משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ב:א

1הפרק חוזר ועוסק בקריאת המגילה. המשניות הראשונות בפרק א דנות בזמני הקריאה ובדרכי הקריאה. משנתנו חוזרת, אפוא, לקבוצת משניות זו. באמצע הוכנסה חטיבה שלמה ממשנה קדומה אחרת, כפי שהראינו בהקדמתנו למשנה ה בפרק הקודם.

2הקורא את המגילה למפרע – בספרות חז"ל משתמשים במילה "למפרע" במשמעות של קריאה בסדר הפוך של אותיות, של מילים, של חצאי פסוקים או של פסוקים שלמים. בקריאה כזו השתמשו לשם דרשה (פסיקתא דרב כהנא, פסקא יב, כד, עמ' 222; בבלי, שבת קה ע"א) או מתוך כוונה מגית (מסכת סופרים פ"ט ה"ב, עמ' 345). ההלכה דורשת קריאה ישרה של הפסוקים (ירו', עג ע"א; בבלי, יז ע"א), קריאת פסוקים "ככתבם" (אסתר ט כז). בתוספתא ובתלמודים נאמר: וכן בהלל וכן בתפילה וכן בקריאת שמע (תוס', פ"ב ה"א; ירו', עג ע"א; בבלי, יז ע"א). הירושלמי בסוגייתנו מביא דוגמה לקריאה למפרע בהלל: במקום "ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שם ה' " (תהלים קיג ג) הוא קורא: "מהֻלל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו" (ירו', שם). כך פירשו רוב המפרשים, אולם הרמב"ם פירש שלמפרע הוא לפני הזמן. פירוש זה אפשרי בסוגיות אחרות (משנה, מקוואות פ"ב מ"ב; נידה פ"ז מ"ב), אך אינו עולה בקנה אחד עם הדרשה שהמגילה תהיה "ככתבם".

3לא יצא – משום שאין זו קריאה כתיקנה, קראה על פה – החכמים התנגדו לקריאת כתבי הקודש בעל פה. רק קריאת שמע נקראה בעל פה. במקרים מסוימים התירו לקרוא פסקה קצרה בעל פה "כקורין את שמע" 375 תוס', תענית פ"ג ה"ד, וראו משנה, יומא פ"ז מ"א. . בתוספתא, בתלמודים ובמדרש 376 תוס', פ"ב ה"ה; ירו', פ"ד ה"א, עד ע"ד; בבלי, יח ע"ב; בראשית רבה, פל"ו, ח, עמ' 343. מסופר על רבי מאיר ששהה בעסיא, היא עציון גבר, ולא מצא בה מגילת אסתר כתובה או כתובה עברית 377 תוספתא. בתלמוד הירושלמי נאמר שלא מצא שם מגילה כתובה עברית, ובמדרש ובתלמוד הבבלי: ולא היה שם מגילה. , ו"כתבה מפיו וחזר וקראה מתוכה", קראה תרגום – תרגום ארמי. התרגום לארמית היה נפוץ, ומדור אושא היה נהוג אף לקרוא בו פסוק אחר פסוק כתרגום הקריאה בבית הכנסת, בין בתורה, בין בנביאים ובין במגילות 378 ראו פירושנו להלן פ"ד מ"ד. . סתם "תרגום" בלשון חכמים הוא התרגום לארמית.

4בכל לשון – או בתרגום לכל לשון אחרת, לא יצא – מן המשך המשנה ברור שאם מבין לשון הקודש לא יצא אם שמע או קרא את המגילה מתוך תרגום, אבל קורים – את המגילה, ללעוזות 379 כך בנוסחאות עיקריות. בלעז – לעז פירושו שפה זרה, ולעוזות הם הדוברים בלשון לעז. המשקל הוא משקל בעלי מקצוע, כמו כרוז (כגון משנה, שקלים פ"ה מ"א) או נמושות (משנה, פאה פ"ח מ"א) או לקוטות (בבלי, בבא מציעא עב ע"ב). אולם בלשון חכמים ייחדו את המילה לשפה היוונית, ו"לעוזות" פירושו דוברי יוונית, כגון המימרה "לעז לזמר, רומי לקרב... עברי לדיבור" (ירו', פ"א ה"ח, עא ע"ב; סוטה פ"ז ה"ב, כא ע"ג). היהודים הדוברים יוונית ואינם שומעים לשון הקודש הם הלעוזות, והם יוצאים ידי חובתם בקריאה ביוונית. הלכה זו הנה מעין המשך לדברי רבן שמעון בן גמליאל בפרק א משנה ח, ש"אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית".

5והלעוז ששמע אשורית – היהודי הדובר יוונית ואינו שומע עברית ששמע באשורית – בלשון הקודש, יצא – בקריאה זו, אף על פי שאינו מבין. סיכום של דברי המשנה במקבילה בתוספתא: "קראה בלעז הלועזות יוצאין ידי חובתן. קראה אשורית שומעין ושאינן שומעין יוצאין ידי חובתן" (פ"ב ה"ו) 380 ראו פירושנו למשנה ח בפרק הקודם. .

6בלשון חכמים "אשורית" היא הכתב המרובע של העברית, וכאן אשורית היא עברית. קשה להבין למה נבחרה צורה זו, "אשורית", ולא עברית, ואולי הכוונה להדגיש שהדין כן אף אם המגילה כתובה עברית באותיות יווניות.

7ממשנתנו ניתן ללמוד על מידת הלגיטימציה של כתב שאיננו עברי. אבל במשנת ידיים נקבע שכתב שאיננו אשורי איננו מטמא את הידיים, כלומר שאינו בבחינת ספר קודש, למרות תוכנו המקודש. ממשנתנו, לעומת זאת, משתמעת התנגדות לכתיבת תפילין בכתב של שפה אחרת, כולל כתב עברי עתיק 381 כמפורש במסכת סופרים פ"א ה"ז, עמ' 102-101; פי"ד הי"ז, עמ' 99; פט"ו ה"א, עמ' 273. . אבל בספרים (ספרי תורה) אין התנגדות מעין זו. ניתן לפרש בדוחק שאמנם אין התנגדות, אך הם גם אינם מטמאים את הידיים. אבל אנו רואים בכך דוחק, ולפי פשוטם של דברים ההבחנות הללו משניות. אם מותר, הרי שהם "קדושים" לפחות ברמה מסוימת. קל יותר לפרש שמשנתנו כרבן שמעון בן גמליאל.

8שאלת הכתב האשורי העסיקה את חז"ל. הם ידעו שאי פעם היה בשימוש כתב אחר. בתקופת בית שני היה כתב עברי קדום מוכר מהמטבעות (עד מטבעות בר כוכבא), מספרי תורה שומרוניים ומכתובות קבר 382 עד עתה בידינו כתובת אחת בכתב עברי עתיק מירושלים של ימי בית שני. ראו רוזנטל, כתובת. . מעבר לכך יש להניח שהייתה בידם מסורת, ואולי אף ספרי תורה עתיקים שהיו כתובים בכתב העברי העתיק. עד כמה שאנו יודעים היה הכתב העברי הקדום הכתב היחיד שעם ישראל הכיר בתקופת המלוכה; את הכתב האשורי הביאו עמם מגלות בבל והוא היה הכתב הארמי הרווח בבבל ובפרס. בראשית ימי בית שני כבר מתחיל לחדור הכתב האשורי. בתקופה הפרסית הכתובות בעברית כתובות בכתב העברי העתיק, והכתובות הארמיות כתובות בכתב המרובע (האשורי). כלל זה הוצע על ידי נוה, ואושר בשנית בכתובות הר גריזים. בפפירוסים מנחל דליה (שלהי התקופה הפרסית), למשל, השטרות שהם בארמית כתובים בכתב מרובע ("אשורי"), אבל החותם של הפחה סנבאלט שבו שם "עברי" (ממוצא פרסי, אך נחשב לעברי) כתוב בכתב עברי עתיק. בתקופה ההלניסטית משתלט הכתב המרובע גם על המסמכים הכתובים בעברית, אך פה ושם מצויות כתובות בכתב הקדום, כגון כתובת גבעת המבתר, שהיא כתובת קבר בארמית הכתובה בכתב עברי עתיק 383 ראו נוה, כתב; נוה, התפתחות הכתב; נוה, כתובת. תודתנו לפרופ' חנן אשל שעמו התייעצנו בנושא. .

9המסורת התנאית קושרת את השינוי לימי עזרא ונחמיה. כן שנינו: "אף הוא ניתן בידיו כתב ולשון, שנאמר 'וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית', מה תורגמו ארמית אף כתבו ארמית, ואומר 'ולא כהלין כתבא למיקרי ופישרה להחוואה למלכא', מלמד שבאותו היום ניתן, ואומר 'וכתב לו את משנה התורה הזאת' וג', תורה עתידה להשתנות. ולמה נקרא שמה אשורי? על שום שעלה עמהן מאשור. רבי אומר בכתב אשורי ניתנה תורה לישראל, וכשחטאו נהפכה להן לרועץ, וכשזכו בימי עזרה חזרה להן אשורית" (תוס', סנהדרין פ"ד ה"ז, עמ' 422-421).

10תנא קמא מספר על שינוי הכתב, ואף עונה על השאלה הטבעית מי הסמיך את נחמיה לשנות את צורת כתיבת התורה, זאת משום שמלכתחילה כבר נרמז שעתיד הכתב להשתנות. ניכר שגם תנא קמא חש בקושי הדתי של עצם שינוי הכתב. ההסבר המדרשי ודאי איננו הסיבה לשינוי הכתב. ראשית אין בו תשובה לשאלה המתבקשת מעצמה, מה ראה נחמיה לשנות את הכתב? נניח שאכן הוא ידע על ההיתר לשנות את הכתב, אבל למה? יתר על כן, מכוח דרשה זו ניתן גם ללמוד שמותר לשנות את ההלכות הכתובות בתורה. ברור שההסבר המדרשי הוא הסבר בדיעבד, והכתב השתנה משום ששיטת הכתב האשורי נראתה טובה, קלה יותר ומובנה יותר, ובעיקר זו הייתה צורת הכתב הממלכתי והרשמי בחברת התרבות בסביבה. חכמים מתקשים לקבל את הנהייה אחר תרבות הסביבה, משום שהיהדות שלהם הייתה קריאת תגר נגד התרבות הסביבתית. ברם, קבלה ביקורתית ומסויגת של מרכיבים מסוימים מהתרבות בסביבה, ודחיית מרכיבים אחרים, היא מאפיין של החברה היהודית ושל ההלכה היהודית לדורותיה. המבוא של המסכת העוסק בנטילת ידיים הוא דוגמה לכך 384 להיבטים כלליים יותר של התופעה ראו הנספח למסכת שבת. .

11רבי, לעומת זאת, מביע התנגדות לשינוי ולהשפעת הסביבה ומסביר שהכתב האשורי הוא הכתב הקדום, הוא השתנה (לא נאמר מתי) לכתב דעץ/רעץ 385 מדרש תנאים לדברים, להלן, ותשובות הגאונים הרכבי, שנח. הכינוי "לרועץ" הוא דרשה למינוח "דעץ" המופיע במקורות אחרים (להלן). ובימי עזרא ונחמיה שבה תורה לכתבה המקורי. לאור הנסיבות ההיסטוריות שתיארנו יש לראות בדברים תירוץ שנועד לפתור את השאלות הדתיות מי הסמיך את נחמיה לשנות את הכתב, למה עשה כן והאם ייתכן שדווקא הכתב הזר הוא שהפך לכתב קודש והכתב המקורי שבו ניתנה תורה נדחה והוא כְתב חול.

12במדרש תנאים לדברים עמדה אחרת המיוחסת לרבי אלעזר בן ערך, מזקני דור יבנה: "דבר אחר 'את משנה', מיכן דרש רבי אלעזר בן ערך שסוף תורה עתידה (להשתכח) [להשתנות]. רבי אומר אשורית ניתנה תורה וכשחטאו נהפך להם לדעץ, וכשזכו בימי עזרא נהפך להם אשורית" (מדרש לדברים, יז יח, עמ' 105). מדרש תנאים משמר מסורת קדומה לזו של התוספתא, שכן אין בו דרשת המשנה שכתב הדעץ הוא לרועץ.

13בירושלמי נשמע הד לשתי הדעות: "...אשורי יש לו כתב ואין לו לשון. עברי יש לו לשון, ואין לו כתב. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי" (פ"א הי"א, עא ע"ב; סוטה פ"ז ה"ב, כא ע"ג) 386 ראו עוד אסתר רבה, ד יב. . הבחירה היא, אפוא, בידי ישראל; יש בה שינוי, אך התלמוד אינו מציין כל בעיה בעצם השינוי.

14בבבל, לעומת זאת, התקבלה דעתו של רבי (שישראל לא שינו את כתב התורה) כדעה העיקרית, וניכר שהם חשו עוד ביתר חומרה את הבעייתיות שבהנחה שהכתב השתנה: "אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי 387 לפיכך הדגיש הרמב"ם בפירושו למשנת ידים שכתב "עברי" הוא כתב ספרי התורה השומרוניים. את הכתב עצמו הכיר הרמב"ם, מן הסתם, מהעדה השומרונית שפעלה במצרים בסביבתו. . מאי כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה 388 היא כנראה ניאפוליס, היא שכם, ואולי אף ביטאו את השם "נבלוס". מאוחר יותר נדרש השם "שלבו נאה", וכך גרס או הסביר בעל תשובות הגאונים הרכבי, שנח, ואיננו בעדי הנוסח שלנו. בכתב יד ירושלים המצוי ביד הרב הרצוג חסר ההסבר שכותאי הם ליבונאה. " (בבלי, סנהדרין כא ע"ב). אם כן, התורה ניתנה פעמיים, פעם בכתב עברי ופעם בכתב אשורי. ישראל לא שינו דבר ובכך מתקבלת דעתו של רבי, אם כי השחזור ההיסטורי הוא כדעת ר' אלעזר בן ערך (שאכן היה שינוי, אך הוא חלק ממתן תורה כפי שה' החליט). בהמשך מובאת המסורת מתוספתא סנהדרין, והדרשה מיוחסת לרבי אליעזר אחר: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר 'ווי העמודים'; מה עמודים לא נשתנו – אף ווים לא נשתנו" (שם כב ע"א). הדרשה היא שווי העמודים נראים כמו האות וי"ו (בכתב ה"אשורי" – כמוכר לנו), מכאן שצורת האות וי"ו היא זו שניתנה למשה מסיני. דעה זו מתאימה לעמדתו של רבי במדרש תנאים לדברים. גם זו דרשה, ואין כאן ראיה של ממש. עם זאת, בסוף הסוגיה (כב ע"א) מופיעה גם הדעה שהכתב השתנה בימי עזרא, ללא ההסבר מי שינה ולמה, אך כפשוטה זו דעה שלישית שאכן הכתב השתנה בימי עזרא, אך השינוי הוא במעמד של מתן תורה ומשמע ששונה בידי שמים 389 בתשובות הגאונים הרכבי, שנח ובחלק מהראשונים ניתן הסבר שונה לסוגיה שם וממנו יוצא שבבבלי מובאת הדעה שהכתב השתנה, ולא שהתורה ניתנה מחדש. . נשמרו גם עדויות אמוראיות נוספות לשינוי הכתב, כגון "תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית" (בבלי, זבחים סב ע"א). אם כן הכתב השתנה, ולרבי אליעזר בן יעקב הסבר אחר לשינוי הדרמטי, שזו הייתה נבואה של אחד משלושת נביאי בית שני (חגי, זכריה ומלאכי).

15המסורות על שינוי או אי שינוי הכתב מוצאות ביטוי גם בדרשות אחרות. רב חסדא, למשל, קובע שהלוחות היו כתובים משני עבריהם, והחריטה הייתה לרוחב כל האבן. על כן האותיות הסגורות (ם סופית ו- ס) בנס היו עומדות (בבלי, שבת קד ע"א). בצדק ציינו ראשונים כי הסבר זה קשור להנחה שהתורה (לוחות הברית) נכתבו בעברית של ימיהם ושל ימינו. אלא שהראשונים ראו בכך הוכחה לכך שהתורה ניתנה בכתב אשורי, ואילו אנו רואים בכך פיתוח של התפיסה שהתורה נכתבה בכתב אשורי. רב חסדא כלל איננו שואל באיזה כתב ניתנה התורה, ומניח בפשטות שניתנה בכתב העברי של זמנו (אשורית). מאוחר עוד יותר התפתחו דרשות הבנויות על צורת אותיות הכתב האשורי. דרשות מעין אלו מרוכזות במדרש אותיות דרבי עקיבא, אבל יש מהן הפזורות גם מחוץ למדרש זה.

16המדרשים על קוצים ועל כתרים התלויים מעל האותיות גם הם מניחים, כמובן מאליו, שכתב התורה ניתן מסיני. גם מדרשים אלו מצויים במקורות בבליים בלבד 390 בבלי, שבת פט ע"א; מנחות כט ע"ב; משנת רבי אליעזר יב. יש להעיר שלמרות המסורת על תילין תילין של הלכות שדרש רבי עקיבא מכתרי האותיות (מנחות שם) אין בידינו אף הלכה המבוססת על כתרי אותיות, וגם הדרשות המעטות שבידינו הן מאוחרות ביותר, בתר אמוראיות. .

17כנגד זו מצויה הדעה האמוראית שמנצפ"ך "צופים 391 כנראה הכוונה ל"סופרים". בירושלמי ובבראשית רבה מובא הסבר שהצופים הם קטני התלמידים. אמרום", כלומר כל האותיות הסופיות הן חידוש של "סופרים", של חכמים או של כותבי הספרים 392 בראשית רבה, א יא, עמ' 10 ומדרשים נוספים; בבלי, ב ע"ב; שבת קד ע"א; ירו', פ"א הי"א, עא ע"ד, ומקבילות נוספות. במבוא הכללי לפירוש המשניות הצענו ש"סופרים" אינם חכמים קדומים מראשית בית שני, או מסופו, אלא כינוי רגיל לחכמים. בירושלמי מצויה הדעה שמנצפ"ך היא חידוש של הצופים, והיא הלכה למשה מסיני. כאן הירושלמי משתמש במונח כפי שהסברנו אותו במשנה ג, כהדגשה על חשיבות ההלכה, ואין בירושלמי ובמקבילות המדרשיות שלו מחלוקת היסטורית ממתי נוהגת הלכה זו. בירושלמי אף דרשה הבנויה על מנצפ"ך כמעין מילת קודש. . ואכן, בכתב העברי הקדום אין כלל אותיות סופיות, ואף בכתובות מימי בית שני השימוש בהן מועט והתפשט לאטו רק בשלהי ימי הבית השני. מי שייחס את חידוש האותיות הסופיות לחכמים מאוחרים ידע שיש בכך שינוי שיש לו משמעות הלכתית ברורה. יתר על כן, עמדה זו משתלבת בטענה שכל הכתב האשורי איננו הכתב המקורי של התורה.

18אנו מניחים, אפוא, שאכן הכתב השתנה, מרצונה של החברה היהודית, בימי נחמיה או אולי רק מאוחר יותר, והשינוי היה נושא לפולמוס כיתתי עם השומרונים. מן הסתם אותם חיבורים כיתתיים שבהם שם ה' כתוב בכתב עברי קדום נוקטים בעמדת ביניים, וחכמים יצאו נגדה. ישאל השואל מניין לנו הביטחון שאכן עמדתו של רבי איננה היסטורית. הסיבה לכך כפולה. ראשית, הנסיבות ההיסטוריות מתאימות רק לדעה הראשונה. אילו היה כתב אשורי ידוע היה מתגלה בכתובות מימי בית ראשון. יתר על כן, גם חכמים (תנא קמא) חשים בקושי של שינוי ההלכה. לולא מסורת הייתה בידם (מסורת היסטורית רֵאלית, כפי שציינו), לא היו נזקקים להעיד על שינוי הכתב ולא היו נדחקים להסביר שינוי זה. אף חכם לא היה מציע מדעתו הצעה כזאת שיש בה קושי דתי ומסר חינוכי כה בעייתי. לעומת זאת ברור למה נזקק רבי להסבר שהציע: הוא רואה בכך פתרון לשאלות המתעוררות על עצם הלגיטימציה של השינוי. יתר על כן, אפשר שרבי כלל איננו מתכוון לשחזר את ההיסטוריה אלא מתאר תיאור ספרותי שמטרתו לשדר לקח לשומעיו שהכתב קדוש מעיקרו, ו"קדוש" אין משמעו בחירה חברתית אלא רק משמים, ולא ייתכן שחל שינוי כה חשוב בדת היהודית.

19אם כן, להערכתנו שלוש עמדות לפנינו:

201. אי שם בחצי הראשון של ימי הבית השני או בראשיתו שונה הכתב, וכנראה לא ראו בכך החברה היהודית ומנהיגיה בעיה דתית, אם כי היו קבוצות שהתנגדו לכך.

212. תנאים מדור יבנה המקבלים את השינוי חשים בקושי הדתי העקרוני, ומסבירים שיש לו סמך מדרשי מהתורה.

223. חכמים כבר מדור יבנה המתכחשים לשינוי מסיבות עקרוניות (התנגדות לעצם הרעיון של שינוי).

234. אמוראי בבל המעדיפים בגלוי את העמדה השלישית על פני העמדה השנייה.

24איננו עוסקים בהמשך השתלשלות הדעות וההלכות שבמשנה במקורות המאוחרים, וגם כאן לא נאריך בהסברים המאוחרים. רק נציין שבספרות הראשונים חוזרת ההתחבטות. ניכר שהראשונים הכירו את שתי הדעות, אבל עשו מאמץ לחזק ולאשש את הטענה שלא היה שינוי בכתב התורה. היו גם שלא הכירו את הכתב הקדום כל עיקר. רש"י, למשל, מפרש: " 'כתב עברית' – אותיות גדולות הן, ואין דומות לכתב אשורית, אף על פי שכתובין בלשון הקדש, אלא שכתב האותיות משונות" (בבלי, שבת קטו ע"ב). הרמב"ם, לעומת זאת, הכיר את הכתב והוא מוסיף שבכתב זה כתובים הספרים השומרוניים (פירושו למשנת ידים). חכמים אחרים הכירו את הכתב מתוך מטבע עתיק שהתגלגל לידיהם. את גילוי המטבע מייחסים לרמב"ן 393 ראו ספר העיקרים, טז. . יש בכך הוכחה שפעם נעשה שימוש בכתב כזה, ויש שראו בכך הוכחה שהיה זה כתב חול בלבד, למטרות כספיות, ולא כתב קדוש, כדברי רבנו ירוחם: "ומן הראוי לך שתדע, כי הכתיבה הזאת הנקראת כתב אשורית, כיון שנתנה בו תורה, ובו נכתבו לוחות הברית. כי הוא מגונה מאד להשתמש בו, רק בכתבי הקדש. ומימי קדם ישראל נזהרין בזאת, והיו כתביהן וחבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי. לכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברים של חול בכתב עברי, ולא נמצא מעולם אות אחת מזה הכתב אשורית, בדבר שנמצא משארית ישראל. לא במטבע, ולא באבן, אלא הכל בכתב עברי. ועל כן שנו הספרדיים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות" (רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה, חלק ב יט ע"ב). האמירה שלא נמצאו כתובות בכתב אשורי (עברית) איננה עומדת במבחן הארכאולוגי של ימינו, עובדות שרבנו ירוחם לא יכול היה להכיר.

25הראשונים מדגישים שהכתב לא השתנה אם כי מזכירים גם דעות אחרות, ולא נאריך בכך 394 תשובות הגאונים הרכבי, שנח; רשב"א וריטב"א למגילה ב ע"ב, ועוד. הראשונים מפלפלים בחכמתם להסביר את השינוי בדרכים משפטיות, ובעיקר שאין בכך שינוי מהותי, אלא כל שאלת הכתב היא טכנית בלבד. .

26עדיין מן הראוי לשאול מדוע כונה הכתב "אשורית", והאם הכירו חכמים כתב ארמי שהוא אביו של הכתב הארמי הצפוני (סורית). חז"ל מציעים שתי הצעות, האחת שעלה מאשור והאחרת שהוא "מאושר", כלומר ראוי וטוב: "ולמה נקרא שמו אשורי, שהוא מאושר בכתבו. אמר רבי לוי על שם שעלה בידם מאשור" (ירו', פ"א הי"א, עא ע"ב; סוטה פ"ז ה"ב, כא ע"ג; בבלי, סוטה כב ע"א). הראשון מבטא כבוד לכתב האשורי 395 הרמב"ם למשנת ידים מסביר שהוא "מאושר" משום שאין בו חשש לחיבור אותיות. ברם, הגדרה זו מתאימה לעוד כתבים שרווחו בעולם הקדום. , והוא הסבר רעיוני דתי 396 מטיבו אין הסבר כזה מתכוון להיות "פשט" אלא הוא משחק לשון שמטרתו להדגיש רעיון. , הסבר שבא להבהיר שבחירת הכתב, גם אם נעשתה בידי אדם, איננה שרירותית אלא נובעת מטיבו המעולה של הכתב, הראוי מטיבו לשמש ככתב קודש. ההסבר השני קשור לתהליך ההיסטורי שבו עסקנו. המסורת של חז"ל היא אפוא מדויקת ואיננה תלויה במקרא, והיא אחת המסורות הרֵאליות הקדומות ביותר מהתקופה. לא רק שהיא רֵאלית, אלא שהיא מעידה על כושר התבוננות והבנת תהליכים שאירעו מאות שנים לפני ימיהם.