משנת ארץ ישראל על משנה מגילה ב:ב

1קראה סרוגים – קרא את המגילה תוך הפסקות. בתוספתא ראש השנה שנינו מעין הלכה זה לגבי שופר: "שמע תקיעה מזה ותרועה מזה תקיעה מזה ותרועה מזה אפילו [בסירוגין, אפילו כל היום] 397 נשמט בכ"י וינה, אך ישנו בכל הנוסחאות האחרות. כולו יצא" (פ"ב הט"ו).

2נתנמנם יצא – או שקראה כשהוא מתנמנם. קביעה זו שנמנום אין בו הפסקה חוזרת לגבי הלכות אחרות. בתלמוד הבבלי הגדיר רב אשי את המושג מתנמנם: "נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר" 398 ותרגומו: ישן ולא ישן, ער ולא ער, וכשקוראים לו עונה ואינו יודע להחזיר בסברה, וכשמזכירים לו הוא נזכר. בבלי, ח ע"ב; תענית יב ע"א; פסחים קכ ע"ב; יבמות נד ע"א; נדה סג ע"א. . בתלמודים נוסף על כך ש"סירוגין יצא, סירוסין לא יצא", ומוסבר שם שסירוסין הוא קריאה בדילוגים 399 ירו', עג ע"א; בבלי, יח ע"א-ע"ב; דנציג, שרטוט. .

3היה כותבה – מעתיק את המגילה. בימי חז"ל, כמו בכל העולם הקדום, היו קוראים בקול ואף כותבים-מעתיקים בקול, ודורשה – מבארה ומפסיק את הקראת המגילה בביאוריו-דרשותיו, ומגיה – מגיה את המגילה מטעויות וקוראה תוך כדי הגהתו, שכן גם מגיהי ספרים היו קוראים בקול את הטקסט לשם הגהתו. כאמור, הקריאה בעולם הקדום הייתה תמיד בקול רם, ולא היה מקובל לקרוא בשקט (קריאה דמומה), ממילא גם המגיה קורא תוך כדי כך את המגילה.

4אם כיוון לבו – לצאת ידי חובתו, יצא – ידי חובתו בקריאה זו, ואם לאו לא יצא – "כוונה" בלשון התנאים אינה כוונת הלב, או הכרת כוונות נסתרות, אלא נתינת הדעת כי במעשה זה של הקריאה הוא מעוניין לצאת ידי חובת מצוות קריאת המגילה. מעין הלכה זו מצינו בקריאת שמע: "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא" (משנה, ברכות פ"ב ה"א), ובמצוות תקיעת שופר: "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כיון לבו יצא ואם לאו – לא יצא, אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו" (משנה, ראש השנה פ"ג מ"ז). בימי האמוראים הקריאה במגילה מתמסדת, וגוברת הנטייה לצמצם את החירות או את הקלילות שבקריאה. הדוגמה הבולטת היא המסורת בסוגייתנו בירושלמי על אדם שקרא לפני רבי זעירה והתנמנם, "אמר ליה: חזור לך דלא כוונית" (עג ע"א), ועל ההיתר לקרוא את המגילה תוך הדרשה בה הסוגיה מוסיפה: "ובלבד שלא יפליג עצמו לעיניינות אחרים" (שם).

5היתה כתובה בסם – במין אדמה כתומה, בזרניך (Arsenie), ובסיקרא – צבע אדום (Red Chalk), ובקומוס – שרף אילן (Gum), ובקלקנתוס – רבו הכתיבים למילה זו, והמעתיקים השתבשו בה קשות. הנוסח הנכון הוא קלקנתוס, והוא מילה יוונית: kalkantos – kάlkantos, גפרת נחושת שהיו מוסיפים לדיו. כן שנינו במסכת סופרים: "אין כותבין לא על גבי דיפתרא, ולא על גבי נייר מחוק, לא בשחור, ולא בשיחור, לא בקומוס, ולא בקנקנתוס, ולא במי טריא, ואין נותנין קנקנתוס בדיו. אמר רבי יעקב משום רבי מאיר שמעתי שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו, אמר רבי יהודה לא היה אומר כך, אלא חוץ מפרשת סוטה שבמקדש, מפני שהיא נמחקת, אבל רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר שאמר משום רבי ישמעאל שנותנין קנקנתוס לתוך הדיו" 400 שתי המסורות במסכת סופרים, פ"א ה"ו, עמ' 100-99. ראו קראוס, ארכאולוגיה ג, עמ' 152-148; הרן, הסופר, עמ' 91-75. . אם כן, עד למאה השנייה למניינם השתמשו מעתיקי הספרים בישראל בדיו הפחם בלבד. רבי מאיר, אשר היה מעתיק ספרים ולבלר, הטיל קלקנתוס לתוך הדיו, וכן הוא מספר: "דתני אמר רבי מאיר כל ימים שהיינו למידין אצל רבי ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו" (ירו', סוטה פ"ב ה"ד, יח ע"ד). אם כן, יש בכך סיוע לנוסחתו של רבי שמעון בן אלעזר שרבי ישמעאל היה שותף לחידוש הכנסת הקלקנתוס לדיו. מסורת קרובה לזו יש בתלמוד הבבלי, בשינויים חשובים: "דתניא, אמר רבי מאיר: כשהייתי אצל רבי ישמעאל הייתי מטיל קנקנתום (קלקנתוס) לתוך הדיו ולא אמר לי דבר, כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי. איני? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר: כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר, וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו, שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? והלא אמרה תורה: 'וכתב', 'ומחה'!... תניא, רבי יהודה אומר, רבי מאיר היה אומר: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה, ורבי יעקב אומר משמו: חוץ מפרשת סוטה שבמקדש" (בבלי, עירובין יג ע"א; סוטה כ ע"א).

6אם כן, לפי נוסח אחד הסכים עמו רבי עקיבא אולם רבי ישמעאל התנגד לכך, ובנוסח אחר הכיר בכך רבי ישמעאל ורבי עקיבא התנגד. משנתנו אינה כרבי ישמעאל.

7אם כן, שלוש דעות הן: הראשונה שאין להטיל קנקלתוס בדיו (בספר תורה ובמגילת הסוטה), השנייה שמותר להטיל חומר זה בדיו והשלישית שאין לעשות כן בסוטה, אך מותר להטיל קנקלתוס בדיו בספר תורה. משנת סוטה היא כאחת משתי הדעות (הראשונה או השלישית) ומשנת מגילה ומסכת סופרים הן כדעה הראשונה. משנת גיטין היא כנראה כמשנת מגילה. להערכתנו יצאו כל המשניות מתחת ידי אותו עורך, ויעיד על כך סגנונן המשותף, על כן להערכתנו הן כדעה הראשונה. מגילת הסוטה נכתבת, אפוא, כספר תורה לכל דבר. ההתנגדות לקלקנתוס נובעת, בין השאר, מהרצון לשמור על החומרים המסורתיים של הדיו, וההתנגדות לשינוי 401 בימי הביניים השתמשו לכתיבה בכל מיני חומרים, וראשונים ניסו לזהותם עם החומרים שבמשניות. ראו, למשל, מחזור ויטרי תקי"ז, והנושא מחוץ לתחום דיוננו. .

8על הניר – הוא הפפירוס. הפפירוס עשוי מקנים שנארגו בצפיפות 402 המילה "נייר" משמעה פפירוס, ומקורה במצרית. ראו הרן, הסופר, עמ' 67 ומילון בן יהודה ערך "ניר" הערה 4. , ועל הדפתרא – היא עור שעיבודו החל אך טרם הכינו ממנו את הקלף. הגמרא מסבירה: "שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו – דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ. וכמה שיעורו? תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור בו משקולת קטנה. וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא. חיפה – דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? – כדתנן: 'עור כדי לעשות קמיע'. דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? 'כדי לכתוב עליו את הגט' " 403 בבלי, שבת עט ע"א; גיטין כב ע"א; השוו מגילה יט ע"א; הרן, הסופר; בר אילן, ספר וסופר; כהן, כלי עור, עמ' 20-17. . כמו כן: "היתה כתובה בסם כו'. סם – סמא, סקרא – אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה. קומוס – קומא. קנקנתום – חרתא דאושכפי. דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ. נייר – מחקא" (בבלי, יח ע"ב - יט ע"א). שלבים רבים לעיבוד העור. אחרי פשיטתו מותחים אותו היטב ומשרים אותו בחומרים שונים, בעיקר באמוניה המצויה בצואה ובשתן. תפקידם להמיס את השומן והבשר הדבוקים לעור מבפנים. לאחר מכן מולחים את העור, ולאחר מכן משרים אותו בקמח ובעפצים שונים כדי לרכך את העור ולהחליקו. "מצה" היא העור לפני שלב עיבוד זה. "חיפה" היא העור לאחר ההמלחה אבל לפני העיפוץ, ו"דיפתרא" היא העור המעובד והמתוח. איפוץ או עיפוץ משמעו כיווץ (משנה, אהלות פ"ט מ"ג; תוס', שם פ"י ה"ו, עמ' 607), והגיעו לכך על ידי שריית העור בעפצים של אלון התולע. בשלב זה העור איננו מוכן עדיין לכתיבה, אך הוא מוכן לעיבוד, לתפירה או להכנת מכסה ממנו. בשלב זה חותכים ומחלקים את העור לשתי שכבות; החלק הפנימי נקרא "קלף", והחיצוני "דוכסוסטוס": "קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שער" 404 בבלי, שבת עט ע"א; השוו סופרים פ"א ה"ה, עמ' 98; מסכת ספר תורה פ"א ה"ד ועוד. . נראה שהעור לפני החיתוך הוא "גויל": "כותבין על הקלף במקום בשר, ועל הגויל במקום שער, ואינו רשאי לשנות, הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה, אין קורין בו" (מסכת סופרים פ"א ה"ה).

9"גויל" הוא אפוא דיפתרא שהוחלקה (כמו אבן גוויל). על כן יש מחלוקת האם מותר לכתוב גט על דיפתרא: "רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירין" (משנה, גיטין פ"ב מ"ד). את הדיפתרא מחליקים, ובכך ניתן למחוק כתב ולזייף את המסמך.

10את ספר התורה יש לכתוב רק על קלף, או לכל היותר על גוויל, אך לא על דיפתרא שהיא במצב עיבוד ראשוני בלבד.

11לא יצא – בקריאה במגילה זו. בכ"י א נוסף "בכל לשון", עד שתהא כתובה אשורית – בכתב הקודש, הכתב המרובע, ולא באותיות העבריות הקדומות, ובלשון הקודש, על הספר – על קלף, ובחלק מכתבי היד הארץ-ישראליים (אך לא בכולם) נאמר במפורש "על העור". בחלק מכתבי היד המשקפים את מסורת בבל המילים "על הספר" חסרות ודין כתיבת קלף כלל אינו מופיע במשנה, ונראה שלדעתם של מגיהי כתבי היד הללו דין קלף כדין דפתרא, ובדיו – הוא דיו הפחם.

12התלמוד הבבלי (יט ע"א) מצרף למשנתנו את הכתוב בירמיה (לו יח): "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כֹתב על הספר בדיו". המשנה מקלה בדרכי קריאת המגילה, אך כתיבתה היא ככתיבת כל ספרי המקרא 405 משנה, ידים פ"ד מ"ה; מסכת סופרים פ"א ה"א, עמ' 97-96. .

13הקבוצה הנזכרת במשנה חוזרת, כאמור, במסכת סוטה (פ"ב מ"ד), ובמסכת סופרים שכבר הזכרנו. במסכת גיטין נאמר ש"בכל כותבין: בדיו, בסם, בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום... רבי יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירין" (פ"ב מ"ג-מ"ד; ספרי דברים, רסט, עמ' 288; ספרי במדבר, טז, עמ' 21 ועוד). כל המשניות הללו הן מאותה עריכה, שכן הרשימה שבהן דומה.