונה. לאחר מכן נוטעים את השתילים שהוכיחו את חיוניותם ברווחים המתאימים. ברם, במשנתנו מדובר במצב שהשתילים עצמם ראויים לאכילה, אחרת לא היה מקום לדבר על חיובם במעשרות, כלומר אין אלו שתילי עצים אלא פקעות בצל שהן בבחינת "שתיל" המוכן לאכילה. הבצלצול הנזרע או נשתל מוכן גם לאכילה. כן אומר הירושלמי: "אמר רבי יוסי הדין קיצחה כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב" (ירו', פאה פ"ג ה"ג, יז ע"ג – כאשר אתה זורע אותו הוא עושה בצל דק, כאשר אתה שותל אותו הוא עושה בצל גדול). מחזור הזרעים של הבצל כך הוא: את זרע הבצל זורעים, וממנו צומחת פקעת קטנה - היא הבצלצל ולה גבעולים ירוקים עדינים (אלה הם עלי הבצל הירוק). בעל הבית יכול לקטוף את הבצלים ולאכלם, או להשאירם בקרקע, ואז העלים ינבלו ובמקום השורש תתפתח פקעת גדולה, היא הבצל היבש. בכך הסתיימה עונת גידול אחת. אם הבעל השאיר את הפקעת באדמה, יצמח ממנה גבעול ארוך שבראשו תפרחת זרעים. התפרחת יונקת את צרכיה מהפקעת, והפקעת מתנוונת ומתרוקנת והופכת לבלתי שימושית. אבל למגדל נותרו הזרעים, הוא קוצר את התפרחת ומוציא ממנה את הזרעים. בסוף השנה נותרו בידו זרעי הבצלים המשמשים לזריעה, ומתחיל מחזור דו-שנתי חדש. השתיל הוא הבצלצל שאותו ניתן לאכול או לזרוע. הקושי בפירוש זה הוא שהדין נאמר בשנית במשנה הבאה. אלא, שכבר ראינו משניות רבות החוזרות אחת אחר רעותה מתוך שבאו ממקורות שונים 2 הר"ש פירש שדרך הגננים לעקור פקעות בצלים קטנים ולנטוע אותן במקום אחר כדי שתתעבנה, ודומה שהר"ש התכוון לאשר הצענו, וראו תוספות יום טוב שפירש את הרמב"ם בדרך אחרת. .

3פטור – ממעשרות. אמנם השתיל עשוי להיות ראוי כשלעצמו למאכל, אך אין הוא בבחינת אוכל שהרי ייעד אותו לנטיעה. אבל ייתכן להציע פירוש אחר. בדרך כלל מזון המשמש לזרע פטור ממעשרות, "נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות... דברי רבי עקיבא" (משנה, פאה פ"א מ"ו). בפירושנו למשנה שם ראינו כי חכמים חולקים על רבי עקיבא, ולפיכך מתבקשת המסקנה שמשנתנו היא כדעת רבי עקיבא. במשנה הבאה נאמר שחייב במעשרות ושם נסביר, בשם הירושלמי, שגם רבי עקיבא יודה משום שמדובר שם בשתילים מיוחדים. הקושי בהסבר זה הוא שמשנה א מוסברת לדעת רבי עקיבא, ומשנה ב לדעת חכמים. אבל כפי שנראה ייתכן שההבדל בין המשניות הוא בטיב השתילים. משנתנו עוסקת בשתילים שאינם אוכל מוכן והמשנה הבאה בשתילים שהם אוכל ממש, כגון שתילי בצלים שניתן גם לאכלם.

4לקח במחובר לקרקע פטור 3 בכתב יד מינכן (מ) המילה "פטור" איננה. גם במקרה הבא פטור, כך שאין צורך לשנות מילה זו. – גם פסקה זו עוסקת בשתילים 4 כך ר' יהוסף אשכנזי, ולא כרע"ב. . בדרך כלל קנייה מחייבת במעשרות (מיקח טובל) 5 לעיל פ"ב מ"ה וראו פירושנו לה, ובהכללה במבוא. ; המיקח טובל רק בדבר שהוא שלם כשלעצמו אך לא נגמרה מלאכת העיבוד שלו. במקרה זה השתיל מוכן לאכילה, אך איננו אוכל. מכירתו הופכת אותו גם לאוכל. אילו הייתה הקנייה במנותק מהקרקע הייתה בבחינת מיקח הטובל למעשרות, אבל אם הייתה המכירה במחובר לקרקע הרי שמיקח אינו תופס במחובר לקרקע כפי ששנינו לעיל במפורש (פ"ב מ"ו 6 כן פירש הירושלמי נא ע"ג, ושם גם דיון בעניין מתנה כמכר. ).

5לקט לשלח 7 בהרבה עדי נוסח "לשלוח", והיא היא. לחבירו פטור – פטור מלעשר 8 כך בעל מלאכת שלמה, ולא פטור שמותר לו לאכול ארעי, שהרי בדרך ארעי מותר לאכול כל פרי רגיל. . במשנה זו המתנה נתפסת כמנותקת ממכירה. השאלה האם מתנה היא כמכירה שנויה במחלוקת, והתלמודים מנסים לפרש את המחלוקת כעוסקת בשאלה העקרונית הכללית, זאת אף על פי שהמחלוקת האם מתנה כמכר שנויה לעניין גאולת קרקע בלבד. מכל מקום, התלמוד הירושלמי כבר הכריע שלעניין מעשרות מתנה אינה כמכירה (פ"ב מ"א). אבחנה זו עומדת במרכז המחלוקת במשנתנו. תנא קמא סבור שאדם השולח לחברו שתיל (בצלצול או צמח דומה) הרי שזו מתנה לכל דבר.

6רבי אלעזר בן עזרייה אומר אם יש כיוצא בהן נימכרים בשוק הרי אלו חייבים – אם השתיל הזה הוא מוצר מסחרי הרי שהמתנה היא מכירה סמויה, וכל מתנה גוררת אחריה מתנת נגד. מעין מחלוקת זו שנינו לעיל בשולח כלכלת שבת לחברו (לעיל פ"ד מ"ב). שם הייתה השאלה האם שליחה לחבר היא כמכר או כמתנה 9 לשאלת מתנה כמכר ראו גם ירו', נא ע"ג. , אבל את המחלוקת שם הסברנו כאילו לכל הדעות שם מתנה אינה כמכר, והמחלוקת היא האם השבת עצמה טובלת. בתוספתא מנוסחת ההלכה "העוקר שתלים מתוך שלו... חייב" (פ"ג ה"ח), וזו דעת רבי אליעזר שכל עקירה טובלת, ואולי זו עמדה חולקת על משנתנו, ולפי רבי אליעזר כל עקירת שתילים היא גמר מלאכה בין למתנה בין לזריעה.

7הסברנו את המשנה כפי שהיא לפנינו: לקח במנותק מהקרקע חייב במעשרות ואילו לקט ושלח במתנה הרי זו מחלוקת, והמחלוקת היא האם לפנינו מחווה ידידותית או מסחר. אפשר גם לפרש שהמכירה בשוק היא עדות לכך שנגמרה מלאכתו של השתיל. באופן כללי שתיל אינו מוכן לאכילה ואפילו מכר אינו טובל, אבל אם כמותו נמכרים בשוק הוא מוכן, ואז מיקח טובל.

8אבל ב- כ, ן, פ, ר "לקח", ואם כן הרי שיש לפרש אחרת את המשפט, וכן תיקן ר' יהוסף אשכנזי על סמך רוב ספרים, אף שהכיר גם את נוסחתנו 10 ראו מלאכת שלמה, ואפשטיין, מבוא לנוסח, עמ' 229, וראו גם זק"ש, משנה על אתר. . נראה שגרסה זו מעורערת. לפי נוסח זה לשלח לחברו הוא בניגוד ל"מחובר לקרקע", ומה הניגוד בין השניים? אפשטיין העיר שאכן לעתים קרובות חלו שיבושים בין "לקח" ו"לקט" 11 ראו משנה, ערלה פ"ג מ"ט ושביעית פ"ז מ"ג ופירושנו להן. .

9פירשנו שהמילים "לקח במחובר לקרקע" עוסקות בשתילים והן המשך למה שלפניהן, וזאת בעקבות הרש"ס ובעל מלאכת שלמה. אבל פרשנים רבים אחרים (רמב"ם, ר"ש, ריבמ"ץ ועוד) פירשו שהמשפט עומד בפני עצמו וקובע את הכלל הבסיסי שמכר במחובר לקרקע אינו טובל, ואז גם ניתן לגרוס בהמשך "לקח לשלוח לחבירו" ועדיין הכול במחובר לקרקע. הקושי בפירוש זה הוא שהמשנה מחליפה נושא, אף שגם ההמשך במשנה הבאה עוסק עדיין באותו נושא.

10הביטוי "חייבין" במשנה הוא עמום ואינו מגדיר במה חייבים. זו אחת הדרכים במשנה שלא להיכנס לדיון בפרטים שמקומם במשניות אחרות (ראו לעיל פ"ג מ"ד). אבל בתוספתא משלימים את הפרטים (פ"ג ה"ח; ירו', נא ע"ג), ומתברר שיש מחלוקת נוספת האם חייבים במקרה כזה בוודאי, משום שרוב האנשים אינם מפרישים במקרה זה, או שפֵרות אלו הם ככל פֵרות של עם הארץ, וחייבים מעשר מדמאי. חשוב לציין שהתוספתא והירושלמי אינם קובעים הלכה מה צריכים חברים לעשות, אלא הם מניחים שהם עושים כך וכך וההלכה רק מגיבה למה שהם עושים. הדברים משקפים מצב שבו ההלכה חסרת אונים במקצת ואינה יכולה להחיל את ערכיה אפילו על שכבת החברים עצמה.

11בירושלמי מתנהל דיון נוסף סביב משנת פאה. שם שנינו: "לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח... דברי רבי עקיבא" (פ"א מ"ו). לכאורה משנתנו היא כרבי עקיבא, שכן גם כאן העוקר שתילים פטור משום שטרם מירח (והמכר אינו טובל). ברם, מסקנת התלמוד היא שמשנתנו אינה קשורה למחלוקת שם. חכמים חולקים בחיטים וסבורים שגמר המלאכה שלהן הוא לפני המירוח משום שהן גמורות לעצמן, אבל השתילים אינם גמורים שהרי לא נועדו לאכילה.

12ייתכן שיש להכליל בפירוש המשנה מרכיב נוסף. הפֵרות חייבים במעשר פעם אחת. אם הם גדלים חייב הבעל להרים מעשרות מכל היבול, על כן אם מדובר בצמח הגדל אין להפריש מעשרות ממנו לפני שהגיע לשיא גודלו. אם אכל ממנו צריך כמובן להפריש ממנו, אבל מכל מקום אין הפרשה כפולה של מעשרות. כלל זה נלמד במשנה הראשונה במסכת. השתלים הללו הם מזון מוכן, ובעתיד יגדלו. לכשיגדלו יפריש מהם הבעל מעשרות ולכן הוא פטור מהפרשת מעשרות מהשתלים, שהרי יש לו מועד אחר להרמת אותם מעשרות. על כן כל זמן שיש מי שיפריש מעשרות בהמשך הבעל פטור ממעשר על השתלים. הסבר זה אפשרי כשלעצמו, אבל אין בו הסבר מדוע יש צורך להדגיש שאם לקח במחובר לקרקע הוא פטור. אבל לפי הראשונים המסבירים ש"לקח במחובר לקרקע" הוא משפט חדש בפני עצמו אין מניעה מלקבל את ההסבר המוצע.