משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:ב

1העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך [ שלו ] שלזרע חייב – בדרך כלל מזון המשמש לזרע פטור ממעשרות: "נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות... דברי רבי עקיבא" (משנה, פאה פ"א מ"ו). בפירושנו למשנה שם ראינו כי חכמים חולקים על רבי עקיבא, וכפי שהראינו במבוא עמדת רבי עקיבא דחויה ונתפסה בעיני אמוראים כעמדת בני חנן הצדוקים, והירושלמי אומר שבלפת וצנונות רבי עקיבא יודה לרבנן שכן הם ממש מוכנים לאכילה. בירושלמי כאן מובאים תירוצים אחרים (נא ע"ג-ע"ד).

2מפני שהוא גרנן – לפת וצנונות, ואולי גם כמה צמחי פקעת אחרים, שונים מהשתלים שנזכרו במשנה הקודמת.

3בצלים שהישרישו בעלייה – בצלים המאוכסנים בשקים או בתפזורת עשויים להצמיח שורשים, ולפעמים אפילו לנבוט. הצמיחה אינה לרצון הבעל שכן היא גוזלת חומרי מאכל מהפקעת, וזו מתכווצת ומאבדת מחיוניותה.

4טהרו מלטמא – אם הם היו טמאים הם טוהרו. הסיבה לכך פשוטה. המשנה כבר קבעה שאם שותלים זרעים טמאים הם חדלים מלהיות מטמאים: "שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא" (תרומות פ"ט מ"ז). אמנם ההשרשה בעלייה אינה שתילה ממש, הרי היא אינה לרצון הבעל, ואין לה סיכוי להניב פרי של ממש, אבל מבחינה משפטית זו שתילה המטהרת. בתוספתא יש המשך למשנה: "בצלים שהשרישו זה בזה בקופות, הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית. אם היו טמאין לא עלה ידי טומאתן ומותר לתלוש מהן בשבת. השרישו זה בזה בקרקע עלייה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאין עלו ידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת" (פ"ג ה"ט). ההבדל בין הרישא והסיפא הוא שברישא השרישו הבצלים בסלים ואין זו בבחינת שתילה, ובסיפא הם השרישו בקרקע העלייה וזו שתילה. העלייה כאן היא מחסן שבעל הבית מרכז בו תוצרת בתפזורת על הקרקע. אין צריך לומר שהעלייה שבמשנתנו היא הדוגמה הרגילה לאחסון בתפזורת על הקרקע.

5נפלה עליהם מפולת והן מגולים הרי אלו כנט [ ו ] עים בשדה – נראה לפרש שאין זה משפט המשך. המדובר עדיין בבצלים, אבל לא באלו שבעלייה בדווקא אלא בשדה או בערמה. אם נפל עליהם גוש קרקע הם כשתולים, אף על פי שחלקם מגולה. גם מקרה זה נחשב לשתילה. גם כאן התוספתא מוסיפה: "אסורין בשביעית וחייבין במעשרות" (שם). אם הבצלים כשתילה אזי זו שתילה לכל דבר – למעשרות, לשביעית ולשבת. ההבדל בין הרישא והסיפא הוא שברישא גדלו כביכול הבצלים בעלייה, ובסיפא הם נחשבים כמי שגדלו בשדה. לפי ההלכה הידועה אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות (מדרש תנאים לדברים, יד כב, עמ' 76; ירו', נא ע"ד), על כן ברור שהרישא אינה עוסקת בעלייה אלא בשדה 12 למפרשים שפירשו שהמפולת היא בעלייה ראו אלבק, עמ' 398. אלא שיש לתרץ לשיטתם שהמפולת הרסה את הגג והבצלים נמצאים באוויר פתוח. .

6במשנה אחרת הציעה המשנה פתרון למי שטומן צמחי פקעת בקרקע, כיצד יעשה כדי שלא ישרישו ונמצא מחויב במעשרות ובשביעית. הפתרון הוא להטמין בכמות גדולה, כך שברור לעין שאין זו שתילה (משנה, שביעית פ"ה מ"ב והירושלמי שם לה ע"ד).

7הירושלמי מעלה את השאלה שמא הבצלים הללו שגדלו מעט הם בבחינת מעט איסור שהתערב ברוב (נא ע"ד). לא נעסוק בשאלה זו, ומכל מקום כאן אין מדובר על עירוב אלא על שינוי מהותי שחל בבצל משום שקיבל מעמד הלכתי של שתילה מחדש. לא ברור האם התלמוד חושב באמת שמשנתנו היא מצב של תערובת, או שמא העלה את השאלה רק לשם בירור השוני שבין המקרה שלנו לבין דין תערובת. מכל מקום, התלמוד מעיר שהשתילה מחדש גורמת לכך שהבצלים יחויבו במעשרות לפי מעמדם החדש, וייתכן שיעברו ממעשר עני למעשר שני או שיחויבו בשביעית כפי שהדברים אמורים בתוספתא. האמוראים מוסיפים שם אבחנה האם מלכתחילה חישב על הבצלים לאכילה או לזרע, וכבר ראינו את משמעותו של מרכיב זה (לעיל פ"ד מ"ב) 13 ראו בהרחבה פליקס, על אתר. .

8איננו עוסקים במסגרת זו בהשתלשלות ההלכה שלאחר תקופת התנאים, אבל מן הראוי להעיר: המשנה אינה עוסקת בדין שבת אבל התוספתא מוסיפה אותו, והירושלמי (נא ע"ד) מוסיף מה הדין אם עבר ותלש, הרי שכל דור מוסיף שאלות ואבחנות משנה וכך גדל לתלפיות בניינה של תורה שבעל פה.

9אם כן, ההבדל בין המשניות (א ו- ב) הוא בטיב השתילים כפי שהצענו בסוף המשנה הקודמת (ראויים לאכילה ושאינם ראויים לאכילה), או בזהותם של שוני המשניות (רבי עקיבא וחכמים). מבחינה מבנית משנה א היא כללית ומשנה ב עוסקת במפורש במקרה מיוחד של לפת וצנונות, ומנומקת במפורש שעקירת השתילים היא "גרנן" (גמר המלאכה של הצמחים הללו). אם כן, הדעת נוטה שההבדל הוא בין המקרים, משנה א בשתילים סתם ומשנה ב בשתילים של צמחי פקעת. בנוסף לכך קיימת מחלוקת רבי עקיבא וחכמים על הזורע לפני המירוח בגורן, רבי עקיבא פוטר תמיד וחכמים מחייבים במעשר תמיד (פאה פ"א מ"ו). במחלוקת זו עסקנו במבוא והראינו שהירושלמי מפרש שרבי עקיבא קרוב לעמדתם של בית חנן, ואותם זיהינו עם הצדוקים. משנתנו מתפרשת בפשטות כדעת חכמים שהפקעות חייבות במעשר גם לפני המירוח (הגורן). המשניות שלפנינו עוסקות במחלוקת מִשְנֶה על פרטים באותו נושא, זאת לפי ההנחה שהשתילים חייבים במעשר אלא אם לא נגמרה מלאכתם, או שהתייבשו ואינם ראויים למאכל. ודאי שהמשניות אינן כחכמים, שכן הם דורשים מירוח בגורן כתנאי למעשר ולא עקירה בלבד, ואין זו גם דעת רבי עקיבא שכן לדעתו הזורע (או הקונה לזרעים) פטור תמיד, ורק האוכל ממש חייב במעשר. אם כן המשניות הן לדעת חכמים, אך מקבלות מרכיבים מעמדת רבי עקיבא (השותל לפני גמר מלאכה פטור ממעשרות), וזו אפוא עמדת ביניים בין חכמים לרבי עקיבא, ודרך נאותה לעקוף את חובת המעשרות בשתילים שאינם אוכל מוכן.