משנת ארץ ישראל על משנה מדות ג:ח

1וכלונסות שלארז היו קבועין מכותלו שלהיכל לכותלו שלאולם – לכל רוחב האולם ממזרח למערב, כדי שלא יבעט – למנוע התכופפות של הקיר. גם זו שיטה ייחודית לחיזוק הקיר כדי שלא יקרוס פנימה. ברם כלונסאות של ארז, יהא רוחבם אשר יהא, אינם מסוגלים למנוע קריסת קיר המחזיק את כל גובה ההיכל (100 אמה – 60-50 מ') העשוי מאבני ענק וגג מסיבי מאבן. שתי שאלות עולות כאן:

21. אי ההתאמה בין משקלו האדיר של המבנה לבין מתקני העץ שהם אדירים לבניין רגיל אך בלתי מספקים לחלוטין לבניין כה גדל ממדים.

32. כיצד קורָה המבנה הגדול, הן של האולם והן של ההיכל.

4הכלונסאות יכולים היו לשאת גג מעץ או אולי אפילו גג רעפים, וייתכן שהתנא כבר לא העריך את עיקר תפקידם. הם נועדו להחזקת הגג, אבל הגג לא נשען על הנדבך הגבוה בקיר אלא על גומחה, מעט מתחת לנדבך העליון, וזאת כדי שהכלונסאות יפיקו רווח נוסף (קטן משמעות) של תוספת יציבות לבניין ("שלא יבעט"), אך תפקידם העיקרי של הכלונסאות היה לשאת את גג האולם. את השאלה הראשונה ניתן לפתור בהנחה שהמשנה מתארת גג קדום של בניין קטן יותר, אולי עם עמודים. אך השאלה השנייה קשה יותר, בין אם נקבל את נתוני הגודל של המשנה ובין אם נעדיף את אלו של יוספוס. שני המקורות מתארים אולם גדול למדי, ושניהם אינם מתארים את החומרים שמהם עשוי הגג.

5ושרשרות שלזהב היו קבועות בתיקרת האולם שבהן פירחי כהונה עולין ורואין את העטרות שבחלונות – לפי המשנה היו בחלק העליון של קירות האולם חלונות, כלומר חורים לאוורור ולאור, ועליהם "עטרות", שנאמר והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון לפני ה' – בחלק מעדי הנוסח "בהיכל ה' ", ככתוב בתנ"ך (זכריה ו יד). בנבואת זכריה מדובר על זרי זהב שאותם מעניק הנביא למנהיגי גולי יהודה ומבשרם שייבנה המקדש ואז תוצבנה העטרות בהיכל ה' לזיכרון לגלות. קשה לדעת האם באמת היו עטרות כאלה בבית שני. המקדש בראשית בית שני היה קטן, ומקדש הורדוס לאחר כל השיפוצים הוגדל. אין מניעה להניח שאכן העטרות הועברו להיכל וצעירי הכוהנים היו משתעשעים בטיפוס על השרשראות. ברם גם ייתכן שלפנינו עוד אחד מהתיאורים המדרשיים המבוססים על פסוקי התנ"ך ולא על מציאות ימי בית שני. אם אכן היו שם העטרות קשה להבין לשם מה ניתלו במקום גבוה, באולם חשוך, ולמעשה לא היה אפשרי להראותן לעם, וגם סתם כוהנים לא נהנו ממראיהן. כל הנוהג נראה משונה, ואינו הולם את אווירת המקדש. לפיכך אנו מציעים לשקול זיהויו של קטע זה כתוספת מדרשית לתיאור הרֵאלי.

6וגפן של זהב היתה עומדת על פיתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות – כחיקוי לגפן אמִתית המשתרגת על כלונסאות וקנים.

7כל מי שהוא מתנדב ע [ ו ] לה – עלה, או גרגר או אשכול – של זהב, מביא ותולה בה – כך התהוותה במשך השנים גפן מסועפת יקרה ביותר, והזהב שימש לנוי בלבד.

8אמר רבי אלעזר בר צדוק מעשה היה ונימנו עליה שלש מאות כהנים – שכן הייתה כה כבדה. שלוש מאות כוהנים גם נשאו את הפרוכת (שקלים פ"ח מ"ה), וכבר הגדירו זאת התלמודים כ"גוזמא", וכך גם המספר שלפנינו: "אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל, בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח, גפן ופרוכת; תפוח – הא דאמרן (משנה, תמיד פ"ב מ"ב), גפן – דתנן: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה על גבי כלונסות, וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת – דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן, פרוכת עוביה טפח, ועל שבעים ושנים נירים נארגת, ועל כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטין; ארכה ארבעים באמה ורחבה עשרים באמה, ומשמונים ושתי רבוא נעשת, ושתים עושים בשנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה" (בבלי, חולין צ ע"ב, וכעינו בירו', שקלים פ"ח ה"ב, נא ע"ב). המספר אפוא מוגזם, אך הגפן עצמה היא עובדה היסטורית שגם יוספוס מתארה (מלח', ה 211).