משנת ארץ ישראל על משנה מגילה א:י

1אין בין במה גדולה לבמה קטנה – משנה זו והמשנה שלאחריה דנות במעמדן של הבמות בימי הבית הראשון. הן דנות בשאלה אילו קרבנות מותר היה להקריב בבמות יחיד ובבמות הציבור בימים קדומים אלו. משנה י דנה במעמדן של במות הציבור, הן הבמות שהיו במשכן שנדד עד לבניית הבית. המשנה דנה במעמדה של במת הציבור בהשוואה לבמת היחיד. המשנה שלאחריה עוסקת בבמת הציבור כשהמשכן היה בשילה עד שנבנה הבית בירושלים, ומסיימת בקביעת ההבדל שבין שילה לירושלים. לדעת המשנה לאחר חורבן שילה שוב הותרה שחיטת קרבנות בבמות יחיד, אולם לאחר חורבן המקדש בירושלים אין כל היתר להקרבת קרבנות – "קדושת ירושלים אין אחריה היתר". ההלכות שבשתי המשניות הן בירורי דברים לגבי ההיסטוריה הקדומה מימי נדודי ישראל במדבר ומימי בית ראשון, אך הן מסתיימות בהלכה שהייתה לה משמעות רבה בחיי הדת והציבור, היא ההלכה שאין מקריבים קרבנות בבמות יחיד לאחר חורבן בית המקדש בירושלים.

2מעין יסוד להלכות שבשתי המשניות הוא התיאור ההיסטורי-הלכתי במשנת זבחים (פי"ד מ"ד-מ"ח) 475 בהרחבה ובפירוט מספר השנים ראו בתוס', זבחים פרק יג ובברייתא שבבבלי, שם קיח ע"ב. : "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות", כל יחיד יכול היה להקריב קרבנות בכל מקום שביקש, "משהוקם המשכן נאסרו הבמות", כל ישראל חנו מסביב למשכן והיה עליהם להביא את קרבנותיהם למשכן בלבד, כאמור בספר ויקרא (יז ה): "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זֹבחים... והביאֻם לה' אל פתח אהל מועד". "באו לגלגל והותרו הבמות", שהרי לא חנו במחנה סביב לאוהל מועד כבמדבר כתיאור בספר ויקרא (שם), "באו לשילה נאסרו הבמות... והיא הייתה 'מנוחה' ". לפיכך נאסרו הבמות, כפי שנאמר בכתוב "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום... כי לא באתם עד עתה אל המנוחה..." (דברים יב ח-ט). בשילה היה הארון עד שנשבה בידי הפלשתים (שמואל פרקים ד-ה), "באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות", כנראה מפני שארון הברית לא היה לא בנוב ולא בגבעון, שהרי הארון נשאר בידי הפלשתים עד שניתן בקרית יערים ולאחר מכן בירושלים. "באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה..." עם בניית המקדש בירושלים, ככתוב "אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב ט), ונאסרו במות היחיד לעולם. משנתנו דנה בשעות היתר הבמות, ואילו קרבנות רשאי היחיד או הציבור להקריב בבמות יחיד או בבמות ציבור לפני בניית המקדש. משנתנו מכנה את הבמות שהיו במשכן בגלגל, בנוב ובגבעון בשם "במה גדולה", ואת הבמות של היחידים בשם "במה קטנה". במקורות תנאיים אחרים במשנה ובתוספתא יש שהבמות מכונות בשם "במת ציבור" ו"במת יחיד", ולעתים "במה גדולה" ו"במה קטנה" (תוס', פ"א הי"ז; משנה, זבחים פי"ד מ"י ועוד).

3במשנת זבחים פרק יד (מ"ד-מ"ח) ערוכה ההיסטוריה ההלכתית של הבמות ופירוט אילו קרבנות קרבו בהן וכיצד הוקרבו. בשתי המשניות שלפנינו ההלכות ערוכות מנקודת מבטו של היחיד המקריב. המשנה דנה אילו קרבנות היה היחיד מביא בבמה גדולה ובבמה קטנה, ומה התחום של אזור הקודש שבו המקריב רשאי לאכול את זבחו. ההלכות משקפות את התפיסה ההלכתית של חז"ל; ספק רב אם נודעה להן משמעות רֵאלית. אין אלו זיכרונות של הנוהגים הקדומים בימים שבהם נהגו הבמות, וכן אין לראות בהן עדות ל"במות של יחיד" בימי חז"ל.

4אלא פסחים – היחיד המקריב את פסחו אינו יכול להביאו לבמת היחיד, לבמה הקטנה, שאין הפסח קרב אלא בבמת הציבור, בבמה גדולה, וכפי שאמור בכלל שלהלן: זה הכלל כל שהוא נידר ונידב – כל קרבן שאינו חובה אלא נידר או נידב, כגון עולות ושלמים שאדם נודר או נודב לפי רצונו, קרב בבמה – בבמת היחיד, אבל קרבן פסח שהוא חובה, וכן חטאות ואשמות נכללים ב: וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה – בבמת היחיד, אלא רק במקדש ובמשכן. הרישא של המשנה סותרת את הסיפא, שהרי הסיפא אומרת שב"במה גדולה" מובאים פסחים, שהם קרבן יחיד, אך לא קרבן נדבה, ואילו מהסיפא יוצא שאין מביאים פסחים בכל במה.

5הכלל קשור אמנם לפרט שלפניו, אבל אין הוא מהווה את הכלל ההלכתי שלפיו נקבע הפרט (או את הכלל המוסק מהפרט ההלכתי). הרישא עסקה בהבדל בין במה קטנה ובמה גדולה, והכלל בהבדל בין במה למקדש באופן כללי. תופעה זו חוזרת במשניות 476 למשל משנה, כלים פט"ב מ"ז; ברכות פ"ו מ"ד ועוד. , אם כי בדרך כלל אכן הכלל הוא מסקנה מהפרט, וקשור ומסביר את הפרט. לדעתנו הכלל נוצר מתוך הפרטים, והרחבנו בכך במבוא לפירוש המשנה. במקרה שלנו אי אפשר להחליט האם הפרט קדם לכלל או ההפך.