משנת ארץ ישראל על משנה מעשרות ה:ה

1המשנה עוסקת בהפרשת מעשר טרם המועד (גמר המלאכה) בסוריה. באופן כללי הכללים הם פשוטים וברורים. בספֵרות התנאית פֵרות הגוי נחשבים כחייבים במעשרות. בספֵרות האמוראית מצויה מחלוקת בנושא האם יש קניין לגוי להפקיע ממעשרות. אמוראים מייחסים לתנאים, ובעיקר לרבי שמעון, עמדה הפוטרת את פֵרות הגוי, אבל אין עדות תנאית לגישה זו 26 ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. פירוש זה עומד כנגד המקובל בספֵרות המסורתית ובספֵרות המחקר. . אשר לסוריה, בספֵרות חז"ל בדרך כלל ברור שסוריה חייבת במצוות התלויות בארץ, אם כי עמדה זו אינה אחידה, אבל אדמות הגוי פטורות ממעשרות. על כן אין בסוריה דמאי, משום שאנו תולים שסתם פֵרות גדלו בשדות נכרים.

2הלוקח שדה ירק בסוריה עד שלא באו לעונת המעשרות חייב – אם הירקות היו בשלב מוקדם ונמכרו ליהודי, הרי שהתחייבו במעשר בעת היותם ברשות יהודי. המונח "עונת המעשרות" הוסבר במשניות הראשונות של המסכת, והודגם כל צורכו (פ"א מ"ב-מ"ד). שדה ירק הוא דוגמה לכל שדה שהוא. ייתכן שחכמים הדגישו את שדה הירק משום שיש דעה שמעשר מירק הוא רק "מדבריהם", ואף על פי כן דינו בסוריה כדין מעשר רגיל 27 לדין מעשר מירק ראו במבוא למסכת. .

3משבאו לעונת המעשרות [ חייב ] – המעתיק מחק בקו את המילה והיא שיבוש, פטור – אם קנה אותם היהודי לאחר שנכנסו לעונת המעשרות פטור משום שהתחייבו במעשר ברשות הגוי. החידוש כאן הוא גדול ביותר. ניתן היה לחשוב שכאן "עונת המעשרות" תהיה גמר מלאכה וגמר המלאכה היה ברשות יהודי, אך המשנה קובעת שהמועד הקובע כאן הוא מוכנות הגידול למאכל, וזו הקלה. בניגוד לכך, למשל, גם פֵרות הקדש פטורים ממעשרות. אם הפֵרות היו ברשות הגזבר של ההקדש בשעת גמר מלאכה הם פטורים, אף אם באו לידיו לאחר עונת מעשרות 28 ירו', פ"א ה"א, מח ע"ד; פ"א ה"ד, מט ע"א; פ"ד ה"א, נא ע"ב. . [ ולוקט ] כדרכו והולך – אם קנה אדם שדה כזה רשאי הוא לקטפו כרגיל, אבל מתוך ההמשך משמע שחכמים מסתייגים מכך שהדבר ייעשה בפומבי.

4רבי יהודה אומר אף ישכור פועלין וילקט – מותר לו לעשות פומבי לקטיף. להלן נחזור לשיקול זה.

5אמר רבן שמעון בן גמליאל במי דברים אמורים בזמן שקנה קרקע אבל בזמן שלא קנה קרקע – כל זאת רק כשקנה קרקע, כמו שהסברנו, אבל אם קנה רק את הפֵרות בשיטת ה"פדאן" שהסברנו לעיל (מ"ג) אזי הדין שונה. במסכת חלה מתנהל דיון בעניין קרוב: ישראל שהיו עריסים אצל הגוי בסוריה, או ההפך, ישראל שמסר שדהו בעריסות לגוי. גם שם נסב הדיון סביב השאלה האם הפֵרות הולכים אחר בעל הקרקע או אחר בעל הפֵרות (משנה, חלה פ"ד מ"ז). הנושאים קרובים, ואף הירושלמי מעיד שרבן שמעון בן גמליאל של משנתנו הוא בשיטת רבן גמליאל אביו במשנת חלה (נא ע"ד). הדברים נכונים במישור הכללי, אם כי ניתן גם להעמיד את המחלוקת שם באופנים אחרים במקצת. נראה שרבן שמעון בן גמליאל חולק על קודמו, והעורך (או רבן שמעון בן גמליאל עצמו) משתמש במונח "במי דברים אמורים" להבאת מחלוקת.

6הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה: "והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתנו – אינו אלא לפרש דברי חכמים" (עירובין פא ע"ב; פב ע"א). המקבילה בסנהדרין כה ע"א מוסיפה: "רבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק". במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג). כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה; בתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים" ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', לח ע"א; בבלי, מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שהמשפטים משובצים בהם לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות שימוש המונח בדברי רבי יהודה ובין שימושו בפי חכמים אחרים.

7מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ- 55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה, הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.

8אם עד שלא בא לעונת המעשרות פטור – אפילו נקנו הפֵרות לפני עונת המעשרות הם פטורים ממעשרות. אמנם אלו פֵרות של ישראל ופֵרות ישראל חייבים במעשר, אבל הם גדלו באדמת הגוי ולכן פטורים ממעשר. רבן שמעון בן גמליאל ממשיך בסדרת ההקלות.

9רבי מאיר 29 כך בכתב יד קופמן, ובכל יתר עדי הנוסח: "רבי". רבי מופיע במשנה רק לעתים רחוקות (אפשטיין, מבואות, עמ' 196-194), וכפי שעולה ממשנתנו בחלק מהמקרים שבהם הוא מופיע שנוי הדבר במחלוקת בין עדי הנוסח. ראו פירושנו לבכורות פ"ז מ"ו; נדרים פ"ג מי"א; נזיר פ"א מ"ד; מנחות פי"ג מ"ב ועוד. בכמה עדי נוסח "אף לפי חשבון", וחסר גם ב- א, ב, ג4, ג5, ז, ט, כ, ל, ן, ר. במשניות רבות נשמטה המילה "אף" והוספה בידי מעתיקים, ודומה שגם כשהיא מופיעה אין היא אלא לתוספת הדגשה. אומר לפי חשבון – מה שגדל בזמן שהפֵרות שייכים היו לגוי פטור ממעשר, ומה שהוסיף ברשות ישראל חייב במעשרות. לא נאמר על מה אמר רבי מאיר (או רבי ביתר עדי הנוסח) את דבריו. נראה שדבריו חוזרים לרישא, "על ראשה" (ירו', נא ע"ד), והוא מדבר על בא לעונת מעשרות ואולי גם על שלא בא לעונת המעשרות. בתוספתא שנויים דברים אלו בפי חכמים רק על "באו לעונת מעשרות" (להלן). רבי מאיר נוקט בגישת ביניים שעדיין ההקלה שבה גדולה.

10בתוספתא שנויה הלכה זו בדרך אחרת: "הלוקח שדה ירק בסוריא, עד שלא באו לעונת המעשרות פטור, משבאו לעונת המעשרות חייב. מלקט כדרכו ופטור, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים אף משבאו לעונת המעשרות חייב לפי חשבון. מודים חכמים לרבי עקיבא שאם מכר לו תבואה לקצור, וענבים לבצור, וזתים למסוק, שלוקט כדרכו ופטור" (פ"ג הי"ד). סיכום הדעות השונות מוצג בטבלה:

11הלוקח שדה ירק בסוריה

12בסוגריים מובא מה שלא נאמר במפורש

13חכמים בתוספתא הם רבי (רבי מאיר במשנה), אבל כל ההלכה בתוספתא הפוכה והיא כתמונת ראי של המשנה שבה תנא קמא של המשנה כרבי עקיבא. קשה להבין את הנימוק של התוספתא ונראה שיש להפכה כך שתתאים למשנה, וכן מפרש ליברמן על אתר.

14הירושלמי ממתן במעט את המחלוקת בכך שאומר שאם עבר ותרם "יפה כוחו", אבל רבי מנא אמר "לא יפה כוחו" (נא ע"ד). מי שאומר יפה כוחו אומר למעשה שגם אם פטור יש עליו זיקת תרומות, לפחות מספק. עוד בהמשך הירושלמי מובאים ברייתא ודיון ארוך: "תני שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ממנו ישראל, רבי עקיבה אומר התוספת פטור, וחכמים אומרים התוספת חייב. רבי אבינא עולא בר ישמעאל בשם רבי לעזר, אף חכמים לא חייבו בתוספת אלא לשעבר, שאם היה שיני שיני עני עני... רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון מרין (שניהם אומרים) מודין חכמים לרבי עקיבה כסדרן שלשנים, שאם היה שיני שיני עני עני" (שם). שדה ש"הביאה שליש" היא שדה לאחר עונת המעשרות. הדעות בברייתא זו הן אלו שבתוספתא, ולפי התיקון שהצענו בעקבות ליברמן. הירושלמי מחדש שכל זה לגבי תוספת מעשר, אבל לא לגבי הגדרת השנים. כלומר, שדה שצימחה בשנה השנייה שליש והוסיפה בשנה השלישית (ברשות אחר) מתעשרת לשעבר. שאלה זו היא כמובן בארץ ישראל, ובכלל הברייתא אינה מדגישה שמדובר רק בסוריה. כפי שאמרנו, תנאים הניחו שגם בארץ ישראל פֵרות הגוי חייבים במעשר, ועל כן אם קנה שדה גוי חייב תמיד במעשרות. רק בסוריה הגוי פטור ממעשרות, ולכן מתעוררת השאלה. התלמוד מניח שגם בארץ ישראל הגוי פטור ממעשרות, ועל כן שנויה הברייתא בסתם.

15ברייתא זו היא דוגמה יפה כיצד מתגלגלת תורה שבעל פה. המשנה קבעה את אשר קבעה לפי הנחה מסוימת (שפֵרות גוי פטורים ממעשרות רק בסוריה). לתלמוד הנחה אחרת, ובעקבותיה חל שינוי (התאמה) בנוסח הברייתא. הברייתא הופכת לעוסקת גם בארץ ישראל, ובעקבות פרשנות וניסוח מחודשים אלו נשאלת שאלה חדשה שאינה במשנה.