משנת ארץ ישראל על משנה מדות ב:ג

1לפנים ממנו – בתוך מתחם הר הבית, סורג – מצוי תחום הסורג. הסורג גבוה עשרה טפחים – הסורג הוא מעין גדר נמוכה שמטרתה להגדיר את תחום קדושת המקדש, ולהוות מחסום סמלי בפני כניסת טמאים ונכרים. להלן נרחיב בכך.

2שלש עשרה פרצות היו בו – בסורג, שפרצום מלכי יוון – כפשוטם של דברים מלכי יוון רצו להרוס את הסורג, זאת במסגרת גזרות הדת לפני מרד החשמונאים. מטרתם הייתה לפתוח את המקדש לפני נכרים ולפני הפולחן הנכרי ולכן נהרס הסורג, או נפרץ, וחזרו וגדרום – תיקנו את הפרצות (לאחר שחרור המקדש וטיהורו), וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוויות – שחייב בהן המקיף את המקדש כחלק מהמעמד של ההקפה הטקסית. בהשתחוויות הרחבנו בפירושנו לשקלים פ"ו מ"ב.

3הסורג הנזכר היה מעין גדר שניצבה אי שם סביב המקדש בתוך מתחם הר הבית. נכרים היו רשאים להיכנס עד הסורג, והוא הדין לישראלים טמאים (משנה, כלים פ"א מ"ח). על הסורג היו מוצבות כתובות ביוונית ובלטינית, מעין שלטי אזהרה שאסרו על כניסת הנכרי מעבר לסורג. יוספוס מספר במפורש על הכתובות 27 מלח', ה 194-193; קד', טו 417, וראו עוד כתבי פילון, נגד גיוס, 31. . שתיים מהכתובות הללו נתגלו, והן עדות ברורה למסורת התנאית ולדברי יוספוס 28 שובה, כתובות, עמ' 361-358. . גובה הסורג היה, לפי המשנה, עשרה טפחים (מדות פ"ב מ"ג), ולפי יוספוס שלוש אמות 29 מלח', שם שם. באמה שישה טפחים; לפי יוספוס היה הסורג בגובה של פחות ממטר, ולפי המשנה 1.8 מ' בערך. . יש להניח ששני הנתונים המספריים סכמטיים במקצת. יוספוס מספר שגם שלמה הקים סורג דומה: "והקיף את בית המקדש במחיצה (סורג) הקרוי בלשון עם הארץ גיסיון וטרינכוס בפי ההלנים והעלהו לגובה שלוש אמות שיעצור את העם מלהיכנס..." 30 קד', ה 95. . כידוע, תיאור מקדש שלמה הושפע מתיאור המקדש שהכיר יוספוס בירושלים. והנה גם במקדש שלמה היה כביכול סורג דומה, מכאן שלפי יוספוס היה הסורג מרכיב קדום וכמעט הכרחי במקדש (איור 87 סורג). האיום בעונש מוות נראה מופרז מבחינה הלכתית, אבל מתאים לעולם הקדום שבו מחלל קודש נדון באופן טבעי למוות. גם בהלכה היהודית מוטל עונש מוות על מחלל קודש, כגון הגונב את ה"קסוה" 31 קסוה היא ככל כלי אחר, אך כנראה נקטה המשנה לשון זו משום שכך היה המקרה. (משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו), וכן משמע ממסורות אגדיות נוספות 32 כגון המעשה בבבלי, פסחים נ ע"ב. . לא מן הנמנע שהעילה הפורמלית לתלונות נגד ישו הייתה שהטיף במקדש ובכך חילל את הקודש. עם זאת, דומה שההתייחסות אליו לא נבעה רק מהלכה זו או אחרת אלא ממדיניות חברתית, ועונש המוות לא הוטל ובוצע בידי היהודים אלא בידי הרומאים. אלו לא חרדו לשלום ההלכה אלא לשלומם הם.

6קביעת הסורג כגבול הנאכף בחומרה מעידה שאחרי כל החלוקה לקדושות ברמה היררכית – זה היה הגבול הקובע. מתחילה היווה שער המקדש את נקודת המפנה בתפיסת השטח המקודש, ומשנבנה החיל נטל הוא למעשה את תפקיד המעבר בין חול לקודש.

7לפי המשנה פרצו מלכי יוון שלוש עשרה פרצות בגדר; הכוונה לימי גזרות הדת ערב מרד החשמונאים, ועם טיהור המקדש שופץ הסורג והפרצות נסתמו (משנה, מדות פ"ב מ"ג). הפרצות מסמלות, כמובן, את הפתיחות כלפי הנכרים ואת הפולחן הסינקרטי שהנהיגו המתייוונים, וסתימת הפרצות את ההתבדלות מן הנכרים. ההשתחוויה כנגד הפרצות היא הבעת תודה לבורא עולם שהגן על המקדש מפני הנכרים.

8המסורת על פריצת הגדר ועל שיפוצה מופיעה רק במסורת חז"ל. בספרי חשמונאים המתארים את חילול המקדש וטיהורו אין רמז לפריצת הסורגים. יתר על כן, ספק רב אם היה הסורג קיים כבר בימי מרד החשמונאים. כידוע עבר הר הבית שינויים רבים, והשאלה היא מתי נבנה הסורג ולשם מה. יוספוס מספר שהמלך ינאי הקים גדר של עץ "סביב המזבח והמקדש עד הסורג (מקום) שבו מותר היה להכנס רק לכהנים בלבד" 33 קד', יג 373. לפי התיאור הגדר מפרידה בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים, ואולי זה היסוד ההיסטורי לשחזורו של רבי אליעזר בן יעקב שהיו הבדלי גובה בין שתי העזרות (פ"ב מ"ו). . זה היה לאחר שההמון רגם את המלך הצדוקי באתרוגים. משתמע מכאן שהסורג היה כבר קיים, אך לא ברור מה בדיוק התקין המלך. נראה שבימיו טרם הייתה עזרת נשים, והציבור היה יכול להיכנס לעזרת ישראל במישרין מן החצר. המלך ציווה לסגור את הסורג, וכך הרחיק את ההמון מהמקדש. נראה שהמתקן שבנה המלך פורק לאחר ימי ינאי, ואולי לכך נקבע יום המועד בכ"ג בחשוון 34 במגילת תענית מצוין יום כ"ג בחשוון כיום שבו "סתור סורגיא מן עזרתא". בסכוליון (ההסבר הקדום למגילה) מוסבר שהיה שם מקום שבנו הגויים "והעמידו עליו זונות", וכשניצחו החשמונאים הרסו אותו ואת האבנים גנזו. אם מדובר על בניית מבנה בהר הבית הרי שהוא נהרס, מן הסתם, בעת טיהור המקדש בכסלו, ולא ברור למה היה צורך ביום מיוחד בכ"ג בחשוון. ייתכן שדברי הסכוליון אינם אלא הסבר מאוחר, והמדובר בהריסת הסורג שבנה ינאי. נעם, מגילת תענית, עמ' 242-239, מסכמת את כל הביבליוגרפיה ואפשרויות הפרשנות השונות, ומסקנתנו שונה במקצת. .

9אם ההסבר המוצע נכון הרי שהסורג היה קיים כבר בימי ינאי. במגילת המקדש אין הסורג נזכר במפורש, אך נזכר "קיר החצר החיצון", ולפי ידין זה היה מעין קיר המקיף את ההיכל ומתקניו. מבחינת מיקומו ותפקודו הוא מקביל לסורג. זו עדות נוספת לקדמותו של הסורג 35 מגילת המקדש, עמ' לז; ידין, מגילת המקדש, עמ' 158. .

10לפי ההסברים שהובאו הסורג מציין את התחום שאליו רשאים להיכנס נכרים. אלא שאיסור כניסת נכרים למקדש אינו פשוט 36 בן ארי, הר הבית, 156-94. . אין ספק שזו הייתה ההלכה בסוף ימי בית שני, כפי שאנו שומעים במקורות חז"ל, בפי יוספוס ובחיבורים נוספים בני התקופה 37 יוספוס מייחס לאנטיוכוס הראשון את הזכות שאישר את מניעת הכניסה של נכרים למקדש. ראו קד', יב 145. , אלא שמכמה מקורות קדומים יותר עולה כי איסור הכניסה חל רק מפתח המקדש גופו. באיגרת אריסטיאס המחבר מתאר את זיכרונותיו של פקיד מצרי המספר כיצד ביקר בהר הבית וראה את הכוהנים בעבודתם 38 אגרת אריסטיאס, פג-צט. ; לא נאמר שהוא נכנס למקדש, וייתכן כי עמד בפתח הבניין, אבל משמע שהוא הגיע מעבר לסורג, או שלא היה בזמנו סורג. הסיפור עצמו דמיוני וקרוב לוודאי שנכתב בידי יהודי, אך הוא מסיח לפי תומו ומעיד כי כניסת גוי לשערי המקדש לא נחשבה לחילול הקודש. ספר חשמונאים ג מתאר את ביקורו של אנטיוכוס השלישי בירושלים; הוא נכנס למקדש ברצון הכוהנים והעם. רק כאשר רצה לבקר בקודש, שאליו מנועים מי שאינם כוהנים מלהיכנס, נזעק העם. לפי התיאור שם אל הקודש נכנס רק הכוהן הגדול פעם בשנה; תיאור זה הולם את ההלכה ומתאים לקודש הקודשים, מכאן שהתירו למלך להיכנס אפילו אל המקדש 39 חשמ' ג, א י-יג. . אנטיוכוס הרביעי חילל את הקודש בבזזו את המקדש, אך כניסתו למקדש אינה מזעזעת את הכותב ומתוארת בצורה סתמית כאילו אין בכך איסור 40 חשמ' א, א כא. . גם כניסתם של חייליו הנכריים של ינאי למקדש מתוארת ללא נימת זעזוע, ברם כאן ייתכן שההלם מכניסת נכרים למקדש נבלע בזעזוע שנגרם עקב הריגת עולי הרגל במקדש, והחטא האחרון טשטש את חילול הקודש 41 קד', יד 373. . יתר על כן, יוספוס מתאר את המעשה ללא שיפוט, ולכן אי אפשר לדעת מה חשב על חילול הקודש.

11בימי יוספוס כבר היה איסור כניסת הגויים ברור. הוא מביא את סיפורה של איגרת אריסטיאס, אך משמיט את הקטע המתאר את ביקורו של השליח במקדש. אי אפשר, כמובן, לדעת מדוע בחר להשמיט קטע זה. גם יתר הפסקאות על ביקור נציגי השלטון במקדש אינן מופיעות. אך דומה שמותר לנחש שיוספוס משפץ את המידע ומתאימו להלכה של ימיו ולמקובל בימיו.

12הסורג נועד גם לסמן את התחום שאליו רשאים להיכנס טמאי מת. ברם, ממקור אחר אנו שומעים בפשטות שטמאי מת הגיעו עד שער המזרח, הוא השער המזרחי של המקדש. התלמוד הירושלמי אומר שהשער נקרא גם שער "סור", משום ששם סרו הטמאים (עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ג) 42 המונח "שער סור" מופיע כבר במקרא (מלכים ב יא ו), ואולי אין הוא שם רֵאלי של שער אלא רק דרשה לכתוב בתנ"ך. . הרשימה שם משקפת שמות שנקבעו לפני בניית עזרת נשים 43 ראו להלן, מ"ג. , ונראה שאז טרם נבנה החיל וטמאים היו רשאים להגיע עד לשער עצמו.

13דומה, אפוא, שהסורג שנועד למנוע כניסת נכרים נבנה לאחר ימי המרד החשמונאי, ועד אז לא נזקקו להרחיק את הנכרים מההיכל. הפרצות הנזכרות הן אולי פרצות אחרות. על אלקימוס שמונה לכוהן גדול מסופר: "בשנת שלוש וחמישים ומאה בחודש השני צוה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית..." 44 חשמ' א, ט נד. לפי הסיפור מת אלקימוס באמצע המעשה, ואולי זה יום המועד בכ"ג בחשוון הנזכר במגילת תענית. ברם, במגילת תענית מתוארת בניית הסורג כמעשה פשע והריסתו כישועה, ואילו כאן ההריסה היא הפשע והבנייה ישועה. . היו שפירשו שאלקימוס החל להרוס את הסורג, והדברים מתאימים למשנתנו. ברם, חומת החצר אינה החיל או הסורג. חומת החצר הפנימית, לפי שמה, היא אותה חומה המקיפה את המקדש ועזרת ישראל, החומה המקיפה את "העזרה" בלשון חכמים. כך הבין גם יוספוס כשקבע בפשטות שאלקימוס החל להרוס את חומת המקדש 45 קד', יב 413. הכרונולוגיה של המעשה אינה ברורה, ואין בה עניין לדיוננו. . על כל פנים, המקורות רואים במעשה של אלקימוס פשע, ולא מעשה חיובי להגנת המקדש וקדושתו.

14ייתכן, אפוא, שבימי החשמונאים טרם נבנה הסורג, והפרצות הנזכרות הן הפרצות שפרץ אלקימוס בחומת העזרה.

15הקישור בין הפרצות לבין ההשתחוויה עשוי להיות משני בלבד. שנים כה רבות אחר המעשה כבר לא ידעו כמה פרצות היו בגדר והיכן היו. היה מנהג להשתחוות, וחיפשו לו סעד ומקור. אופייני הוא שלמנהג עממי מיוחסים שורשים שונים. כפי שנראה להלן, מניין של שלושה עשר שערים שהיו כביכול למקדש אינו בטוח. אם אכן לא היו שלושה עשר שערים ברור שהיה צורך לחפש סיבה אחרת למניין ההשתחוויות. עם זאת, כמובן אי אפשר לקבוע שההסבר הקושר בין ההשתחוויות לבין השערים אינו היסטורי.

16לפנים ממנו החיל – כפי שנראה להלן החיל היה למעשה גרם מדרגות שהוביל אל כותלי המבנה (המקדש). מבנה כזה מכונה בארכיטקטורה הרומית "טמנוס". בדרך כלל המבנה הציבורי היה בפסגת ההר, ואם השטח מישורי הגביהו את השטח המיועד למבנה הציבורי על ידי סדרת קשתות תומכות. במיוחד מקובלת הייתה שיטה זו של בניית טמנוס במקדשים. בין גרם המדרגות לקיר המבנה היה שטח צר שנועד רק לשיפור פני המבנה וליצירת תחושה של הוד בכך שהמקדש מתנשא מעל לחיי החולין. תפקיד נוסף של החיל היה לתצוגת כלים. המקדש עצמו, כמו מקדשים רבים בעולם ההלניסטי 46 שייה, מקדשים כמוזאון, וספרות רבה שם. , שימש גם כמעין מוזאון. במקדש היו מערכות רבות של כלים. כך, למשל, היו מכינים כל שנה פרוכת חדשה, או שתי פרוכות חדשות. את הפרוכות הישנות והיפות הציגו לראווה: "ושוטחין אותה בחיל... על גג [גב] האיצטבא כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה" (משנה, שקלים פ"ח מ"ד). את תקרת ההיכל ציפו בלוחות זהב, ולרגלים "מקפלין אותן ומניחין אותן על גבי מעלות בהר הבית כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה, שלא נטה בה דלוס" (פגם – תוס', מנחות פי"ג הי"ט, עמ' 533, ומקבילות כגון בבלי, יומא נד ע"א). העדות בבבלי נראית מאוחרת, אך היא משתלבת בעדויות קדומות יותר. בנוסף לכך הציגו כלים חילופיים לאלו שהיו במקדש. יתר על כן, המקדש שימש בימה למוצגים בעלי משמעות לאומית שאינם קשורים למקדש ולעבודת ה': "סביב בית המקדש כולו היה תקוע שלל מלחמה של ברברים ואת כל אלה הניח המלך הורדוס והוסיף גם מה שלקח מיד הערבים" (קד', טו 402).

17עשר אמות – רוחב החיל 10 אמות, ושתים עשרה מעלות שם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה – גובה ורוחב המדרגה שווים, כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושילחה חצי אמה – כך לכל אורך מבנה המקדש. אין כל סיבה לפרש שהחיל לא השתרע גם לצדי עזרת נשים.

18חוץ משל אולם – לא נאמר כיצד נראה החיל מצדי האולם. ייתכן שלא היה חיל, וייתכן שמידותיו היו שונות. החיל הוא מרכיב ארכיטקטוני בלתי נחוץ. אין הוא משמש לתמיכת הקירות ולא למדרגות כניסה. לעתים רצפת המבנה העיקרי הייתה אפילו נמוכה מהחיל, ובאזור הפתחים לא היה חיל אלא מעבר המותאם לגובה רצפת המבנה. המתקן כולו נועד ליופי ולהדר. זה מאפיין ארכיטקטוני הלניסטי מובהק, כמו גם הסטיו והאכסדרה. יש להניח, אפוא, שהוא נבנה בתקופה ההלניסטית ולא הפרסית.

19להלן, במשנה ו, נראה שרבי אליעזר בן יעקב חולק על גובה המעלה שבין עזרת כוהנים לעזרת ישראל, ולדעתו גובהה היה אמה. לא ברור האם לדעתו כל המעלות היו בגובה זה (כולל החיל) או שלא כל המעלות במקדש היו באותו גובה, וסביר שהפירוש השני עיקר והביטוי "כל המעלות" כולל רק חלק מהמעלות.

20שטח המקדש היה פרוס על מדרון שהיו בו ארבעה מפלסים 47 ייתכן שמספר המפלסים סמלי ובא לסמן שלמות, אך גם היררכיה: נשים, גברים, כוהנים, קדושה. . התחתון בעזרת נשים, 15 מעלות מעליה עזרת ישראל (7.5 אמות לפי החשבון שבמשנה), 2.5 אמות מעליה עזרת כוהנים (לפי רבי אליעזר בן יעקב) ו-6 אמות מעליה האולם (פ"ג מ"ו). אם כן, לפי המשנה היה הפרש גבהים של 16 אמות (שיפוע של 5%) שעוצב לארבעה מפלסים. בנוסף לכך ייתכן שכל המבנה היה שיפועי במידת מה, ואיננו יכולים להעריכו. החיל צריך היה להתגבר על שיפוע זה, אם בבנייה אלכסונית ואם במפלסים. המשנה אינה מספרת כיצד התגברו על קושי זה.

21מאחר שהמשפט נפתח במילים "כל ה- שהיו" המשנה ממשיכה עם סדרה נוספת של פרטים המתחילים בסגנון זה.

22כל הפתחים [ ש ] היו שם – בכל המקדש, או בכל הר הבית, וראו לעיל פ"א מ"א, ולאור דברינו שם אנו מעדיפים לפרש שהכוונה למקדש בלבד כולל העזרות. אבל מהמשך המשנה המזכיר את שער טדי עולה בבירור שהכוונה גם לשערים החיצוניים של הר הבית.

23גובהן עשרים אמה ורוחבן עשר אמות חוץ משלאולם – מידות הפתח גדולות יותר (פ"ג מ"ז).

24מכל שערי הר הבית נותרו עד היום השער המושלש והשער הכפול בחזית הדרומית 48 נותר גם השער שמתחת לשער הרחמים הקיים. הוא קדום מהקיר שתוקן במאה ה-16 אך איננו יכולים לאשש את זמנו, ואפשר שהוא מאוחר למקדש של סוף ימי בית שני. . קרוב להניח שהם שערים מקוריים, שכן התחום הדרומי של מפעל הבנייה העתיק לא שונה. כל השערים הללו אינם שלמים. מהשער הכפול נשאר רק חצי שער עם משקוף אופקי, ואילו השער המשולש הוא כפול. במרחב זה פני השטח בסוף ימי בית שני ברורים בזכות המשטח המרוצף שאליו מובילות מעלות הר הבית שנחשפו בחפירות. כפי שאמרנו לעיל, לצורך הבירור מדדנו את השערים (לעיל איור 33). רוחב המפתח של כל אחד משערי השער המשולש הוא 3.8 מ', ורוחב הקירות בין הקשתות הוא 1.6 מ'. אם רוחב הפתח הוא 3.6 מ' ודאי שאין אלו 10 אמות. אבל אם הנתון במשנה כולל את רוחב קירות הפתח הרי שהרוחב הוא 5.4 מטר, או קצת פחות, ומדובר באמה של 54-52 ס"מ. גובה הפתחים עד התקמרות הקשת כ-4.5 מ', ועד שיא הקשת 6.5 מ'. כפשוטם של דברים אין כאן 10 אמות, ואין הגובה מתאים לתיאור שבמשנה (20 אמה). אשר לשער הסתום, כיום רואים את חצי השער בערך. רוחב השטח של הפתח הסתום 1.8 מ', אם כן רוחב הפתח כרוחב פתחי השער המשולש. גובהו רב יותר מקצות הקשתות של השער המשולש וקשה למדוד אותו בדיוק, אך ודאי שאין שם עשרים אמה. הנתון של עשר אמות ועשרים אמה נמצא אפוא בעייתי, ובלתי מתאים. ניתן לטעון כמובן שהמידות מתייחסות רק לשערי המקדש בפועל. מכל מקום יש גם להעיר שרוחב פתח שער יחזקאל הוא עשר אמות נטו, ועשרים אמות עם קירות הצד: "ורֹחב הפתח עשר אמות וכתפות הפתח חמש אמות מפו וחמש אמות מפו וימד ארכו ארבעים אמה ורֹחב עשרים אמה" (יחזקאל מא ב). גם שערי הר הבית האחרים המוכרים לנו (שער ברקלי [פחות מ-6 מ'] ושער וורן) אינם מתאימים למידות הללו.

25כל הפתחים שהיו שם – בכל הר הבית, או בכל המקדש, היו להם דלתות חוץ משלאולם – שהיה ללא דלתות, כפי שגם יוספוס מספר, אך קובע שגם לאולם לא היו דלתות, ודנו בכך אגב אורחא בפירושנו לתמיד (פ"ז מ"א).

26כל השערין שהיו שם היו להם שקופות – משקופים המרחיבים את הפתח ויוצרים מבנה פתח בצורת חדר.

27חוץ משער טדֵי – כך מנוקד בכתב היד. שער טדי הוא משערי הר הבית (לעיל פ"א מ"ג), לפיכך יש לפרש שמשפט זה נאמר על כל שערי המקדש, שהיו שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו – שיטה זו של קירוי היא השיטה העתיקה לקירוי, בעיקר במצרים (איור 88). ייתכן שהמיוחד בשער זה הוא שהוא קדום, מהתקופה הקדם-הלניסטית, או שמשום מה כאן שימרו את צורת השער הקדומה.

28כל השערים שהיו שם נשתנו להיות שלזהב – צופו בציפוי זהב, חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס – במהותו של הנס דנו לעיל (פ"א מ"ד), ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב – כלומר שהשער הבהיק ולכן נראה היה כה מהודר שלא רצו לצפותו. כאמור, גם יוספוס מדגיש היבט זה. שער זה היה במזרח ועליו זרחה השמש, וכנראה אפקט הזריחה עליו היה מרשים במיוחד. כפי שהראינו לעיל (שם) גם יוספוס מדגיש שהשער היה עשוי כולו מנחושת מקורינתוס (איור 89).