משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:ו

1בסוף פירושנו למשנה נסביר את הקשר שבינה לבין קודמתה.

2המתמד ונתן מים במידה – מתמד הוא מי שעושה תמד. את התמד מכינים מפסולת ענבים (זגים), שהיא קליפות הענבים לאחר שנכבשו והופק מהם יין. התמד שימש בעיקר כחומץ, אך גם כיין מסוג משני. כיין הוא אינו נחשב לאוכל של ממש, אך כחומץ הוא שימש כתבלין ותוסף מקובל (משנה, מעשר שני פ"א מ"ג; מקוואות פ"ז מ"ב). על כן הירושלמי מעמיד את משנתנו "והוא שהחמיץ" (נב ע"א). אך יש גם המפרשים שם שגם תמד שלא החמיץ נחשב לאוכל לצורך מעשרות ותרומות, אף שאינו כאוכל לעניין מעשר שני וטומאת אוכלין כמו שהבאנו. לפי הסבר זה ההלכה אינה שיטתית בתחום זה של הגדרת אוכל 30 סוגיית הירושלמי מועברת ממעשר שני. ראו עוד משנה, מקואות פ"ז מ"ג, ששם ברור שרק ההחמצה הופכת את מי הזגים לתמד (אוכל). .

3ומצא כדי מדתו – הענבים לא ספגו מאומה מהמים וכמות המים נשארה ללא שינוי, והוא הדין שאם יסנן את התמד תישאר בידו אותה כמות פסולת, פטור – ממעשרות על הזגים. הנחת המשנה היא שאת המעשר מפרישים רק מהיין, ולפי כמות היין שיצאה מהם 31 אנו מדגישים הנחה זו משום שיש החולקים וסבורים שאת המעשרות צריך להרים כבר בתחילת הכבישה ואז מרימים על הכול, שכן עדיין אין זגים או פסולת, וראו פירושנו לפ"א מ"ז. . הזגים פטורים ממעשרות שכן אין הם אוכל. במקרה זה אמנם התכוון לעשות מהם אוכל, אך לא עלה הדבר בידו ואין כאן אוכל.

4רבי יהודה מחייב – אין זה משנה כמה תמד הפיק ומה הצליח להוציא משאריות הענבים. אם הזגים הם חלק מהתמד עליו להפריש עליהם מעשרות. הנחתו היא שתמיד נוסף משהו מהענבים אל התמד. השאלה הבולטת היא מדוע המשנה נוקטת במידה חריגה זו של "כדי מדתו" ולא במבחן הרגיל אם הוסיף טעם ("נותן טעם"). נראה שהשיטה הייתה למזוג מים על הזגים ולאחר מכן למזוג את אותו תמד כמה פעמים על זגים נוספים עד שיקבל את הטעם הרצוי, על כן ההגדרה של "נותן טעם" אינה מעשית 32 כבר הר"ש הקשה מדוע אין כאן ביטוי לכלל הרגיל של נותן טעם, ותירץ שהתמד אינו נותן טעם למים. אלא שהוא לא הסביר כיצד ייתכן הדבר, ואם אין בכך נתינת טעם לשם מה מתמדים? הסברנו עונה על שאלות אלו. . במשנה להלן שמענו על דינו של המתמד "עד שלא החמיץ" (מעשר שני פ"א מ"ג), כלומר בתחילה אין התמד ניכר שכן הענבים טרם נתנו את הטעם למים. המשנה שלנו עוסקת כנראה בשלב זה שעדיין אין בו נתינת טעם.

5מצא יתר על מידתו מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון – יש להפריש מעשר מהתמד, אבל התמד הזה עצמו עשוי גם מזגים אחרים שכבר הופרש עליהם מעשר, על כן צריך להביא מעשרות מענבים אחרים של אותו הכרם. כפי שראינו בפירושנו למשנה ד "התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין" (תוס', תרומות פ"ג ה"ו), אבל המשנה (ד) מנסחת זאת לא כהנחיה אלא כתיאור עובדתי שכן נוהגים. מכל מקום, משנתנו מניחה שזגים אלו לא נתרמו. כאמור, כל זאת לפי השיטה שהמעשר ניתן מהיין, אבל אם המעשר ניתן בתחילת הדריכה על כורחך נכללים הזגים בכלל המעשר 33 הירושלמי (נב ע"א) מעיר על משנה ד אך אינו מפרט מה מסקנתו משוני זה. . מכל מקום, משקלו הכמותי של המעשר על הזגים קטן ביותר. ייתכן שעמדתו של רבי יהודה היא זו שהובילה לנוהג להרים מעשרות ולהתכוון גם על הזגים, ומאוחר יותר להנחיה לעשות כן. אם כן התהליך הוא שהיה צורך הלכתי, צורך זה הוביל לנוהג ומאוחר יותר להלכה.

6התלמוד הבבלי מביא את משנתנו ודן האם חכמים חולקים גם על "מצא יותר מכדי מידתו" (בבלי, בבא בתרא צז ע"א). הבבלי הבין, אפוא, שהמשפט הוא המשך דברי רבי יהודה, וחכמים חולקים ואומרים שבכל מקרה פטור. אין זה פשט המשנה, וכפשוטו המשפט "מצא יתר על מידתו" הוא בניגוד לרישא ודעת הכול. מכל מקום, לפי שיטת הבבלי נראה לפרש את דעת חכמים שהמעשר תורם גם על הזגים וכן פטור ממעשר בכל מצב, שהרי הזגים כבר נתרמו.

7הקשר בין משנה זו לקודמתה הוא השאלה של הרמת מעשר מזגים, ובכך חוזרת המשנה למשנה ד לעיל. כמו כן, במשנה יש גם עיסוק בשאלה מהו אוכל, כפי שהסביר הירושלמי שהבאנו לפירוש המונח "מתמד". משנה ה גם היא עסקה בשאלה דומה של הרמת מעשרות לפני עונת מעשרות ואחריה.