משנת ארץ ישראל על משנה מדות ב:ו

2ולשכות היו תחת עזרת ישראל פת [ ו ] חות לעזרת הנשים – בשטח שנותר פנוי בצלע המערבית של עזרת נשים (45 אמה) 60 135 אמה פחות 80 אמה לשתי הלשכות ופחות כ-10 אמות לפתח ולמעלות שלפניו. נפתחו פתחים לחללים שניצלו את הפרשי הגבהים שבין שתי העזרות (7.5 אמות – 4 מ' בערך). לפי האמור לעיל הלוויים נכנסים לעזרות מהחול (עזרת נשים) והחדרים הם חול (לעיל פ"א מ"ז). נראה שהמשנה מניחה שהלוויים אינם נדרשים לטהרה מיוחדת, ויש הבדל בטהרה בין עזרת ישראל לעזרת נשים, כלומר שלעזרת נשים נכנסים טמאים. יש לכך משמעות לגבי הגישות השונות לטהרת עזרת נשים (לעיל פ"א מ"ד).

3ששם הלוים נותנין כינורות [ ו ] נבלים ומצילתים וכל כלי שיר – חללים אלו נוצלו למחסן כלי נגינה. נוסח המשנה אינו בא להוציא תפקידים נוספים של חללים אלו. הצירוף של שלושת כלי נגינה אלו הוא מקראי: "ויבדל דויד ושרי הצבא לעבדה לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנרות בנבלים ובמצלתים" (דברי הימים א כה א). ברשימות אחרות בתנ"ך מופיעים גם התופים (שמואל ב ו ה ועוד), אבל ציטוט זה מתאר את תזמורת המקדש. אין בכך, אפוא, תיאור של כלי הנגינה שבמקדש, אלא ציטוט מקראי. "תזמורת המקדש" מתוארת במשנת ערכין פ"ב מ"ו. כפי שראינו בפירושנו לה, הרכב התזמורת הוא:

4הרכב תזמורת המקדש לפי המשנה

6לפי התוספתא שם, כפי שהיא משתקפת כפשוטה, היו בתזמורת רק כינורות, נבלים וצלצל. כאמור התלבטנו האם החצוצרות הנזכרות לעיל הן חלק מהתזמורת הפורמלית, או שהן שימשו רק לאירועים מיוחדים שבהם התקיעה הייתה סימן בפני עצמו ללא קשר לתזמורת הכללית. מכל מקום ודאי שהחלילים היו חלק מהתזמורת, הרי בערכין פ"ב מ"ג (ביכורים פ"ג מ"ג ועוד) התזמורת כולה נקראת בשם "חליל מכה", ואף נקבע שסיום נגינת התזמורת נעשה בנגינת סולו של החליל. יתר על כן, קשה להאמין שאכן הייתה מסורת, או פרשנות, שהתזמורת כללה רק שלושה כלים, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שתזמורת שמחת בית השואבה כללה גם חצוצרות, והשנייה היא שתזמורת של כינורות, נבלים וצלצל איננה תזמורת ראויה לשמה. כינור ונבל הם כאמור כלים קרובים ביותר, וכל מה שנשאר להעשרת הצליל הוא קולם של המצלתיים (צלצל). על כן נראה בעינינו שהסבר התוספתא איננו אלא דרשה למשנה, הסבר דרשני-ספרותי שלא רק שאיננו משקף מסורת, אלא גם איננו פירוש או עמדה שיטתית. זו דרשה הבאה להסביר את המספר הספרותי שנים עשר. לא ייתכן שחצוצרות לא נכללו בהרכב 61 דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח והדרשה עליה בויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו ז, עמ' 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56. כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי בבבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לשביעית פ"ז מ"א; עירובין פ"י מי"ד; שקלים פ"ז מ"ו; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552; מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84, וכפי שמסתייג כבר המדרש שם המדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פסחים פ"ג מ"ז כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א כפי שנדרשה בבבלי, שם סט ע"ב; שקלים פ"ה מ"א; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ואולי גם פסחים פ"ט מ"ב (הסבר הבבלי בצד ע"א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א); ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג, שם נדרשת המילה "פקדון" שבאבות דרבי נתן, נו"ב פל"ה, מג ע"א; נגעים פי"ד מ"א והתוספתא עליה פ"ח ה"ג, עמ' 628; משנה, טהרות פ"ח מ"ז כפי שפורשה בויקרא רבה, מרגליות כה ב, עמ' תקע, ומקורות נוספים. המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט הט"ו) איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים ובבמדרש תנאים לדברים (ראו בפירושנו למשנה זו). מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג). פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה (מעשה רוקח), פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים רבים לעולם של מעלה. אלא שבעל מעשה רוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב). .

7אם כן, אין במשנתנו עדות לכך שהתזמורת כללה מצלתיים 62 אבל ממשנת סוכה פ"ה מ"ד ומקבילותיה ניתן ללמוד על שימוש במצלתיים במסגרת שמחת בית השואבה. , וודאי שאין ללמוד ממנה שלא היו חלילים בתזמורת. אין במשנתנו תיאור של כלי הנגינה, אלא ציטוט מדברי המקרא בלבד.

8עזרת ישראל היתה ארך מאה ושלשים וחמש – אורך עזרת ישראל הוא רוחב המקדש (כגון בעזרת נשים), על רוחב אחת עשרה – הרוחב הוא לאורך המקדש, וכן עזרת הכהנים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה – שתי העזרות יחדיו רוחבן 22 אמה, וראשן – כלומר ראשי פספסין – קו של אבני פסיפס, מבדיל בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים – שתי העזרות היו מרוצפות, אך קווי הריצוף יצרו קו מבדיל בין שתי העזרות. שיטה זו של סימון חוזרת בחללים נוספים שיש בהם מעבר מקודש לחול, במקרה זה מקודש לקדוש יותר (לעיל פ"א מ"ו; ירו', יומא פ"ה ה"א, מב ע"ב).

9רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היה גבוהה אמה – רבי אליעזר בן יעקב, שבו עסקנו במבוא, סבור שהיה הבדל מפלס בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים. רבי אליעזר בן יעקב חולק אפוא על מידות המעלות האמורות במשנה ד (גובה מעלה חצי אמה), אך העורך דחה את הבאת דבריו עד שיגיע זמנם אגב תיאור ההפרדה בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים.

10והדוכן נתון עליה – על המדרגה היה מונח דוכן, ובו שלש מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה – היה הבדל מפלס בין העזרות. הלוויים ניצבו ושרו לא על המעלות של עזרת ישראל אלא על הדוכן המדובר. רבי אליעזר בן יעקב אינו מסביר מה רוחב המעלות (השלח), וניתן לשער שרוחבן חצי אמה כאמור במשנה ג לעיל. אם כן הרי שנדרש שטח של שתי אמות למעלות, ולא ברור על חשבון איזו עזרה נלקח השטח. הקושי אינו בעצם שאלה זו, לדידנו אפשר להניח שהשטח התחלק בין שתי העזרות, או שנלקח מאחת מהן. חשוב יותר הוא שרבי אליעזר בן יעקב משאיר שאלה כזאת פתוחה, ללא התייחסות. כפי שטענו במבוא תיאור רֵאלי הוא כזה שבו הפרטים הולמים, משלימים זה את זה, וללא חללים (שאותם צריכים הפרשנים להשלים). במקרה זה דברי רבי אליעזר בן יעקב יוצרים חלל.

11איננו יודעים מה עומד מאחורי הוויכוח. האם כל תנא משקף תקופה אחרת? או שמא הזיכרון טושטש? מכל מקום, מערכת מדרגות בין שתי העזרות משקפת תפיסה מפרידה הרוצה להקים מחיצה בין הציבור הרחב לכוהנים ולקודש. היעדר מחיצה משדר מסר של פתיחות ושוויון, אם כי כללי הטהרה לא השתנו. לעזרת כוהנים נכנסים ישראל רק לצורך (סמיכה, שחיטה וכו' – משנה, כלים פ"א מ"ח). מערכת מדרגות מפרידה תגרום לכך שמי שלא בא לצורך לא ייכנס לעזרת כוהנים, חוץ מהכוהנים עצמם שהם באים תמיד "לצורך". היינו מצפים שהפרושים יהיו אלו שירצו בתחושת השוויון והשותפות והצדוקים בהפרדה בולטת, אבל אין לנו ראיות לוויכוח בין-כיתתי בנושא.

12זאת ועוד; לפי תנא קמא אין כלל דוכן במקדש. אם כן מהיכן צמח הביטוי "על הדוכן" כביטוי לתפקוד הלוויים, כגון "אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן ולמעלה" (משנה, קידושין פ"ד מ"ה), וכן: "אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם. אין קטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין למנין, ואין עומדים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראין" (משנה, ערכין פ"ב מ"ו)? גם תנא קמא מסכים שיש דוכן, והמחלוקת היא רק האם הקטנים שרים בפה או בכלי נגינה, והאם הם עומדים על הדוכן או למרגלות הלוויים הבוגרים, וכן במקורות נוספים (תוס', פסחים פ"ד הי"א; תענית פ"ג ה"ט; סוטה פי"ג ה"ט, ועוד). במשנה שקלים המנצח של מקהלת הלוויים מכונה "בן ארזה על הצלצל" (פ"ה מ"א), ובתוספתא שם "על הדוכן" (פ"ב הי"ד). האם התוספתא היא כשיטת רבי אליעזר בן יעקב והמשנה כסתם המשנה שלנו?

13משנת תמיד המתארת את סדר התמיד אינה קובעת היכן עמדו הלוויים. יש להניח שעמדו מתחת לכוהנים על מעלות האולם. אם לא היו הבדלי מפלס בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים, הרי שבגלל הפרש הגבהים חסמו המעלות של שער ניקנור את קו הראייה של העומדים בעזרת נשים. רק אלו שניצבו במרחק 26 אמות ממרגלות המעלות יכולים היו לראות את ראשי הלוויים. מי שרצה לראות את גופם צריך היה להתרחק לתוך עזרת נשים כ-35 אמות לפחות. אבל אם הלוויים עומדים על דוכן שגובהו 2.5 אמות די במרחק 15 אמה כדי שראשי הלוויים ייראו. לעומת זאת אם היו הבדלי מפלס של 2.5 אמות (1.5 מ') הם לא היו מחסום לקו הראייה של העומדים בעזרת ישראל, והם ראו את הלוויים שעל מעלות האולם ללא קושי.

14כל העזרה – מעזרת ישראל ועד סוף אחורי הכפורת, היתה אורך מאה ושמונים 63 ב- מפ "שלושים" ותוקן ל"שמונים", ובפ"ה מ"א "שמונים", לפיכך יש להניח כי זו טעות, אף שכתב היד (פרמא) הוא כתב יד משובח ביותר. ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש – הרוחב קבוע אם כי רוחב ההיכל צר יותר, כפי שנראה להלן. המשנה להלן מבצעת את החישוב (פ"ה מ"א):

15עזרת ישראל – 11 אמה

16עזרת כוהנים – 11 אמה

17מזבח – 32 אמה

18בין האולם למזבח – 22 אמה

19היכל – 100 אמה

20אחורי הכפורת – 11 אמה

21סה"כ – 187 אמה

22הביטוי "אחורי 64 אם הר הבית היה חמש מאות על חמש מאות אמה (לעיל פ"ב מ"א) הרי שהמקדש כולו תפס 322 אמה, והחיל עוד 40 אמה, נותרו משני הצדדים 146 אמה, רובם במזרח וחלקם במערב. כפי שהראינו בפירוש המשנה שם (פ"ב מ"א) רוחב הר הבית במרכזו הוא בערך 300 מ', אם כן בנקודה זו המספר הספרותי (500x500) זהה לרוחב הרֵאלי של הר הבית. הכפורת" מעיד ששטח זה ממערב לקודש הקודשים היה מוקף חומה, אחרת אין שיעור לאחורי הכפורת והוא משתרע עד חומת הר הבית. חישוב זה מבליט שעזרת נשים אינה נחשבת כלל כחלק מהמקדש, ולמעשה אורך המקדש (כולל עזרת נשים) הוא 322 אמה (190 מ'). בחישוב זה של 187 אמה אין ביטוי לרוחב הקיר שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. להלן בפ"ה מ"ב נשתמש בטיעון זה בצורה מדוקדקת יותר. כמו כן אין החומה שמאחורי הכפורת (התוחמת את מכלול המקדש) נחשבת. מה היה רוחבה איננו יודעים, אבל רוחב אותה חומה בקטעים שסביב העזרות היה 5 אמות.

23עם זאת הפירוש קשה, שכן מדוע יכונה שטח זה "כל העזרה", הרי הוא כולל את ההיכל (האולם) וקודש הקודשים! גם קשה שהמניין בא לפני הפירוט שיינתן בפרקים הבאים. המשפט במקומו הנוכחי קשה, שהרי רק בפרקים הבאים יידונו החללים המערביים (המזבח, בין האולם למזבח וכו'), ומדוע הזדרז התנא להציע סיכום מספרי זה כאן?

24על דרך ההשערה ניתן להציע גם פרשנות אחרת למשפט בהקשר הנוכחי של המשנה כאן. לפי השערה זו מונה העורך את שטח העזרות כלהלן:

25עזרת נשים – 135 אמה (כולל כל חומותיה)

26עזרת ישראל – 11 אמה

27עזרת כוהנים – 11 אמה

28מזבח – 30 אמה

29סה"כ – 187 אמה

30אמנם המזבח הוא 32x32 אמה, אבל עיון מדוקדק בתיאורו מצביע על כך שלמעשה רוחבו היה 31 אמה בלבד, שכן בחלקו המזרחי לא היה לו יסוד אלא רק אמה אחת (פ"ג מ"א). כן שנינו בתוספתא: "היסוד היה מקיף פני כל המזבח מן הצפון למערב אמה על אמה, טפח כלפי מזרח. אבל בדרום אמה אחת, ובמזרח אמה אחת, ובקרן דרומית מזרחית דרומה ומזרחה לא היה לה יסוד, אלא חוט של סיקרא היה באמצע המזבח, ממנו ולמטה חמש אמות, ממנו ולמעלה חמש אמות, שכל הניתנין למטן כשירין מחוט הסיקרא למטן וכל הניתנין למעלה כשרין מחוט הסיקרא ולמעלה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורין בעולת העוף, אבל בחטאת בהמה לא היו נותנין אלא על קרן היסוד היה מנוקב בו כמין שני חוטמין דקין שבהן היו דמים יורדין ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לזבל ומועלין בהן" (זבחים פ"ו הי"א, עמ' 488). בתוספתא לא נאמר שהמזבח היה 32x32 אמה, מכל מקום לא היה כל קושי בכך שהיסוד יבלוט אמה לתוך התחום ש"בין האולם למזבח".

32בדיוננו להלן (פ"ג מ"א) נראה שניתן להבין שהייתה גם דעה שלפיה המזבח היה רק 30x30 אמה, והיסוד (בצפון ובמזרח) היה חלק משטח זה, כך ששטח המזבח ממש היה רק 29x29 אמה ועם היסוד 30x30 אמה.

33המשנה אינה ממשיכה בתיאור מכלול המקדש ממזרח למערב, ההמשך הוא בפרק ג מ"א, אלא סוטה ומתארת את ההשתחוויות שכבר הוזכרו לעיל במשנה ג.

34בפ"א מ"א חוזר הסיכום של 187 אמה, ושם מדובר ללא ספק על סיכום אורך העזרות המפורטות בהמשך המשנה. אם כן לפי הפירוש המקובל (המוצג כאן ראשון), אותו סיכום חוזר פעמיים: פעם אחת (פ"ה) במקומו הטבעי, ופעם שנייה הוא מוכפל כאן. לפי ההסבר השני שהצענו המשנה רוצה להצביע ולהראות עד כמה המקדש ריבועי ומתוכנן בדייקנות: עזרת נשים מרובעת, ההיכל מרובע (קובייה שכל שלוש צלעותיה שוות) ויש בו שתי יחידות של 187 אמה, אחת מעזרת נשים ועד האולם (משנתנו) ואחת מעזרת ישראל עד קצה המקדש. תכנון סימטרי-ריבועי מתוכנן בקפדנות. לטובת הדגשת הסימטריה החשבון מעט מעוגל, המזבח נחשב רק 30 אמה, אבל החומה בין עזרת ישראל לעזרת נשים מחושבת, אך החומה ממערב למקדש כבר אינה נספרת.

35ושלש עשרה השתחויות היו שם – במקדש המתואר (בתחום 187 האמה, כלומר מעזרת ישראל מערבה, או סביב כל המקדש, ונדון בכך להלן), אבא יוסה בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים – של המתחם, והתנא הקדמון אבא יוסי בן חנן מונה אותם. לפי שמו אבא יוסי הוא חכם מראשית דור יבנה, ומן הסתם ראה את בית המקדש בצעירותו. על כל פנים הוא מופיע כאחד מחכמי ירושלים (תוס', מנחות פי"ג הכ"א, עמ' 533). המסורת חוזרת במסכת שקלים (פ"ו מ"ג) בסתם. מן הסתם לא השתמש העורך שלנו במסכת שקלים, אחרת מניין לו שם הדובר? מצד שני, בשקלים נוספה פתיחה: "והיכן היו משתחוים, ארבע בצפון וארבע בדרום שלש במזרח ושתים במערב כנגד שלשה עשר שערים" (שקלים פ"ו מ"ג). כמו כן מוסיפה מסכת שקלים מסורות אחרות על אישים שהשתחוו ארבע עשרה פעמים (שם מ"א). תוספות אלו אינן במשנתנו, ולכן סביר שמשנת מידות לא הייתה מקור למשנת שקלים. המסקנה היא, או שעורכי שתי המשניות השתמשו באותו מקור מקדשי קדום (שאותו כינינו במבוא "משנת זיכרון המקדש"), בעל מסכת שקלים לא צירף את שם הדובר ועורך משנתנו השמיט פרטים רבים אחרים, או שהדמיון בין שתי המשניות מקרי. ההסבר השני נראה בעינינו מופרך. דמיון בסגנון אינו מקרי אלא נובע ממקור משותף.

36שערים דרומיים סמוכים למערב – רשימת השערים נמנית לעיל (פ"א מ"ד-מ"ה) והיא שונה מזו שלנו בפרטים שאותם הצגנו בטבלה לעיל.

37שער העליון – שער זה היה אמור להיות בדרום-מערב, והוא אינו נזכר במקבילות. שמו מוזר ומשקף מצב שבו מפלס השער גבוה יותר מסביבתו. במשנת סוכה נזכר: "שער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים" (פ"ה מ"ד). לפי התיאור מדובר בשער ניקנור, ומי שקרא לו "שער העליון" התעלם מהשם שניתן ל"שער העליון" שלנו.

38שער הדלק – נזכר גם במקבילה במשנה לעיל (פ"א מ"ד) המונה שבעה שערים. מקור השם אינו ברור. לפי שמו ייתכן שמכאן נכנסו נושאי האבוקות בשמחת בית השואבה. הרע"ב פירש ששער זה היה ליד לשכת העץ (להלן פ"ה מ"ד). המשנה אינה יודעת לספר מה היה תפקידה של לשכה זו, וייתכן שבעבר, לפני שנבנתה עזרת הנשים, שכנה שם לשכת העצים, זו שבסוף ימי הבית שכנה בצפון-מזרח עזרת הנשים. אם אכן שימשה לשכת העץ לאיסוף עצים, ייתכן שהשער לידה נקרא שער הדלק, משום שדרכו הביאו את חומרי הדליקה למקדש. הסבר זה גם מסביר את דברי רבי אליעזר בן יעקב שאיננו יודע להסביר למה הייתה משמשת (להלן שם). אם הייתה מחסן העצים מן הסתם היה רבי אליעזר בן יעקב זוכר זאת.

39שער הבכורות – השער נזכר גם במקבילה לעיל פ"א. מקור השם אינו ברור, אך מסתבר שלכאן הובאו הבכורות וכאן נבדקו לפני הקרבתם.

40שער המים ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית שלמים שלניסוך בחג – בחג הסוכות הובאו מים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח. לפי המסורת, החוזרת גם במסכת סוכה, נכנסו שואבי המים דרך שער המים (משנה, סוכה פ"ד מ"ט) 65 כל המסורת המופיעה במשנתנו חוזרת בתוס', סוכה פ"ג ה"ה. .

41רבי אליעזר בן יעקב אומר בו המים מפכים העתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית – על שם נבואתו של יחזקאל (מו א-ה). התנא אינו אומר שבימיו המים מפכים, אלא על שם הנבואה. איננו יודעים כיצד הבינו חכמים את נבואתו של יחזקאל. ברור שתכנית המקדש שלו אינה קרובה לזו של המשנה. עם זאת רבי אליעזר בן יעקב מוכן להשתמש בנבואה כהסבר, במקום הסבר פשוט והגיוני, והדבר תמוה. להלן נציע ששער המים נקרא כך פשוט משום שהיה מקור מים ללשכת הגולה שבדרום עזרת ישראל, "ומשם מספיקים מים לכל העזרה" (להלן פ"ה מ"ד).

42לעומתן בצפון סמוכין למערב – ממערב למזרח ארבעה שערים, שער יכניה שער הקרבן – נזכר בין שבעת שערי העזרה, והסברנו שם את שמו (פ"א מ"ד), שער הנשים – לפי ההלכה (כלים פ"א מ"ח) לא היה הבדל הלכתי בין נשים לגברים בכניסה למקדש, והכינוי "שער הנשים" אינו מובן. לפי יוספוס נשים רשאיות להיכנס רק לעזרת נשים (מלח', ה 198), ובכלל לא תיתכן כניסת נשים לעזרת ישראל. אנו דנו בשאלה זו לעיל (פ"א מ"ד). אם כן לפי יוספוס מקור הכינוי אינו ברור, וגם לפי חכמים נשים רשאיות להיכנס בכל השערים, ולמה נקבע שער מיוחד להן? להערכתנו סביר ששער הנשים היה ליד לשכת הפרוכת, והוא נקרא כך משום שדרכו נכנסו העובדות ללשכת הפרוכת. העובדים באריגת הפרוכות היו דווקא נשים (לעיל מ"א, וראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ה). אם אכן בשער זה נכנסו האורגות מובן מקור השם, ובכך גם קבענו שלשכת הפרוכת שכנה ליד שער הנשים ושדרך השער הזה נכנסו האורגות אל התחום המקודש.

43שער השיר – השיר הוא השיר שהלוויים שרים. כפי שראינו לעיל יש שתי דעות בדבר מקומם של הלוויים, על המעלות שבין עזרת ישראל (לפני שער ניקנור) או על גבולה הדרומי של עזרת כוהנים. כך או כך, השער צריך להיות באזור עזרת ישראל בערך.

44ולמה נקרא שמו שער יכניה שבו יצא יכניה בגלותו – ההסבר קשה, הרי לבית ראשון היה מבנה פיזי שונה, וכיצד ניתן לקשר בין השער הקדום לשער המאוחר? שאלה אחרת היא למה נקרא המלך "יכניה", כשמו בספר ירמיהו ובדברי הימים, ולא "יהויכין" כצורת שמו בספר מלכים ב (כד ו ועוד). איננו יודעים מהיכן יצא יהויכין לגלות. מבחינה ספרותית כל ההסברים לשמות הם תוספת משפט הפוגע ברצף המשנה, לפיכך סביר שהם מאוחרים לגוף המשנה. ההסברים מקשרים חלק מהשערים לתנ"ך, אף על פי שמדובר במבנה שהארכיטקטורה שלו מאוחרת.

45שבמזרח שער ניקנור – במקומו של שער זה עסקנו לעיל פ"א מ"ד, ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו – לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי החביתין (לעיל פ"א מ"ד), ושנים במערב – בעדי נוסח מאוחרים נוסף "לא היה להם שם". זו פרשנות למשנה, והיא איננה הכרחית. כלומר המשנה אינה מעניקה שמות לשערים, אך ייתכן שהיה להם שם והמשנה אינה שוללת את הדבר. מערב הוא מאחורי בית הכפורת, ולשם כנראה מיעטו מאוד להיכנס. אין כל תפקיד לפתח אפשרי מאחורי בית הכפורת, הרי ממנו נכנסים לקודש הקודשים. אלא שבמערב המקדש היו שתי לשכות, האחת נקראת "אחורי בית הכפֹרת" (להלן פ"ה מ"א) והשנייה כנראה מקבילה לה. מקדשים רבים במזרח בנויים בציר מערב-מזרח; בחלק המזרחי אולם גדול שבמזרחו פסל הפונה למזרח, מאחוריו אולם צר, מנותק מהאולם המזרחי, ובו עבדו לאל אחר (איור 93). למעשה בית המקדש שלנו בנוי באותה צורה: אולם אורך בציר מזרח-מערב ואולם אחורי צר (שרוחבו 11 אמה בלבד). אלא שבמקדש ירושלים הקודש במערב, ואין כמובן פסל. כל עבודות ה' נעשו כשגבו של הכוהן לציבור ופניו למזרח (במקדשים פגאניים אחורי הכוהן למערב ופניו לשמש ולקהל). האולם האחורי במקדש ירושלים לא שימש לכלום, אולי היה זה מחסן מקודש, אבל לא מרכז פולחני. במבוא הצענו שאולם זה נבנה אולי כדי להדגיש ש"אצלנו" הרחבה הנוספת, מצד מערב – צד הקודש – היא ריקה וקדושתה נחותה.

48כאמור, 13 השתחוויות נקבעו לזכר שלוש עשרה הפרצות שנסתמו, וביררנו זאת במקבילה במסכת שקלים פ"ו מ"ג. טענו שם שמספר ההשתחוויות נקבע משום ששלושה עשר הוא מספר סמלי נאות, ואולי הוא נקבע לפי מספר השערים של העזרה (שרובן ניכרו גם מחוץ לחיל).